 |
|
על הבעיות העומדות בפני חיילי צבא דרום לבנון לשעבר, ועל הפתרונות האפשריים שמדינת ישראל יכולה - וצריכה - לתת לבעיות אלה.
|
|
| פוליטיקה • נחום כץ • יום ה', 30/8/2001, 22:13 |
|
| |
מציאות היומיום
בחיי היומיום נתקלים אנשי צד"ל, על משפחותיהם, במכלול גדול של בעיות חיים מורכבות ביותר. אנשים אלה סובלים מקשיי מחיה - המדינה משלמת להם קצבת מחיה חודשית של 1,600 ש"ח למשפחה שלמה השוהה במלון או אכסניה, 3,200 ש"ח לחודש למשפחה הגרה בדיור עצמאי וכן 170 ש"ח עבור כל ילד. מי שנחשב רווק מקבל 800 ש"ח בלבד, או 2,400 ש"ח לרווק המתגורר בבית שכור.
המדינה שכרה דירות לחלק ניכר מאנשי צד"ל, אך, כאמור, לא מעט מהם עדיין מתגוררים בבתי מלון (חלקם מרוחקים ביותר ממרכזי הערים, דוגמת מלון "פארק" בטבריה, אכסניית האגודה למען החייל ב"בית גולדמינץ" בנתניה, מלונות בנהריה ועוד). במשפחות רבות נותרו בני משפחה בלבנון, מחוסרי כל ומחוסרי תמיכה כלכלית כלשהי, שלא לדבר על חוסר יכולת לקשר מכתבים או טלפונים. חשוב להבין כי במקרים רבים נפרדו משפחות ונותרו חצויות. אבות ובנים נפרדו, במשפחות אחדות הבעל נשאר בישראל ואילו האישה והילדים חזרו לכפר, ארוסים הופרדו ועוד. בני משפחה אלה, בלבנון, אף נתונים תחת איומי החיזבאללה ופגיעותיו המתמידות, המתועדות היטב בערוצי התקשורת בישראל ובעולם - פיצוצי רכב ובתים, שוד רכוש, איומים ופגיעה בגוף, מצור מתמיד ועוד, הם מנת חלקם בכל עת.
רבים מאנשי צד"ל או נשותיהם עבדו שנים בישראל, במקומות עבודה שונים. רבים מהם לא זכו לקבל פיצויים הולמים או בכלל, גם כאשר יש ביניהם שעבדו שמונה עשרה שנה ברציפות באותו המקום. רבים סובלים מבעיות בריאות, החל מבעיות בריאות רגילות ושוטפות, וכלה בבעיות נכות, צורך בשיקום מפציעות קרב, טיפולי שיניים, פיזיותרפיה, ניתוחים ועוד. גם בעיות חינוך מטרידות את בני צד"ל, שכן אין הם יכולים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר ערביים. מקצת הילדים משולבים בבתי ספר יהודיים, דוגמת העיר חדרה, ובקרוב קריית שמונה וטבריה, אולם רוב תלמידי חטיבות הביניים והיסודי שולבו בבית ספר לבנוני מאולתר במנחמיה, ופעילותו תופסק החל משנת הלימודים הקרובה.
ישנם לא מעט בוגרי אוניברסיטאות או כאלה שהפסיקו לימודיהם במהלך התואר, ואין בידיהם מסמכים כלשהם על מצב לימודיהם. אלה עוברים בתקופה זו מסכת ייסורים בדרכם להמשך ההשכלה הגבוהה. בכל מקום עומד לעזרם רק הרצון הטוב של מוסדות אלה, בפניה אישית, פרטנית. כאמור, מדיניות מוסדרת - אין. מרבית הציבור הלבנוני אף לא זכה ללמוד עברית באולפן מסודר, וכך נמנעת מהם השתלבות תקינה בעבודה, המשך לימודים ושילוב בחברה.
רבים מבני הקהילה נתקלים במצבים רגישים הדורשים שירותי דת ייחודיים, החל בכנסיות מרוניות, כמרים לתמיכה נפשית, לטקסי נישואין ואשכבה ועוד. אין כיום חלקת קבר המוקצית לבני העדה, ומתיהם מועברים בדרך לא דרך ללבנון, דרך מעבר ראש הנקרה ובסיוע האו"ם או הצלב האדום.
בתחום היומיום אולי הקשה מכל הוא הבידוד החברתי. קהילה שרגילה הייתה לדור בקרבה גיאוגרפית זה לזה, כשניתן בקלות לבקר, להיפגש, לסעוד זה את זה בצער או בשמחה, מפוזרת עתה על פני מרבית שטח המדינה בקבוצות קטנות. המפגש קשה, עלויות הנסיעה גבוהות (המשפחות גדולות, ולחלק גדול אין רכב כלל, או אין רשיון נהיגה ישראלי בר תוקף), והם מוצאים עצמם מבודדים חברתית, עסוקים בעבודה ואחזקת הבית (מי שהאיר מזלו ומצא עבודה) או גרוע מזה, בבטלה ובציפייה למה שאיננו קורה. הנלווה לכל אלה הוא תחושת השפלה קשה, תחושת אובדן הכבוד העצמי, ואכזבה גדולה מאוד מ"האחים" הישראליים. כאן המקום לציין שבלא מעט מקומות מתגייסים אזרחים מן השורה, ופה ושם גם אנשי ציבור ורשויות מקומיות ואחרות לסייע, אולם הסיוע אינו מאורגן, מוסדר וממוסד, ובעיקר - אינו מעוגן בהחלטות, במדיניות או בחוק.
כדי להמחיש את תחושת המחנק, די לו לאדם לנסוע בסופי שבוע למה שהיה פעם "שער וייס", במטולה, ליד האנדרטה של אחד עשר חללי צה"ל מפיגוע הספארי הידוע, על הגבעה הקטנה. המחזה המתגלה שם לעיני הצופה הוא מחזה מעולם אחר. מבוגרים וצעירים עולים אל הגבעה, שולפים מהכיס טלפונים סלולריים, פותחים אותם ומחליפים את כרטיס החיוג לכרטיס לבנוני, מתקשרים ליקיריהם המודאגים, לחברים והחברות שנותרו מאחור, לארוסים וכן הלאה. מעבר לכביש, בבקעת מרג' עיון, במרחק מאות מטרים ספורים, מסיירים גם בני המשפחה בכלי רכב, כדי להיות קרובים ל"גבעת הצעקות הסלולרית", ולהישאר בטווח קליטה. למרבה הצער, גם רכבי החיזבאללה ואנשיהם מסתובבים בשטח, רושמים את מספרי כלי הרכב המקומיים המתקרבים לגדר, מאיימים, ולעיתים גם מממשים את איומיהם בזמן מאוחר יותר.
בעיית הבעיות – הזהות העתידית
אולי מן המורכבות שבבעיות בהן נתקלים אנשי צד"ל, והיא עדיין לא מורגשת במלוא עוצמתה, היא בעיית הזהות הלאומית־האתנית שלהם. על אף מחויבותם ונאמנותם המוכחת למדינת ישראל, הלבנונים נתקלים כבר היום, וייתקלו ביתר חריפות בעתיד, בבעיית הזהות המורכבת אותה עליהם לאמץ בעתיד.
בעיני עצמם הם לבנונים, אולם הם חסרי דרכון ואזרחות לבנונית, לאחר שזו נשללה מהם, שלא לדבר על היותם נחשבים כבוגדים בעיני לבנון ובעיני שכניהם־לשעבר המוסלמים. בעיני הנוצרים בארץ, הם מוקצים, ואלה לא מגלים כלל התלהבות יתרה לאמץ אותם בקהילותיהם. קהילות דתיות מרוניות יש אך מעט, אולי ארבע או חמש בישראל כולה, מרביתן בחיפה, מנזר לטרון וגוש חלב בגליל. כשיש צורך בטקס דתי כלשהו, תפילת אשכבה, חג או נישואין, נוהרים לשם בני העדה מכל האזורים כדי להיות ביחד.
בעיני הערבים בלבנון וגם בישראל, נחשבים מרביתם לבוגדים ולבלתי־רצויים. חלקם אף עלול להימצא בסכנה של ממש בבואו במגע עימם. יהודים הם לא. ישראלים הם עדיין לא. השאלות העולות הן: מי הם? עם מי יתחתנו בניהם ובנותיהם? היכן ובאיזה מעמד ייקברו מתיהם? מה יהיה מעמד התינוקות שלהם? לעת עתה, מקצת המתים הועברו לקבורה בלבנון, ולא תמיד זכו אלה לכבוד האחרון כפי שהמשפחות היו רוצות וכפי שהמסורת הדתית שלהם מחייבת. אחרים נקלעים למצבים מורכבים עוד יותר, כאשר בני משפחה שעזבו כפליטים למדינות כמו שוודיה או גרמניה נפטרים, ואין יכולת משפטית וכלכלית להביאם ארצה, לערוך להם טקסי קבורה ראויים ולהעבירם לקבורה בלבנון. בהיעדר דרכון אף לא ניתן להם לבקר במדינות אלה לצורך הלוויה. בשני המקרים אף את מצוות ההשתטחות השנתית על הקבר אין הם יכולים לממש.
זהו רק קצה הקרחון של בעיית הזהות המורכבת, והיא תחריף ככל שיתגלו עוד מצבים אנושיים טבעיים כגון לידה, נישואין, סכסוכי משפחה, הסמכה למוסדות ותפקידי דת ואחרים והשתלבות כללית בקהילה הישראלית. נישואים מעורבים יהוו בעיה אולם הם צפויים, ומקצת המנהגים המסורתיים שונים במקצת מהנוהג והחוק במדינות דמוקרטיות. נכון להיום אין איש היודע כיצד לסייע היטב בתחומים אלה.
מה צופן העתיד?
קשה לענות על שאלה זו. נכון להיום, לא קיימת מדיניות ממשלתית מוגדרת כלפי אנשי צד"ל. זהו הפרט העצוב. למרות הכרזות ממשלת ישראל בתקופת אהוד ברק, למרות תאריך היעד הידוע מראש ("עד יולי 2000 אוציא את צה"ל מלבנון" - אהוד ברק, כפי שצוטט בתקשורת הישראלית לגווניה), לא הייתה ואין מדיניות מוגדרת לגבי הטיפול באנשי צד"ל. לפי שעה הטיפול בהם נמצא בידי אגף השיקום של השב"כ, גוף שלא הוכן ולא מצויד בתשתית המתאימה לטפל בבעיות בעלות מורכבות וסדר גודל שכזה. אנשי אגף השיקום עושים עבודה טובה ומסורה, אולם חסרה להם יד מכוונת של החלטות מדיניות, כגון החלטת ממשלה על המעמד האזרחי, על הזכויות האזרחיות, וכמובן על גובה התקציב המוקצה לטיפול בפליטים.
בינתיים, בעיות רבות הדורשות טיפול לא יכולות לקבל פתרון, בלא שהתקבלו החלטות ממשלה בעניין. הטיפול בביטוח הלאומי למשל, או בהחלטות על אחוזי נכות, בקצבאות נכות, ההכרה באלמנות, נושאי פנסיה, זכויות להכשרה מקצועית ועוד הן רק חלק מן הבעיות שהטיפול בהן תקוע, ומשרדי הממשלה השונים מעבירים את האחריות מהאחד לשני ללא פתרונות. המצב ברשויות המקומיות איננו שונה בהרבה.
באחרונה החלה להתגלגל הצעת חוק של סגן שר הקליטה להענקת אזרחות ומעמד של עולים חדשים לפליטי צד"ל. זהו צעד נכון בכיוון הנכון, גם אם הוא בא לאחר זמן רב ותוך תחושה קשה של בגידה, השפלה והזנחה. אך יש לעשותו במהירות ובצורה שתקיף את מכלול הנושאים הדורשים טיפול. לפי שעה, ההצעה תקועה בשל ויכוח על מקור התקצוב למהלך ולחוק החדש - האם משרד הביטחון או משרד הקליטה, או שמא יימצא לכך בממשלה מקור תקציבי אחר?
אנשי צד"ל הנבוכים עומדים וצופים מנגד כבר שנה ושלושה חדשים, ונדמה כי קרוב הזמן בו הם עשויים לצאת להפגנות. בינתיים, רק מחסום התרבות, וחוסר האונים המוחלט שלהם, כמי שנתונים לחלוטין בידי חסדי פקידי ממשלת ישראל, הוא שמונע הפגנות מן הסוג הזה. הכבוד העצמי שלהם כבר נרמס מזמן על ידי המדינה בנסיגה הבוגדנית ואחריה. העובדה שלא נאמר להם דבר על הנסיגה הצפויה, ובעיקר חוסר המוכנות המערכתית הגורפת לקליטתם בארץ, למרות הידיעה המוקדמת וההחלטות הידועות מראש פגעה קשה מאוד באמון שהם רכשו לישראל ולמערכת הביטחון. במשך חודשים רבים מדי של שהייה בערפל הביורוקרטי הישראלי הטיפוסי, נשחק גם מעט האמון שנותר. חוסר הברירה, והתקווה כי בכל זאת מעז ייצא מתוק מחזיק אותם "על אש קטנה".
שלא בדומה לעולי חבר העמים, אשר לאחר שנים של המתנה וניסיון השתלבות בארץ הבינו כי כוחם הפוליטי הוא שיביא את היכולת לקבל תשומת לב, משאבים והישגים, גודל הקהילה הנוצרית־לבנונית (כיום פחות מארבעת אלפים נפש) ותרבותם מביאים למצב בו גם התארגנות פוליטית אינה בין הכלים הנשקלים על ידי הלבנונים כראויים לצורך הגעה להישגים בתחומי ענייניהם השונים.
העתיד, כאמור, נראה עבור אנשי צד"ל מעורפל ולא ברור. נראה כי חלקם, טיפין־טיפין, עוזבים את הארץ. יש מי שטוען שזה מה שממשלת ישראל בעצם רוצה. אחרים מנסים להשתקע, לשכוח את הכל, בעיקר את העלבון, ולהתחיל מחדש. אחרי הכל החיים ממשיכים, ילדיהם זקוקים לעתיד, תינוקות נולדים, מתבגרים ומתחתנים, והחיים זורמים הלאה, אתם או בלעדיהם. הקהילה הקטנה, הדי ממורמרת הזו, תתאקלם בסופו של דבר. אבל הפצעים העמוקים שנפערו בגופם ובמודעותם יישארו לעוד הרבה זמן, ויעידו על הסיפור הטראגי של מחיר שיתוף הפעולה עם ישראל. יש בכוחו של טיפול נכון ושל שינוי מדיניות מהיר להקהות מעט את הפגיעה, לתקן במעט את המעוות שהיה מנת חלקם של בני בריתנו מדרום לבנון עד היום. ומוטב שעה אחת קודם.
סיכום
סיפור הגעתם של אנשי צד"ל אל תוך תחומי מדינת ישראל והחברה בה תם ונשלם. עתידם איננו ברור. מספרם של אנשים אלה, המחזיקים מעמד בקרבנו והמנסים לחדש את חייהם כאן, הולך וקטן. איכות חייהם לפי שעה אינה מזהירה כלל. אכזבתם מישראל גדולה, אך הם לא יאמרו זאת.
טוב תעשה מדינת ישראל אם תקדים לתקן את העוול הנוראי אשר נוצר בצורת קליטתם של אנשים אלה, ותעניק להם במהירות האפשרית מעמד של עולים מארצות המצוקה ואזרחות ישראלית. צעד זה יקנה להם זכויות המתאימות לצורכיהם ויאפשר התאקלמות סבירה בארץ. בספרם "להיות אזרחים במדינת ישראל, מדינה יהודית ודמוקרטית", כותבים אדן, אשכנזי ואלפרסון כי "האזרחות מציינת את הזיקה בין האדם והמדינה שבה הוא חי". בסמכותו של שר הפנים, על פי שיקול דעתו הבלעדי, לאשר מתן אזרחות לכל אדם, במידה והוא עומד בקריטריונים הבאים: "כאשר המדינה מעונינת מסיבות שונות להעניק אזרחות לאדם, לדוגמא, למי שמזדהה עם מדינת ישראל ויעדיה". אינני מכיר כיום קבוצת אנשים המתאימה להגדרה זו טוב יותר מקבוצת אנשי צד"ל ואזור הביטחון השוהים כאן, הזקוקים כל־כך להגנת המדינה ולעזרתה.
טוב תעשה המדינה אם תתקן את המצב במהירות וביסודיות. אם לא תשכיל ישראל לעשות זאת, ומהר, תישאר הצלקת המבישה הזו לנגד עינינו תמיד. לעולם לא נוכל עוד לדרוש שיתוף פעולה מסוג זה מאוכלוסייה כלשהי. וחשוב יותר - לעולם, אבל לעולם לא נוכל להסתכל לאחינו הגאים מדרום לבנון, נוצריים או מוסלמים כאחד, בעיניים.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש