במאי: דניס דוגן. שחקנים: אדם סנדלר, ג'וי לורן אדמס, רוב שניידר, ג'ון סטוארט, קריסטי סוונסון, קול ודילן ספרואס.
ראיתם את המודעות האלה ברחוב? איש וילד משתינים על קיר?
בסרט "ביג דדי", אולי, מנסה דוגן (במאי "הפי גילמור" וכמה תוכניות טלויזיה) דרך גיבורו, סנדלר, להשתין על הסדר החברתי הקיים, ואולי דווקא לא.
גיבור הסרט, סאני קופאקס (סנדלר, "הפי גילמור", "ווטרבוי", "זמר החתונות"), הוא גיבור מדור חדש, דור ה-X, אם תרצו. בוגר משפטים בטלן וסטלן שכל חבריו הם עורכי־דין מצליחים, והוא בסך הכל משתדל להתעורר ב-11 להספיק לארוחת הבוקר במקדונאלד'ס. הוא לא מצליח.
שלא תטעו, סאני אינו אנטי־גיבור. הוא נלחם, הוא עומד על שלו, והוא לא מוותר. וכיאות לכל גיבור אמריקאי - הוא משתמש באלימות, אך במקום באלימות פיזית הוא משתמש באלימות חברתית. שקרים, צעקות פה ושם, ובעיקר הרבה "חוצפה" יהודית טובה, שמנתבים יופי את התסכול שגורמים לו חבריו ה"מוצלחים".
כיאות לכל גיבור בר־הערצה, הוא אפילו מתחיל את הסרט עם בלונדה שופעת לצידו, שעוזבת אותו עקב חוסר החיים שלו. חוסר? למה חוסר? הוא די מרוצה מהעבודה החד שבועית שלו בתא־גבייה. לפעמים אפילו פוגשים אנשים נחמדים.
סנדלר הזרוק מאפיין דור חדש של בוגרי אוניברסיטה מוכשרים, שלא מוכנים לשאת על עצמם את הסדר החברתי הקיים - את העניבות, אם תרצו - ולהיות חלק מהמכונה החברתית. גיבור כזה, שאולי היה חסר מאז סרטי הקולג' בשנות השמונים (אפילו שכאן אנחנו מדברים על סרט פוסט־קולג'י), מציג לאלה המזדהים עם בעיותיו את אותה דילמה. נכון שאנחנו מוכשרים ונפלאים? נכון שהשמש זורחת לנו מהתחת? אז למה לא באים אלינו מהפירמה של טום קרוז ומציעים לנו מיליון דולר לשנה, פנטהאוז וביפר? משהו פה לא בסדר!
אז יש לנו שתי אופציות: או שנמשיך להשתין עליהם, ונכתוב את שמנו בשתן על קירותיהם, הם ימשיכו להשתין עלינו מגבוה, והבלונדות יעזבו אותנו לטובת עבודה בהוטרס, או מאהב מזדקן; או לחילופין, שנלבש את העניבות (ונדאג שהן יהיו עם הדפסי מריחואנה), נצטרף למכונה ונשנה את המערכת מבפנים, עד שיבוא דור חדש, וישנה אותה לנו.
כן, הוא מאמץ ילד וכל זה, ודרכו רואים את לבטיו החברתיים, האם להיות חלק מהמערכת, ולהשתלב, או לא, אבל את זה מבינים מהכותרת.
חוץ מזה - קומדיה חמודה. צחקתי לפחות פעמיים. שאר הקהל יותר.
|
קישורים
|