 |
|
על הבעיה בבעלות צולבת של משקיעים גדולים על חברות מתחרות, וכיצד לפתור אותה.
|
|
| חברה וכלכלה • המערכת • יום ה', 30/8/2018, 7:58 |
|
באחד מפרקי הספר "שווקים רדיקליים" מצביעים המחברים, אריק פוזנר וגלן וייל, על בעיה מבנית שהתעוררה בשנים האחרונות בכלכלה האמריקאית, ואולי לא רק בה. מדובר בשליטה הניכרת של משקיעים מוסדיים על שווקים שונים, באופן שיוצר תמריץ אנטי־תחרותי.
ארבעה תאגידי השקעה: Black Rock, Vanguard, State Street ו-Fidelity ידועים גם כמשקיעים מוסדיים, ואחוז גבוה מההשקעות של אזרחי ארה"ב, ולא רק הם, מתנהל דרך קרנות של אותם תאגידים.
כל אחד מאותם משקיעים מוסדיים מחזיקים כ-5-10% מחברות גדולות רבות, ולמרות שזה עדיין מיעוט, זה הרבה יותר מכל שאר בעלי המניות. ב-40% מהחברות הציבוריות בארה"ב, וב-90% מהחברות במדד S&P 500, בעל המניות הגדול ביותר הוא אחד משלושת המוסדיים הגדולים. היותם בעלי המניות הגדולים ביותר בחברה נותן להם כוח להשפיע על התנהלותה של החברה. למשל, הם יכולים לקבוע את הטון באסיפת בעלי המניות; הם יכולים להשפיע על התגמול למנכ"ל; והם יכולים לאיים כי אם ההנהלה תפעל בניגוד לדעת המשקיע, המשקיע ימכור מניות רבות של החברה ויוריד את ערכן.
בכך עדיין לא טמונה הבעיה. אם יש למשקיע אינטרס בהצלחת החברה, אפשר לצפות שההשפעה שלו תהיה לטובתה. הבעיה שמטרידה את פוזנר ווייל היא שכל אחד מהמשקיעים המוסדיים מחזיק נתח מכל אחד מהבנקים הגדולים בארה"ב, כמו גם בכמה חברות תעופה גדולות, כמה יצרניות רכב גדולות, וכו'. ב-1980, 10% מהשווי הכולל של חברות ציבוריות הוחזק בידי משקיע מוסדי שמחזיק בנתח גדול גם מחברה אחרת באותו שוק; ב-2010 השיעור עלה ל-60% ומאז אף יותר.
כדי לראות את הבעיה שבכך, ניקח לדוגמה חברת תעופה. בשוק תחרותי, כדי להגדיל את רווחיה, יכולה הנהלת החברה לנקוט שני סוגי צעדים: התייעלות על־ידי הקטנת הוצאות, או תחרות אגרסיבית יותר בניסיון לנגוס בנתח שוק של המתחרות. הסוג השני הוא כמובן זה שמועיל לצרכנים ולכלכלה כולה; ניתן לצפות כי שני סוגי הצעדים, במידה שהם מגדילים את הרווח, יועילו לבעלי המניות.
הבעיה היא שאם משקיע מוסדי מחזיק בנתח דומה בכמה חברות תעופה, אין לו תועלת מכך שאחת החברות האלו תנגוס בנתח שוק מחברתה. להפך, אם התחרות מתבטאת בהורדת מחירים, אז השוק כולו יקטן והמשקיע יפסיד בכל מקרה, גם אם הורדת המחרים תועיל לחברה היוזמת. אם כך, האינטרס של המשקיע המוסדי הוא שהחברות שהוא מושקע בהן יפעלו בעיקר בדרך של העלאת מחירים, לצד הקטנת הוצאות: הורדת משכורות והשקעות.
האם למשקיעים המוסדיים אכן יש דרך להשפיע כך על מנכ"לי חברות? כן. אם משקיע מייעץ למנכ"ל חברת תעופה להעלות מחירים, והמנכ"ל יודע שאותו משקיע מדבר גם עם מתחרהו, הוא יכול לשער שהוא ייעץ גם למתחרה להעלות מחירים, כך שנוצר מעין קרטל מבלי ששני המנכ"לים יתייעצו זה עם זה באופן לא חוקי.
מקובלות שתי גישות לתגמול מנהלים לפי ביצועי החברה. האחת היא לפי ביצועים ביחס למתחרות, השנייה היא לפי ביצועים מוחלטים. פוזנר ווייל מצטטים מחקר לפיו היתה ירידה גדולה בגישה הראשונה בחברות בבעלות משותפת. כלומר, לפחות במה שנוגע לתגמול מנכ"לים, נראה כי המוסדיים שואפים להקטנת תחרות.
האם בפועל נצפית פגיעה בתחרות? המחברים מביאים שורת מחקרים מהשנים האחרונות עם טענות אמפיריות שמראות שאכן כך. לדבריהם, זה הגלגול האחרון במאבק הארוך בין נטיית השווקים למונופוליזם לבין הרגולציה נגד הגבלים עסקיים, והרגולטור בארה"ב לא פועל עדיין להיאבק בכך.
המחברים מציעים צעד רגולציה פשוט יחסית שיפתור את הבעיה: לאסור על משקיע אחד להשקיע ביותר מחברה אחת מאותו שוק - בנק אחד, חברת תעופה אחת, וכו'.
הם מציעים פטור בשני מקרים: למשקיע קטן מספיק שלא מחזיק ביותר מאחוז אחד מכל חברה, ולכן כוח השליטה שלו קטן; ולמשקיע פסיבי, שמדיניות ההשקעה שלו מוגדרת מראש ללא תלות בהתנהלות החברה, והוא מתחייב לא להשפיע על התנהלותה.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש