בסדרת כתבות ב"מעריב" חשף קלמן ליבסקינד כיצד שתי שופטות העליון, ענת ברון והנשיאה אסתר חיות, פעלו כל אחת בסדרת החלטות בניגוד עניינים מובהק.
במקרה של חיות, מדובר בהפניית שלושה תיקים לבוררות אצל השופטת לשעבר הילה גרסטל, שהיא ידידתה של חיות (גם לפי עדותה של האחרונה). לפי ליבסקינד, אלו כל התיקים שחיות הפנתה לבוררות באותה שנה, השנה הראשונה לעבודתה של גרסטל כמגשרת. תמורת הגישור גבתה גרסטל מעל 2000 שקל לשעה.
לטענת ליבסקינד, חבר ממשלה שהיה מעביר כך עבודה לחבר היה מוצא עצמו במהרה מואשם בשחיתות פלילית. בתי המשפט, בניגוד לגופי הממשלה, אינם חייבים במכרזים עבור עבודות שהם מוציאים לספקים חיצוניים (כמו עדים מומחים, או, במקרה זה, מגשרים). ברוב הערכאות ניתן למצוא באינטרנט בקלות נתונים בנוגע לזהות המגשרים שאליהם שלחו שופטים תיקים. אך בעליון לא; ליבסקינד נאלץ לעבור ידנית תיק תיק.
את ענת ברון מאשים ליבסקינד כי לא פסלה את עצמה מלדון בתביעות נגד מפעל הפיס, למרות שזה תמך ב-80,000 שקל בעמותה של משפחתה של ברון, עמותה להנצחת בנם שנהרג בפיגוע. ברון שפטה בחמש תביעות כאלה בכהנה בבית המשפט המחוזי, ובכולן פסקה לטובת מפעל הפיס והשיתה על התובעים הוצאות משפט של 20,000 עד 70,000 ש"ח.
הפרקליט שנפסק עליו לשלם 70,000 ש"ח, אלכס שרוני, הגיש קובלנה נגד ברון בטענה לניגוד עניינים. השופט בדימוס ריבלין פסק בקובלנה זו כי אין פגם בהתנהלותה של ברון. ריבלין לא ציין כי הוא עצמו מונה זמן קצר קודם לכן למועצה המייעצת של מפעל הפיס (ללא תשלום).
בטור ב"הארץ" כותב ישראל הראל כי בעוד שתחקירים מסוימים של ליבסקינד, למשל זה על ביתו של יואב גלנט, זכו לתהודה רבה בכלי תקשורת אחרים, אלו על השופטות נענים בדממה. הראל מאשים כי רוב התקשורת "מאתרגת" את השופטות שהשקפת עולמן מוצאת חן בעיני עיתונאים.
|
קישורים
|