ביום חמישי עתיד להיפתח במדרשת בן גוריון בשדה בוקר כנס אקדמי בנושא "חרותות סלע" – דמויות אדם, חיות, או צורות מופשטות שקדמוני האזור חרתו על סלעים, ושאלפים מהן פזורות ברחבי הנגב. לפי כתבתו של משה גלעד בעיתון "הארץ", אחת ממטרות הכנס היא לדון בשאלת החשיפה הציבורית הרצויה לחרותות, העלולות להינזק קשות בידי מטיילים.
לדברי דוידה אייזנברג־דגן מרשות העתיקות, אשר עבודת הדוקטורט שלה עסקה בחרותות, ציורי הסלע הם "ממצאים פגיעים מאוד. קל להשחית אותם, קל להזיז אותם ממקומם או להוסיף עליהם ציורים חדשים וזה כמובן נזק עצום". אייזנברג־דגן מוסיפה: "ההתלבטות שלנו היא שימור מול תיירות. זאת לא התלבטות רק לגבי ציורי הסלע אלא לגבי המון אתרים ארכאולוגיים אחרים, למשל כאלה שבהם נמצאו פסיפסים. האם להשאיר אותם מכוסים, נסתרים, או להפוך אותם לאתרי מבקרים? בחורבת חנות, ליד המושב מטע בהרי ירושלים, למשל, הותירו פסיפס מכוסה במעט חול, שהמבקרים יכולים לטאטא כדי להתבונן בו. די מהר נגרם לפסיפס הזה נזק משמעותי. לגבי אמנות הסלע הפתרון הנכון לדעתי הוא למפות היטב את כל אתרי אמנות הסלע, אבל לפתוח בפני הקהל אזור תחום, מוגדר וספציפי למבקרים, כדי שיוכלו להכיר את האוצר הזה".
ד"ר אהרון מאזל, מומחה לאמנות סלע מאוניברסיטת ניוקאסל בבריטניה ואחד ממשתתפי הכנס, סבור כי יש לחשוף את החרותות בפני הקהל הרחב. לדבריו, "הוויכוח על כך נמשך ברחבי העולם שנים רבות אבל הדעה שלי נחרצת וחד משמעית. אם מציגים את אמנות הסלע באופן הנכון, המבקרים יבינו את החשיבות. אם הם יבינו הם יעריכו, ואם יעריכו יגנו על האתרים הרגישים ביותר".
לדברי ד"ר נעם לידר, מנהל אגף אקולוגיה ברשות הטבע והגנים, "יש לפעמים סתירה בין הרצון שלנו להנגיש אתרים לקהל לבין הצורך לשמור. השאלה שחוזרת היא תמיד אם פתיחה לקהל תעזור בשימור או תקלקל ותזיק. מערת הנטיפים ליד בית שמש הוקרבה. עשינו בה אמנם המון פעילות למזער את הנזק, כמו התקנת תאורה מיוחדת, אבל אנחנו יודעים שהקרבנו אותה ושבסופו של דבר היא תאבד. למה עשינו זאת – כי הפיכתה לאתר פופולרי אפשרה לנו לסגור מערות אחרות, לא פחות יפות, ויש די הרבה כאלה בארץ. פשוט ניתבנו את קהל המבקרים הסקרן למערה אחת ומנענו את הגישה למערות אחרות כדי לשמור עליהן."
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש