 |
הפזמונאי, הפלמ"חניק וחתן פרס ישראל, חיים חפר, נפטר בגיל 86. כמה קווים לדמותו כפזמונאי
|
|
| חדשות • ירדן ניר-בוכבינדר • יום ד', 19/9/2012, 11:24 |
|
| |
חיים חפר נולד ב-1925 בפולין, למשפחת פָּיינר. הוא עלה לארץ עם משפחתו בגיל 11, והצליח במהרה לנער את הסטריאוטיפים הגלותיים ולהתערות בחברת ילידי הארץ, לדבריו בעיקר בזכות הצלחתו לשלוט בעברית מדוברת. בתנועת הנוער "המחנות העולים" החל לכתוב פזמונים.
בגיל 17 וחצי התגייס לפלמ"ח. לצד השתתפות מבצעית בהבאת מעפילים, הוא נודע כאיש תרבות בארגון. הוא ייסד את הצ'יזבטרון, להקת הבידור של הפלמ"ח, וכתב את רוב פזמוניה. הוא חיבר פזמונים רבים שביטאו את הוויית הפלמ"ח, ומכיוון שהפכו לקלאסיקה של התרבות הישראלית הם תרמו לשימור הוויה זו לדורות. בין קלאסיקות אלו נמנים "שושנה, שושנה", "הי הג'יפ", "היו זמנים", "רותי","זמר לספינה", "יצאנו אט", ו"דודו". כבר ברשימה קצרה זו אפשר לראות כיצד פזמוניו מייצגים טווח רחב של מצבי רוח – משירי הווי עולצים, דרך שירים נוגים של לוחם המתגעגע לאישה, שירים שיש בהם תודעת המוות האורב, ועד שיר אבל אישי. נראה שהוא הרגיש נוח והפגין שליטה בכל הז'אנרים האלו, ובהמשך דרכו בעוד רבים אחרים.
ב-1956 פרסם חפר יחד עם דן בן־אמוץ את "ילקוט הכזבים" שהעמיק עוד את תרומתו למורשת הפלמ"ח. לימים הוא ביקש שעל מצבתו ייחרט סמל הפלמ"ח.
בעשורים הבאים המשיך חפר לבסס את מעמדו כאחד הפזמונאים החשובים והאהודים בארץ, וכאחד מעמודי התווך של הבידור הישראלי. הוא היה שותף להקמת מועדון "החמאם" ולייסוד הלהקות "מועדון התיאטרון" ו"גשר הירקון". בין אינספור להיטיו אפשר למנות את "רוזה", "הנני כאן", "לא נפסיק לשיר", "השמלה הצהובה/הסגולה", "שיר אהבה חיילי", "אדוני השופט", "אין כמו יפו בלילות", ו"אח יא ראב". בהשוואה לשנות מלחמת העצמאות נראה שהוא מיעט (אם כי לא הפסיק) לכתוב שירים נוגים, ואפילו "סתם" שירים כבדי ראש, אלא נטה יותר לכיוון ההומור והקלילות. או לפחות זה הרושם שעולה ממבט מרפרף על להיטיו הגדולים, ולא בטוח שזה מדגם מייצג.
כמו כן תרגם חפר מספר מחזות ומחזות זמר, וכתב (עם מנחם גולן) את התסריט ל"קזבלן". במשך שנים רבות הוא פרסם טור שבועי בחרוזים, מקאמה, ב"ידיעות אחרונות". ב-1983 הוא זכה בפרס ישראל.
ב-2004 התפרסם ב"הארץ" ראיון שערך איתו אבנר אברהמי. זו כתבה ארוכה אך מהנה לקריאה, ועולה ממנה דמות שמשמרת מבט קליל ולא מאוד מחייב על החיים ועל ההיסטוריה שהוא היה שותף לה. אברהמי ניסה לעמת אותו עם שני היבטים בשיריו שלפחות ממרחק השנים נראים בעייתיים. האחד הוא היחס לנשים בשירי הצבא והמלחמות – הן תמיד מחכות ללוחמים או מהוות מושא לערגותיהם, ואין ביטוי להיותן (בפרט בפלמ"ח) לוחמות בעצמן, או באופן כללי סובייקט. השני הוא תרומתו לאווירת האופוריה והערצת צה"ל אחרי מלחמת ששת הימים. חפר מביע בראיון מידה של הסכמה עם הבעייתיות, אבל מסרב להתרגש יותר מדי – די לו בכך שהוא היה טוב או רע כמו אחרים בני דורו.
עד כמה היה חפר גדול כפזמונאי? יש לציין, ראשית, שהוא התרחק משירה "גבוהה" (ובכך הוא בולט בניגודו לפזמונאי הפלמ"ח הגדול השני, חיים גורי), ואין בשיריו יומרה ליותר מסיפור קטן או הגיג, בחרוזים. בחלק מהכתבות עליו הוא מוגדר כווירטואוז. לטעמי התואר הזה לא מוצדק: איני מצליח למצוא אצלו הברקות שגורמות ללסת להישמט כמו אצל אלתרמן או אפילו ירון לונדון. בניגוד לאהוד מנור, נניח, קשה גם למצוא אצלו ביטוי מקורי או עמוק למצב נפשי – לא מפתיע בהתחשב בהתרחקותו של חפר מהפן האישי (שלא לדבר על חשיפה רגשית) לעבר הציבורי והקליל.
אי אפשר לחלוק על מיומנותו של חפר – לאורך מאות שיריו שהתפרסמו קשה למצוא חרוז מאולץ או שורה שאינה יושבת במקום. אישית אני מתקשה קצת לבלוע את השורות האחרונות ב"הקרב האחרון" (לא כולל הפזמון), "הסלע האדום" ו(להבדיל) "האם אמרו לך פעם" – בשלושתם נדמה לי שנוכחותו או ניסוחו של המוות תמוהים קצת – אבל אני מייחס זאת לא לרשלנות אלא לנונשלאנטיות, ועוד על זו בהמשך. בעבודתו עם מלחינים כגון דוד זהבי, יוחנן זראי, דובי זלצר וסשה ארגוב הגשים חפר במלואו את האידיאל האסתטי של הזמר העברי: מילים ולחן שכל אחד מהם בעצמו אולי אינו יצירת מופת, ובכלל מתקשה לעמוד כיצירה עצמאית, אך בהשתלבם יחד, ובצירוף לעיבוד הנכון ולביצוע המתאים, הם מחזקים זה את זה ומקבלים תוקף. חלק מפזמוניו קדמו ללחן, ובאחרים הוא כתב ללחן קיים (בראיון עם אברהמי הוא מזכיר את "לך לך למדבר" ואת "צריף ישן"). לא ניכר הבדל ברמת המילים ובהתאמתם ללחן, וזו עדות לשליטתו של חפר במלאכתו.
אך יהיה זה משגה להתייחס לחפר כאל בעל מלאכה מיומן ותו לא. בוודאי אי אפשר לומר כך על מי שלא הסתפק בחריזה של רוח הזמן והמקום אלא על מי שתרם לעצם יצירתה ועיצובה. הוא לא רק פעל בגבולות הסוגה של הפזמון העברי, הוא היה בין אלו שקבעו במו עטם את גבולותיה. קשה ואולי בלתי אפשרי במבט לאחור להצביע ספציפית במה תרומתו היתה מכרעת, אבל היקף יצירתו, הפופולריות שלה, והדומיננטיות שלה במשך תקופה ארוכה, הופכות מסקנה זו לבלתי נמנעת. אולי בכל זאת נכון לייחס לו תפקיד מפתח במקום המרכזי שתפס ההומור במוזיקה הפופולרית בישראל – בזמר של טרום הפלמ"ח נדמה לי כי ההומור נדיר, ואילו אחר כך הוא נפוץ מאוד (לצד חפר קידמו זאת אלתרמן ומוהר, ובעקבותיהם דן אלמגור ויורם טהרלב). באופן מפתיע ההומור עוד נשאר במעבר לרוק, אצל "השלושרים" וכמה הרכבים בעקבותיהם, ועד "כוורת". אפשר אפילו להרחיק עד "משינה" המוקדמת. עם הצ'יזבטרון למד הקהל לצפות למופעי בידור שמשלבים פזמונים עם מערכונים, שילוב שהמשיך אל הלהקות הצבאיות, הגשש החיוור, וכאמור "כוורת".
פה ושם פרץ חפר את גבולות הז'אנר, עם דברים ש"אסור" לפזמונאי. את "בראשית" הוא כתב במבנה לא סדור של בתים, וב"הכל זהב" הוא חרז, שוב ושוב, את אותה מילה בסופי שורות. ב"דינה ברזילי" הוא ויתר על חריזה בכלל (ראוי לציון שהוא כן שמר על משקל!). את שיא החופש היצירתי הוא כנראה לקח לעצמו ב"שיר השכונה", עם שילוב פזמוני הילדים. את כל האתגרים האלו, אגב, הוא הטיל לפתחו של סשה ארגוב. עוד אגב, לא נראה שפזמונאים אחרים הלכו בעקבותיו, בוודאי לא באותה תקופה. ניכרת כאן רוח פריקת העול שהוא הביא מהפלמ"ח: אם היה מותר לנו לסחוב תרנגולות מהלול, מי יכריח אותנו לכתוב בחרוזים ובבית־פזמון? כמה נחמד שב-1967, בפעם האחרונה אולי ששיר שלו ניסח הלך רוח של דור (חדש!), החוצפה הפזמונאית שלו הביאה לפסילת השיר לשידור – "הנביא יחזקאל הוא בומבה של נביא" של החלונות הגבוהים.
לסיום, אני רוצה להצביע על שיר שלו שקצת חמק מהתודעה ומהרדיו. זהו עוד שיתוף פעולה עם סשה ארגוב, ששניהם מפתיעים בו. כוונתי ל"האהבה שלי אינה תלויה בדבר", בביצועו של מתי כספי מ-1982. מצד ארגוב השיר מפתיע בכך שזהו אחד מהגדולים שבלחניו, בעיני, ובפרט בתקופה מאוחרת זו של יצירתו. מצד חפר השיר מפתיע במילים לא לגמרי ברורות, אפילו חידתיות. הנונשלאנטיות וההומור החפריים נמצאים שם, בהחלט, אבל גם רמזים מסקרנים, ודברים שנאמרים רק בין השורות. האם חפר העז לגעת כאן בשירה? האם בחשיפה אישית?
|
קישורים
הארץ - ידיעה עם מותו של חפר
ראיון עם אבנר אברהמי (הארץ)
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש