 |
|
על תפישת העבר הפלסטינאית, ועל המיתוסים עליהם קמה המדינה הפלסטינאית שבדרך.
|
|
| חברה וכלכלה • אלי אשד • יום א', 29/10/2000, 19:55 |
|
| |
הו ענת
אל תתעכבי יותר בעולם התחתון...
שובי אם כן והשיבי את אדמת האמת והמשל
אדמת כנען הבראשית
אדמת שדייך ההפקד...
עד שישובו הניסים
ליריחו.
(מחמוד דרוויש, "ארחותיה של ענת", מתוך "למה עזבת את הסוס לבדו")
ההנהגה הפלסטינאית נמצאת כיום בשלב קריטי בגיבושה של הזהות הלאומית הפלסטינאית, זהות לאומית שתהיה נבדלת מהזהות הכלל ערבית, המוסלמית, או "הסורית הגדולה". ההנהגה הפלסטינאית הגיעה זה מכבר למסקנה כי לא ניתן לסמוך על "האחים הערביים" וכי על הפלסטינאים לפתח את הייחודיות הלאומית ואת ה"היסטוריה" שלהם בעצמם, כך שתראה שגם להם יש עבר מפואר לא פחות ואף יותר מאשר למדינות הערביות באזור, ומאשר למתחרים היהודים ממדינת ישראל.
חלק ממדיניות זו היא הפתיחה היזומה של המאבק הנוכחי עם ישראל, שמטרתו ליצור עצמאות שהושגה ב"דם, יזע ודמעות", כמו גם מספר לא קטן של קדושים לאומיים. כל זאת, כדי לפתח באומה הפלסטינאית הצעירה את תחושת הגאווה הלאומית לאחר השגת הניצחון והעצמאות במלחמה קשה עם ישראל.
חלק אחר של מדיניות זו, שהרשות הפלסטינאית שוקדת עליו מזה שנים, היא "יצירתו" של עבר קדום ומפואר עבור הפלסטינאים, עבר שיתחרה בפארו ובעתיקותו עם העבר לו טוענים הישראלים על סמך התנ"ך, עבר שמטבע הדברים יחזק את הטענות הפלסטינאיות לבעלות על הארץ כולה.
יצירה זו של עבר לאומי קדום אינה דבר חדש כלל וכלל - היא דווקא דבר מקובל במאות האחרונות. לרוב קמים במיעוטים לאומיים שונים אינטלקטואלים ומנהיגים ש"יוצרים" עבר לאומי מפואר עבור אותה קבוצה, וכך תורמים תרומה מכרעת לחיזוק אחדות הקבוצה, מעבר לנאמנויות מקומיות ושבטיות. כך הם יוצרים בה גאווה לאומית המבוססת על השגי העבר (הדמיוניים לרוב) שאפשר יהיה להשיגם מחדש, אם רק האומה תתלכד מחדש כפי שעשתה בעבר. תופעה דומה אנו מוצאים בקרב עמי המזרח התיכון - מצרים, עיראק, סוריה ולבנון, שקבוצות של אינטלקטואלים בתוכן העלו על נס את העבר הטרום־מוסלמי המפואר של ארצותיהם על סמך הממצאים הארכיאולוגיים המדהימים באמת שהתגלו בידי ארכיאולוגים מערביים.
מגמות דומות מאוד אנו מוצאים גם בקרב העם היהודי, בקרב המתיישבים הציוניים בארץ ישראל, שראו עצמם כממשיכי העברים של תקופת התנ"ך וימי בית שני: התנ"ך הוא ששימש את הבסיס והצידוק להתיישבות מכל המקומות בארץ ישראל. התנ"ך שימש כבסיס שהתקבל גם על דעת גויים שונים כאשר הועלתה השאלה איזו זכות יש ליהודים להתיישב בארץ שבה חי עם אחר, הערבים, מזה דורות רבים. תשובת הציונות הייתה שהם היו עוד קודם לכן, כפי שמראה התנ"ך, ועל טענה ספציפית זאת לא ערערו בתחילה גם נציגי ערביי הארץ.
בין היהודים צמחה בשנות ה-40 התנועה של "העברים הצעירים" או "הכנענים". קבוצה שהתבססה על תמונת העבר של עם קדמון - "העברים" - שהעיר אוגרית השתייכה לחוג תרבותו, שחי בארץ ישראל לפני שנים, ותרבותו הייתה תרבותה. לדעת הכנענים, היהודים של היום, כמו גם המארונים ומיעוטים לאומים אחרים בקרב "הערבאים" (כולל ערביי ישראל), הם כולם צאצאי העברים שעליהם להתאחד ולהתמזג מחדש. הכנענים היו חילוניים במוצהר, וראו בדת היהודית עיוות מימי בית שני של האופי ה"עברי" הקדום. במידה רבה "הכנענים" ראו את עצמם כממשיכי דרכם של התושבים הפגאניים הקדומים, הקדם־יהודיים, של הארץ. מנהיגם, רטוש, כתב שירים שונים שהתבססו על המיתולוגיה הכנענית הקדומה.
אמנם ל"כנענים" הייתה השפעה רבה על חיי התרבות של הישוב ושל המדינה הצעירה, וסופרים חשובים רבים כמו אהרון אמיר, בנימין תמוז, עמוס קינן ושרגא גפני יצאו מבין שורותיהם, אך השפעתם על התפישה ההיסטורית הייתה מצומצמת וקצרת ימים.
ובכל זאת, עד כמה שנראה הדבר מוזר, מעין דמות מראה לתפישת ההיסטוריה שלהם קמה דווקא בקרב יריבי היהודים במאבק על השלטון בארץ ישראל - אצל הערבים הפלסטינאים, שגם בקירבם נוצרה תפישת היסטוריה "כנענית" כנסיון ליצור מיתוס שיתחרה בזה של היהודים. תפישת עבר זהה כמעט בדיוק לזו של "הכנענים" היהודיים קיימת כיום אצל הפלסטינאים בעידודה הנמרץ של הנהגתם.
תפישת העבר הפלסטינית היא תופעה חדשה מאוד, יחסית, וכל כולה מלאכותית (אך בכך, כפי שראינו, אין כל חדש). האוכלוסיה הערבית של ארץ ישראל נהגה בעבר לראות את ראשיתה עם הכיבוש הערבי של ארץ ישראל במאה ה-7 לספירה. יתכן מאוד כי הפלסטינאים בימינו הם לפחות בחלקם צאצאים של אוכלוסיית הארץ הקדומה, ששינתה את דתה ואת אופייה הלאומי עם כל גל חדש של כובשים. אך התפישה הלאומית הפלסטינית כיום היא שהם המשך ישיר תרבותית וחברתית של תושבי הארץ הקדם־ישראליים, הכנעניים, ולפיכך, זכותם לארץ קודמת לזאת של היהודים, גם אם נקבל את המסופר בתנ"ך (וזאת גם אם נתעלם מהטענות שדוברי הפלסטינאים מעלים כאילו היהודים של היום אינם כלל צאצאי היהודים של העבר, אלא צאצאי עמים אחרים כמו הכוזרים, שקיבלו עליהם את היהדות). במידה מסוימת, תפישה זו של הפלסטינים כצאצאי הכנענים מקבילה במידה מוזרה (ואולי גם במכוון?) לטענות התנועה "הכנענית" היהודית. תפישה זו, כפי שהיא קיימת כיום, מספקת לתביעות הפלסטינאיות עומק היסטורי, ובו בזמן גם סיפור של סבל מתמשך מידי היהודים החל מימי יהושע שטבח בכנענים אבות הפלסטינאים, וכלה בסיבלם מידי הישראלים היום. כמו כן היא משמשת גם ככלי חזק ליצירת ליכוד.
בכל אופן, לערביי ארץ ישראל לא הייתה תודעה לאומית נפרדת כלשהי עד לתקופה מאוחרת ביותר. הם תמיד ראו את עצמם כחלק בלתי נפרד של האימפריה העותמאנית או של סוריה או של האומה הערבית הגדולה, ולא כלאום נפרד בעל היסטוריה משלו. מכיוון שהיו מוסלמים אדוקים, לעבר הטרום־איסלאמי של הארץ לא היה כל ערך בעיניהם, ובתחילה לא הכחישו את הטענות היהודיות על קדמוניותם בארץ.
טענותיהם של הערבים כנגד הציונות, כפי שנוסחו למשל במכתב מ-1899 לאבי התנועה הציונית, ד"ר הרצל, בידי הפוליטיקאי הירושלמי החשוב יוסף אל חלאדי, היו שהערבים הם כבר רוב בארץ, והיהודים לעולם לא יוכלו לשנות מצב זה ללא קשר לזכויותיהם המוסריות הצודקות. אבל חלאדי לא הטיל ספק בכך שליהודים יש זכות קדומה יותר על הארץ. כך, למשל, עוד ב-1946, בעדותו של איש הועד הערבי העליון ג'מאל חוסייני בפני ועדת החקירה האנגלית־אמריקנית לענייני ארץ ישראל, אמר חוסייני "זהו ביתנו. כ-1300 שנים אנו יושבים בו. הוא שלנו אף שהיה שלהם לפני כן."
הערבים נטו להסכים עם היהודים וליחס את ראשית ישיבתם בארץ לכיבוש המוסלמי בשנת 634. הם הדגישו שמאז ואילך הם שלטו בארץ, למעט בתקופה הצלבנית והעותמאנית, ישבו בה ברציפות, והשליטו בה את שפתם ותרבותם ללא זכר לתרבויות אחרות. רציפות היסטורית זו, מאז שנת 634, הייתה, לדעת הערבים, העובדה הקובעת בזכותם על הארץ. בשלבים הראשונים למאבקם ביהודים המתיישבים בארץ הדגישו הערבים את היותם חלק מהאומה הערבית הגדולה, ולא עם נפרד שזכותו לארץ קודמת לזו של היהודים.
אבל ביניהם נשמעו, כבר אז, גם דעות שונות. דעות אלה, שלא במפתיע הושמעו לראשונה על־ידי נוסעים אירופאים שונים לארץ במאה ה-19, זיהו את הפלחים הערביים כתושבי הארץ הכנעניים של ימי קדם, וראו בהם את צאצאיהם. מאידך, היו גם יהודים רבים, כמו דוד בן־גוריון ויצחק בן־צבי, שראו בערביי הארץ צאצאים של העברים הקדומים שישבו בה, ונשמעו טענות של יהודים כמו ר. בנימין שעל היהודים והערבים להתמזג "מחדש".
תפישה זו החלה לחדור גם אל בין האינטלקטואלים הערביים. ב-1905 הופיע אחד הספרים הראשונים שקראו לתנועה לאומית ערבית. מחברו, לבנוני נוצרי בשם נגיב עזורי, ניבא כי "שתי תנועות חשובות בעלות טבע אחד, ובכל זאת מתנגדות זו לזו, שאיש עוד לא שם לב אליהן, מתפתחות עתה: תחיית הלאום הערבי וההתאמצות האיטית של היהודים הרוצים לכונן מחדש ובמדינה גדולה את המונרכיה הישראלית העתיקה. גורלן של שתי התנועות האלו הוא להלחם תמיד זו בזו עד שתגבר אחת מהן. ובתוצאות האחרונות של מלחמה זו בין שתי עמים, יהיה תלוי גורלו של העולם כולו".
עזורי הוכיח את עצמו כאן כנביא. בספרו הנ"ל הופיעו גם ניצני הטענות הכנעניות בהן ישתמשו הפלסטינאים לעתיד. הוא הראה בספרו כי העם היהודי מעולם לא היה אדון יחיד בפלסטינה - תמיד ישבו שבטי ישראל בין שבטים זרים: אדומים, חיווים, מדינים וכו', ובני ישראל לא יכלו להכניעם ולא ליהדם, דבר שהוכיח, לדעת עזורי, כי כל השבטים ההם היו בעלי תרבות שווה לזו של ישראל. "אפשר," קובע עזורי, "שאילו היו היהודים יכולים לבלוע ולהטמיע את כל הגזע הכנעני ולהרחיב את גבולותיהם עד הר החרמון ובקעת הלבנון, ואלמלא פרצו בחייהם הפנימיים הפירוד והשחתת המידות ויחסיהם לשכניהם מצפון ודרום היו יותר ישרים ונימוסיים - כי אז הייתה ממלכת היהודים מתקיימת עד היום הזה בתור ממלכה העומדת ברשות עצמה, והם היהודים היו מפריעים גם בעד צמיחת הנצרות". דעותיו ה"כנעניות" של עזורי מצאו הד בקרב אנשים מסוימים בציבור הערבי בארץ ישראל שזכרו אותם והשתמשו בהם בעת הויכוח עם היהודים. כך, במאמר בעיתון "אל קדס אל שריף" משנת 1929, נטען כלפי היהודים כי "אבותינו הכנענים שכנו בארץ הזאת לפני אבותיכם (היהודיים) - האם תכחישו זאת?"
בעת ביקורו של המנהיג הבריטי צ'רצ'יל במארס 1921, פנה אליו כותב מאמר ערבי וטען "הראשונים שהתיישבו בפלסטין מקדמת דנה אינם אלא הערבים והעמלקים אבותינו הקדומים. אברהם עליו השלום, אבי ישראל (וגם אביו של ישמעל אבי כל הערבים, עובדה שהכותב הקפיד שלא לציין אותה) לא עקר אליה מארץ בבל אלא שנים רבות לאחר מכן." בשנת 1922 טענו דוברים ערביים כי האוכלוסייה ערבית בארץ מורכבת מ"צאצאי האנשים היושבים בה משחר ימי ההיסטוריה בתוספת האלמנטים האמורי, החיתי, הפיניקי, הפלישתי ואחרים." נציגים ערביים, בדיונים עם הבריטים, המשיכו וטענו כי "לפלשטינה (א"י) הייתה אוכלוסייה מקומית עוד לפני שהלכו היהודים אליה ואוכלוסיה זאת נשמרה במשך כל הדורות ומעולם לא התבוללה בשבטים היהודיים שתמיד היו עם לבדד ישכון. מצד שני הערבים חיים בארץ יותר מ-1500 שנה והם עתה בעליה."
למעשה, נראה שהיו אלה ערבים נוצרים שטענו זאת, ובכך המשיכו מגמה של הנוצרים, שהייתה קיימת בארצות ערביות אחרות, לראות עצמם כממשיכי האוכלוסיה הקדומה הטרום־מוסלמית.
אולי כתוצאה מכך בתקופה זו היו טענות אלה יוצאות דופן ונדירות במכלול הטיעונים של הערבים המוסלמיים כנגד הציונים. אבל בכל זמן שבו נשארה דומיננטית האידיאולוגיה הפאן־ערבית או הפאן־מוסלמית, נגזר עליהם להישאר בשוליים.
היה זה כאשר החלה האידיאולוגיה הפאן־ערבית להחלש בקרב הפלסטינאים (בשלב מאוחר יותר מאשר אצל שאר האומות הערביות כמו המצרים והסורים), גם בגלל מה שראו כבגידת האומות הערביות בהם בעת מאבקם בישראל והתפתחות שכבות אינטלקטואליות חדשות באוניברסיטאות ובעיתונים, שהחלו להופיע בקירבם גם אידיאולוגיות המדגישות את השורשיות והקדמוניות הפלסטינאית, ואת זיקתם לארץ ואת זהותם הלאומית והדתית הייחודית.
הפלסטינאים עוסקים בעשורים האחרונים בבניית אידיאולוגיה חדשה שתדגיש את הזיקה של החברה שלהם לטריטוריה, אידיאולוגיה שבו בזמן לא תדגיש יתר על המידה סמלים איסלאמיים או פאן־ערביים, אך גם לא תדחה אותם על הסף. הדעות ה"כנעניות" שנוסחו לראשונה בידי עזורי והושמעו מידי פעם בשנות ה-20, הפכו כעת למרכזיות. הפלסטינאים היו זקוקים למיתוס מוצא חזק שיוכלו להעמיד אותו כנגד הטענות התנ"כיות היהודיות.
כך, היסטוריונים ערביים כמו דרוזה ונשאשיבי החלו לטעון עוד בראשית שנות ה-60 כי העברים הקדמונים כבשו את הארץ מידי ערבים, וכי שבטים ערביים שכנו בה מאז התקופה הפרה־היסטורית. הכנענים שנזכרו בתנ"ך היו לפי מחברים אלה ערבים. בכתיבה הפלסטינאית מהתקופה הזאת נכרה אהדה והזדהות עם גורל הכנענים הקדומים, שהובסו ושועבדו גם הם על ידי היהודים.
לאחר ייסוד אש"ף באמצע שנות ה-60, החלה יצירה אקדמאית פלסטינאית שנועדה ליצור אידיאולוגיה לאומית, ובמסגרת זו החל גיבוש רעיון המוצא הכנעני של הפלסטינאים. רעיון זה, שעד 1967 היה בשולי המחשבה הלאומית הפלסטינאית, שנשלטה לחלוטין בידי רעיון הפאן־ערביות, התחזק מאז מאוד, עובד לכלל מיתוס מפורט, והפך לטקסט לאומי שמדגיש את השורשיות של החברה הפלסטינית ומהווה תגובה לטיעון הציוני לבעלות היסטורית דתית על הארץ.
המיתוס הכנעני הפלסטינאי הוא בעיקרון כזה: מתוך חצי האי ערב חדרו לאזור הסהר הפורה לפני 4500 שנה גלים של פרוטו כנענים (יש מקורות פלסטינאים המרחיקים את כניסתם לתקופה הכלכוליתית הפרה־היסטורית). קבוצות אוכלוסיה אלו נקראו האמוריים. הם היו דוברי שפה פרוטו ערבית, ויצרו את חוג התרבות הכנענית שהשתרעה עד הסהר הפורה בשטחי ישראל, ירדן, לבנון, סוריה ואף צפון עיראק. השפה האוגריתית הקדומה היא בעצם ניב קדום של השפה הערבית של ימינו (בעוד שהכנענים של רטוש טענו שהיא ניב קדום של העברית של ימינו...). השבטים העבריים, על פי מיתוס זה, שביחד עם הפלישתים קטעו את התפתחותה של תרבות זו, לא היו פרוטו ערביים במוצאם, אלא באו מחוגי התרבות המצרית.
חורבן בית ראשון ביטא את סוף הנוכחות העברית־ישראלית בארץ. אחרי כן, נתפשת ההיסטוריה כגלי כיבוש שונים, אשר תחת שלטונם ממשיך להתקיים עם הארץ המקורי ברצף מהתקופה הכנענית. לנוכחות היהודית, לעומת זאת, יש רק אופי משנה בפסיפס הזהויות בארץ. הכיבוש הערבי לפני 1400 שנה מוסיף זהות ערבית־איסלאמית לזהות המקורית הכנענית־פלסטינית, שהשלימה אותה באופן הרמוני.
מיתוס זה, שהולך ומתחזק בקרב החברה הפלסטינית, תורם תרומה חשובה ביותר לעיצוב זהותה הלאומית הנפרדת, והוא מספק תשובה לצרכים ולמצוקות של ההווה, כמו גם עבר מפואר שאפשר להסתכל עליו בגאווה. הוא מראה שהפלסטינאים היו ערבים עוד מקדמת דנה, וכי יש להם היסטוריה קדומה יותר משאר עמי האזור (למעט מצרים ועיראק). הוא יוצר הזדהות עם הכנענים הקדומים, ומספק שדה מערכה סמלי עם הציונות בשאלה למי יש שורשים קדומים יותר בארץ.
המיתוס החדש גם חדר לשיח ולתודעה הפלסטינאית ונידון במספר גדול מאוד של ספרים ומאמרים, והופיע בשירים של סופרים ידועים, כמו גדול הסופרים הפלסטינאים, מחמוד דרוויש, בשירו "ארחותיה של ענת", שמזכיר את שיריו של המשורר ה"כנעני" הישראלי רטוש בשימוש שהוא עושה במיתוסים כנעניים לשם מטרות פוליטיות עכשוויות. רעיונות כנעניים ניתן למצוא גם במחזות פלסטינאים כמו המחזה של הסופר הפלסטינאי מועין בסיסו, "שמשון ודלילה", שבו שמשון המקראי מזוהה עם כובש הישראלי האכזר ודלילה הפלישתית עם תנועת ההתנגדות הפלסטינאית.
רעיונות כנעניים מגיעים לקיצוניות שיוצריה לא התכוונו אליה (אך מזכירים את הכנעניים הישראליים) ביצירת המשורר הערבי־ישראלי אחמד חסין, שקורא לכנעניזציה של הערבים, וטוען "אנחנו צאצאי הכנענים, זהותנו היא כנענית, והכיבוש הערבי הביא עלינו את האסון." אולי גם בגלל דעות כאלו מתייחסים החוגים המוסלמיים בחברה הפלסטינאית למיתוס בהסתייגות, אך אינם תוקפים אותו בפה מלא.
תפישה זאת עדיין נפוצה, בעיקר בקרב האליטות והמשכילים, ולא בקרב ההמונים המוסלמיים, אך כוחה הולך וגובר, והוא מספק את ההיסטוריוגרפיה הלאומית הפלסטינאית. דוגמאות של הסברה מסוג זה, שמטרתה להנציח את הגירסה הפלסטינאית של ההיסטוריה, ניתן למצוא באתרי האינטרנט של הרשות המיועדים להסברה ולתיירות, ומציגות את ההיסטוריה של אתרים חשובים רבים כפי שהפלסטינאים מבינים אותה. ההיסטוריה שם בנויה כולה על סמך התפישה הפלסטינאית ה"כנענית". כך, למשל, במאמר על תולדות ירושלים שמוצג ברשת, ירושלים מוצגת בעיר כנענית (דהיינו פלסטינאית) חשובה, שהנוכחות היהודית בה הייתה קצרת ימים ולא חשובה. המקורות היהודיים מואשמים בזיוף והסתרת העובדה שהעיר הייתה תמיד יותר כנענית מיהודית. הפלסטינאים טוענים שהזהות הכנענית, לפחות של החלק המזרחי של העיר, נותנת להם זכויות מיוחדות עליו, וכי העיר מעולם לא הייתה מאוחדת. על כן הפלסטינאים מסכימים שהחלק המערבי הוא חלק ישראלי, בעוד שהחלק המזרחי שייך למרבית הדתות.
חוקרים פלסטינאים שונים מדגישים את הטענות של חוקרים שונים המטילים ספק באמינותו ההיסטורית של התנ"ך ובעצם קיומה של מלכות דוד ושלמה, אם כי דבר זה פוגע גם באמינות המסורות הדתיות שלהם עצמם המופיעות בקוראן. יש לציין כי טענות אלו תופסים תאוצה גם בקרב חוקרים לא פלסטינאים. כך, חוקר התנ"ך קיט ויטלאם פרסם ספר בו טען שכלל ההיסטוריה התנ"כית היא פיקציה מודרנית של התנועה הציונית, שמטרתה הייתה להשכיח את העם הפלסטינאי הקדמון ואת זכויותיו בארץ בשם התפישה היהודית הציונית של ההיסטוריה. הטענות של ספר זה תאמו במידה רבה את הטענות של הכנענים הפלסטינאים, ונותנות להם אמינות רבה.
מובן שההיסטוריה של ירושלים בתקופות מאוחרות, כפי שמציגים אותה הפלסטינאים, משקפת את טענותיהם שהיהודים פלשו לארץ במירמה, הרסו אזורים גדולים וגירשו את תושביהם המקוריים (אבות הפלסטינאים של היום) בכח הזרוע.
מדיניות הסברה זאת מלווה גם בטקסים סמליים שמיועדים יותר לצורכי חוץ מאשר לצרכי פנים. כך, למשל, אחת מפעולותיו הראשונות של משרד התרבות של הרשות ב-1996 הייתה להפיק פסטיבל לכבוד האל הכנעני הבעל. החגיגה נערכה בכיכר הכפר סבסטיה שבשומרון, ובמהלכה, צעירים לובשי גלימות שעליהן דמויות כנעניות עתיקות נופפו בלפידים בעודם מחוללים בכיכר העיר. צעירים נוספים דהרו במקביל במרכבות רתומות לסוסים שנבנו על פי ציורים שנמצאו בחפירות הארכיאולוגיות בתל מגידו. על בימת האבן שבכיכר העיר הוצג חזיון דרמתי שבו הבעל, אל השמיים והפוריות בפנתיאון הכנעני העתיק, נאבק בגבורה במות אל השאול. לבסוף, בעזרת אחותו האלה ענת (עליה כתב המשורר הלאומי הפלסטינאי מוחמד דרוויש שיר מפורסם), יצא הבעל כמנצח, והדבר סיפק לקריין המקומי הזדמנות להעתיר שבחים על העמים הפלישתיים, הכנעניים, האמוריים, הגרגשים, היבוסים והפריזים שלחמו לצד הבעל במערכה כנגד הפולשים העבריים שבאו מעבר הירדן.
ספק אם טקס זה היה מיועד כל כך לצרכי פנים (הוא רק היה מעורר את חמתם של גורמים מוסלמיים חזקים שהתייחסו בחשדנות לכל הגילויים הפגאניים האלה) כמו לגורמי חוץ, כדי להדגיש את השורשים הכנעניים של הפלסטינאים, ואולי גם כדרך למשוך תיירים נוספים על מנת לצפות בטקסים מעין אלה.
יש שיאמרו שטקסים ותפיסות היסטוריות מסוג זה בראשית המאה ה-21 הטכנולוגית הן מגוחכות. לא, הן אינן מגוחכות כלל וכלל. ההנהגה הפלסטינאית מבינה את מה שהיהודים ידעו פעם ושכחו - שרק על ידי יצירת תודעה לאומית משותפת, תודעה המבוססת על מיתוסים, אפשר ליצור עם. המיתוסים הם שקריים, כמובן. אז מה? ממתי זה שינה משהו? התוצאות הן מה שחשוב.
כדאי להציב את הדוגמה הנגדית, זו של העמים השונים היושבים בישראל, שעד השנים האחרונות מה שאיחד ביניהם היו המיתוסים שהתבססו על התנ"ך, וכעת משמיתוסים אלו התמוטטו, שוב אין דבר שיאחד אותם, ואת התוצאות העגומות אנו רואים מידי יום ביומו. זה מעציב , אבל התודעה האנושית והלאומית זקוקה למיתוסים, ואת זה ערפאת מבין הרבה יותר טוב מההנהגה הישראלית הנוכחית.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש