"... אבל אני אוהב להיות בבית
עם התה והלימון והספרים הישנים
כן, אני אוהב להיות בבית
עם אותה האהובה ועם אותם ההרגלים."
אפשר להשתעשע בשמות כמו "תסמונת אריק איינשטיין", אבל באנגלית התופעה של הסתגרות רצונית ומתמשכת של אדם בביתו נקראת Cocooning, כלומר "התגלמות", מלשון גולם. על פי הגדרה שמצאתי במילון אנגלי, מדובר ב"מציאת מקלט בפרישה לביתו של אדם (כאמצעי להשגת פרטיות או בריחה); התבודדות – הפעולה של בידוד עצמי מאחרים".
מה שהופך את ההסתגרות לתופעה חברתית הוא ההתעלות שלה מעל מאפיינים פסיכולוגיים של היחיד, החיבור שלה למגמות כלכליות ועירוניות עכשוויות והניתוק שלה מ"הפרעות תפקוד" במובן המוכר של הביטוי. ההתגלמות לא נובעת בדרך כלל מדיכאון קליני, המקשה על אדם לצאת בבוקר ממיטתו. ובשונה מה"היקיקומורי" המופיע אצל בני נוער ביפן, היא לא גורמת לקשיי תפקוד ממשיים – המסתגר עדיין מוצא את מקומו במשפחה, משלים את חובותיו בעבודה, מטפל בילדיו, עורך סידורים וקניות ושומר על קשרים עם חבריו. אלא שאת כל אלה הוא מבצע תוך הפחתה של היציאות מהבית למינימום ההכרחי בלבד.
את המאמר הזה ניגשתי לכתוב מתוך קרבה אישית לנטייה להסתגר בבית, ומתוך סקרנות שהתעוררה משמיעת סיפורים של חברים הנוטים להסתגרות. לכן ישולבו כאן לא רק זוויות ראייה תיאורטיות על הנושא אלא גם ציטוטים מראיונות קצרים שערכתי עם מסתגרים מקרב מכריי, ועדויות שלהם לגבי מצבם. אבל נתחיל בתפיסה התיאורטית.
גולם (צילום: xandert)
המשוטטים בתוך ביתם
את תופעת ההתגלמות אפשר לבחון דרך מספר זוויות ראייה.
הזווית הפסיכולוגית: החרדה מיציאה החוצה מהבית נזקפת בדרך כלל לחובת הפרעה נפשית בשם אגורפוביה. אלא שהמתגלמים בדרך כלל אינם סובלים מחרדה בעוצמות גבוהות, וגם אם הם חשים אי־נוחות קלה כשהם יוצאים מן הבית, הם עדיין מתפקדים יפה.
לאור זאת, מניחים פסיכיאטרים שההסתגרות קשורה לצורה מתונה מאוד של הפרעת אישיות סכיזואידית. המתגלמים הם אנשים שההעדפה הברורה שלהם היא פעילות יחידנית, העדפה שמתבטאת גם בבחירה של אופי העבודה: לעבוד כשומר בעמדה מבודדת, בבית מול המחשב, או כרואה חשבון מול שורות מספרים. סכיזואידים הם אנשים שלא מפיקים הנאה מיוחדת מאינטראקציות בין־אישיות – טובות או רעות – ומעדיפים על פניהן מחשב, ספרים ותחביבים גוזלי זמן למיניהם. אדם כזה יעדיף להיות עם עצמו, או רק עם חבר טוב אחד, אך לא בקבוצה. פחות איכפת לו מאנשים אחרים והוא בדרך כלל לא מנהל יחסי קרבה עמוקים.
כמובן, מדובר על סקאלה של עוצמות, אבל ההערכות הן כי עידן האינטרנט והמחשבים הופך אנשים רבים ליותר ויותר סכיזואידים. האינטרנט מעצים את הנטייה להתבודדות אצל בעלי סכיזואידיות מתונה, כיוון שהוא מאפשר הימנעות מסוימת מחיי חברה 'אמיתיים'. והרשתות החברתיות המקוונות, למשל, נותנות מענה לאנשים שלא מעוניינים באינטראקציה חברתית ממשית, אלא ברמה מוגבלת ושטחית.
הזווית הטכנולוגית: אחד הגורמים המאפשרים ומקלים התגלמות בבית הוא ההתפתחות המואצת של התקשורת האלקטרונית לסוגיה. היכולת לתקשר, לעבוד ולנהל חיי מעשה וחיי רגש באמצעים וירטואליים מאפשרת שעות ארוכות יותר ויותר של הישארות בבית. יש שקוראים לתופעה Tele-Cocooning. על פי סוציולוגים של עולם הסייבר, הווירטואליה מאפשרת ל'עצמי' להתנתק מכובד הבשר ולשקוע בעולמן של קהילות וירטואליות, שדרוג גרסאות תוכנה, עיסוק בגאדג'טים ובמכשירים ניידים ועוד. הזמינות ויכולת ההפצה של המידע משחררות את האדם מכבליו של מקום אחד. וכל עוד הוא ספון בביתו, הוא קשור לרשת ונמצא למעשה ב"רחם הטכנו־חברתי".
הזווית האורבנית: אחד המושגים המיידיים, והאהובים עלי, במחשבה על האדם בתוך עיר הוא המונח שטבע ולטר בנימין: "המשוטט" – Flâneur, אותו יחיד שאינו שבע לעולם משיטוט אקראי ברחובות העיר ומוצא בה עוד ועוד פינת חמד. המסתגרים מוותרים על האפשרות הזו מכל וכל.
כבר ב-1903 היה מי שהבין אותם. הסוציולוג הגרמני גאורג זימל כתב אז כי "בדיוק כשם שהאדם אינו מתמצה בגבולות הגוף שלו או בגבולות האזור שאותו הוא ממלא בפעילותו המיידית, אלא רק בסכום ההשפעות הנובעות ממנו בזמן ובמרחב, כך גם העיר מגיעה למיצוי אך ורק כתוצאה ממכלול ההשפעות שלה החורגות הרבה מעבר לגבולותיה המיידיים".
"... הצפיפות של בני האדם ושל הדברים המגרים את מערכת העצבים של הפרט דוחפת אותו להישגים הגדולים ביותר שלו, עד הגיעו לשיא. בגלל העלייה בכמות של אותם התנאים, הופך ההישג הזה להיפוכו, כלומר לאותה תופעה תמוהה של הסתגלות, שאינה אלא האדישות, אשר העצבים בה מגלים שהאפשרות היחידה שלהם להסתגל לצורות ולתכנים של חיי העיר היא בהימנעות מתגובה לגירויים. זו דרך ההגנה העצמית של בעלי אופי מסוים (ההדגשה שלי, א.מ) והיא גובה מחיר של הורדת ערכו של העולם האובייקטיבי כולו... הסובייקט נאלץ להגיע בעצמו לידי השלמה עם צורת הקיום הזאת, והשמירה על עצמו מפני העיר הגדולה מחייבת אותו לנקוט גישה חברתית שלילית לא פחות". ("העיר הגדולה וחיי הנפש", בתוך "אורבניזם: הסוציולוגיה של העיר המודרנית", הוצאת רסלינג, 2004).
אם כן, על פי זימל, המתגלמים בחרו להגן על עצמם, חד וחלק, מפני גירויי היתר של העיר, והם מאוששים את ההגנה הזאת, בוקר וערב, באמצעות הימנעות מתמדת.
גאורג זימל
הזווית הלאומית־אקטואלית: ניתן לייחס את ההסתגרות בבית, לפחות בחלקה, לחרדה שכיחה במדינה שהמצב הביטחוני בה מעורער ושחסרה יציבות כללית. נהוג לחשוב שהתופעה שכיחה יותר בזמני מלחמה. חללים סימבוליים כמו מקלט אטומי פרטי או ממ"ד מייצגים יפה את הצורך ההישרדותי ואת הכמיהה לסגור בחוץ את העולם החיצון ולהתקיים ממצרכים שנאגרו במשך תקופה ארוכה.
הזווית הכלכלית: מיתון וקשיים כלכליים הם חלק מהגורמים הידועים הגורמים לאנשים להסתגר בבתיהם, כחלק ממגמה כוללת של קיצוץ בהוצאות. ארוחות במסעדות, יציאות לסרטים, סיבובי קניות של מוצרי מותרות, הם סעיפים שיורדים מהתקציב בזמנים כאלה. הסעיפים שעולים הם מוצרי מזון בסיסיים להכנה בבית, מזון קפוא ומשומר, גאדג'טים לבידור ביתי ואף אמצעי מניעה.
הזווית התרבותית: במרכזן של לא מעט יצירות עומדות דמויות המסתגרות בבית. הסרט הבלגי "תומא מאוהב" (2000) מציג את תומא, הסובל מאגורפוביה, המתקשה לצאת מביתו ומתקשר עם העולם החיצון דרך האינטרנט בלבד. עלילה דומה נטווית בסרט הישראלי "פובידיליה" (2010) שבו איש מחשבים צעיר הופך לאגורפוב ומסתגר בדירתו.
סרטו הקלאסי של לואי בונואל "המלאך המשמיד" (1962) מציג קבוצה של בורגנים מטופחים ועשירים שמגיעה לבית מהודר לארוחת ערב חגיגית. עם תום הארוחה הם מגלים שהם אינם מסוגלים, נפשית, לצאת מן הבית, למרות שדלתותיו פתוחות בפניהם ואיש אינו עוצר אותם. הסרט הוא אלגוריה סאטירית על המעמדות החברתיים בספרד באותה תקופה.
בספר "סוף הדרך" של ג'ון בארת מופיע גיבור בשם ג'ייקוב הורנר, שלוקה מדי פעם בשיתוק שאינו מאפשר לו לנוע, וכתוצאה מכך מסתגר בביתו. "במקום ההוא פשוט אזלו לי המניעים", הוא מעיד, במעין אזכור אקזיסטנציאליסטי.
יצירה אמנותית שלמה המתרחשת כולה מן הבית היא זו של האמן גרי גולדשטיין, העובד בביתו, מבוקר עד ערב, כבר 21 שנה.
מה אומרים המתגלמים
לפני כתיבת המאמר ביקשתי לרדת לעומקה של תופעת ההתגלמות, מעבר להסברים התיאורטיים. לשם כך ביקשתי מכמה מכרים וחברים (שידעתי שהם יושבי בית, או שהופנו אלי לצורך העניין) למלא שאלון קצר בנושא.
לשאלון שהפצתי ענו 16 איש – 13 נשים ו-3 גברים. רובם המכריע תושבי תל אביב־יפו, מעטים מהם תושבי ערים גדולות אחרות (ירושלים, רמת גן, בני ברק), ואחד גר במושב. קבוצת הגיל הדומיננטית היא 40 פלוס, אם כי יש שני בני 30 פלוס ושלושה בני 50 פלוס. רוב המשיבים מנהלים חיי זוגיות והורות, חלקם הורים גרושים לילדים בגילאים שונים, ורק שניים מהם רווקים נטולי ילדים. אגב, ההורים שבין המשיבים מעידים שהיציאות מהבית להביא או לאסוף את הילדים מהגן או מבית הספר הן היציאות היחידות הקבועות בסדר היום שלהם.
אי אפשר, כמובן, ללמוד מנתונים אלה באופן נחרץ על שכיחותה של ההתגלמות באוכלוסייה, ולא רק בגלל המספר המועט של משיבים. הנתונים נאספו מהמעגל המיידי של מכריי (באינטרנט), שאינו מהווה מדגם מייצג. לכן גם לא אייחס משמעות גדולה מדי להתפלגויות בתוך קבוצת המשיבים – התשובות שחיפשתי היו "איכותניות", וודאי שלא סטטיסטיות.
עם זאת, הרוב המכריע של המשיבים הם בעלי מקצועות חופשיים, כאלה המאפשרים להם לעבוד מהבית, ואני משערת שעובדה זו דווקא כן מייצגת את כלל המסתגרים. העבודה מהבית קובעת את הבית כעוגן לחיים כולם. כאשר אין צורך להגיע למשרד בשעה קבועה, קצב החיים הופך איטי וגמיש יותר, ויציאה מהבית מקבלת משקל שונה.
עבודה מהבית (צילום: ishane)
אז איך מתנהלים החיים בבית הלכה למעשה? רוב המשיבים, כאמור, עובדים מהבית, ולכן אין להם סיבה מיידית לצאת ממנו, אלא אם יש בתמונה ילדים קטנים. הרוב ציינו שמה שמוציא אותם מהבית הוא לקיחת הילדים למסגרת והחזרתם (לפעמים גם משימה זו מוטלת על בן/בת הזוג), או טיול עם הכלב. סידורים ופגישות עבודה מהווים סיבה נוספת, "רק אם ממש חייבים", כפי שהגדירו הרוב. אחרת הוסיפה: "לצערי לפעמים אחרים שחשובים לי מבקשים ממני לבוא איתם, אז אין ברירה".
"בתקופה שלא הייתי צריכה לקחת את הילדה לגן, יכולתי להישאר ימים בבית", כותבת אם אחת. ומשיבה גרושה הכריזה: "בשישי־שבת, כשאני ללא הילדים, אני לא יוצאת מפתח הבית!"
מה שעניין אותי יותר מכל בחקר התופעה, היא התחושה של האדם המסתגר בעת הישיבה בביתו, לעומת תחושתו בעת השהייה בחוץ.
את התחושה בעת שהותם בבית תיארו המשיבים כולם כנינוחה ומאושרת, עם ביטויים כמו "מלאת ביטחון ורוגע", "ביתי הוא מבצרי", ו"הכי טוב בעולם... נגישות של מזון. שירותים. טלפון. מיזוג. חימום. טלוויזיה. מחשב. ביטחון. שמחה גדולה". כלומר, התחושה היא שכל הצרכים כמעט מתמלאים בבית בשלמות. אצל אחרת: "כל החלונות תמיד פתוחים, יש לי עץ פיקוס גדול מול המרפסת עם ציפורים מצייצות וגם עציצים פורחים".
עם זאת, ההסתגרות מעוררת גם תחושות שליליות. אחרי תקופות הסתגרות ארוכות, משתלטת, לעדות חלק מהמשיבים, תחושת נתק לא נעימה, סגירות וחנק. "אני יכול לעיתים להרגיש שאני כלוא בתוך הבית", ענה משיב אחד, "בפרט, כשבני הבית האחרים נעדרים לשעות ארוכות, אבל נדיר ביותר שבשל כך אחוש צורך לצאת החוצה". צד אחר של אותה תחושה מתבטא במעין ניתוק מזרימת החיים: "כשאני מגיחה אל האור ביום שישי כדי ללכת למכולת, אני מופתעת מקיומו המלא והרוחש של העולם שם בחוץ", כתבה אחת.
ההישארות בבית גם יוצרת וממשיכה מעין מעגל קסמים של חוסר חשק לצאת. "ברור לי שפיזית, זה הורס לי את הגוף. מנוון אותו", כתבה אחת. "הייתי רוצה לעשות יותר דברים פיזיים, אבל זה מן מעגל קסמים שכזה – ככל שיושבים יותר בבית, ככה יש פחות כוח לעשות דברים".
מכאן היה ניתן להסיק כי התחושה בעת היציאה לעיר תהיה מועקה ובלבול, אלא שזה כך רק אצל חלק מהמתגלמים. חמש משיבות דיווחו על הרגשה טובה ו"כייפית" בעת הסיבוב בעיר. שלוש כתבו שהן נהנות מהיציאה, אבל שהיא גם מאוד מעייפת אותן. "זה סוג של מאמץ – לצאת מהקן הפרטי שלי אל העולם", ניסחה אחת מהן.
אחד המשיבים תיאר לחץ של ממש בעת השהייה בחוץ: "ראשית, אני חושש שמשהו יקרה לבית בהיעדרי (הגז פתוח, המים, מכשיר חשמלי דלוק וכולי) או שפורצים ייכנסו. שנית, הרחוב מלחיץ אותי: צפצופי המכוניות, נביחות הכלבים, רוכבי האופניים על המדרכות, המוזיקה הרועשת בחנויות, הצפיפות, הלכלוך והצחנה שעל המדרכות – כל אלה בלתי נעימים בעליל".
מעדיפים לא לשוטט
בדקתי גם אם יש הבדל בתחושה בין יציאה ממוקדת־מטרה לבין שיטוט סתמי בחוץ. כמחצית מהמשיבים ויתרו לגמרי על שיטוטים סתמיים בעיר ויוצאים מביתם רק לשם מטרה מוגדרת. "היציאה היא תמיד לצורך מטרה כלשהי, ולרוב אמהר לחזור הביתה מיד עם השלמתה, שבע גירויים, מראות וקולות", ניסח אחד.
משיבה אחת הבדילה בין "יציאה לשם ביצוע מטלות כגון קניות, הכמיהה לשוב לבית היא גבוהה יותר, מתוך הרצון לסיים את המטלות שאין בהן חן... לבין יציאה מהבית למפגש עם חברים בבית קפה שיכול להיות מספק ואף נדרש".
כפי שעלה מהחלק הראשון של מאמר זה, התקשורת האלקטרונית (אינטרנט, דואר אלקטרוני, אס־אם־אס) שמקלה על יצירת קשר עם החוץ תורמת משמעותית ליכולת להסתגר בבית. שאלתי את המשיבים: "באיזו מידה נטית לשבת בבית גם בעידן שלפני התפתחות התקשורת האלקטרונית?" התשובה הרווחת היתה "באותה מידה" או "פחות, אבל לא הרבה פחות". ההבדל בין העידן הטרום־אינטרטי לעידן הנוכחי הוא ש"לפני כן הביתיות היתה חונקת יותר", כהגדרת אחת המשיבות. באותם זמנים ההתבודדות תורגמה לקריאת ספרים או צפייה בטלוויזיה. כיום, כותבת אחרת, "עידן הפייסבוק נותן לי את האשלייה כי אני יכולה להשתתף במסיבה הגדולה, גם ממקום מושבי בבית". ומשיב אחר מעיד כי "את אולמות הקולנוע החליף אצלי לגמרי הדי.וי.די."
רק ארבעה מהמשיבים סיפרו שלפני עידן המחשבים נהגו לצאת יותר מהבית. מפרטת אחת מהן: "בתקופה ההיא, הייתי חברותית ופתוחה לשינויים הרבה יותר, זה לא שהסתובבתי הרבה בחוץ, אבל כן, הסתובבתי יותר, נפגשתי יותר עם חברים ונהניתי יותר ממפגשים חברתיים. האם זה הגיל שפיתח בי סכיזואידיות קלה? ייתכן, ייתכן ואף המצב הבריאותי שלי (לקות ברגל), אבל העידן החדש הזה סגר אותנו בבית. נקודה".
איך הם מסבירים את זה?
ניסיתי לראות אילו מניעים מייחסים המתגלמים עצמם לנטייתם. האם ישנו קשר כלשהו לסיבות אישיות קונקרטיות, כמו מצב בריאותי או אירוע כלשהו בעבר? עשרה מהם השיבו ב"לא" נחרץ וייחסו את ההתגלמות לאופי מתבודד שהיה קיים בהם כבר בילדות.
"אני סתם עצלנית, אוהבת נגישות אופטימלית של נוחות", ענתה אחת. "זה קשור למצבי האישיותי: מופנמות, קשיים להתערות ולהתחבר", כתבה אחרת. משיבה נוספת קישרה את המצב לסוג התחביבים שלה: קריאה והאזנה למוזיקה. חלק ייחסו את המצב לעובדה שהם עובדים מהבית.
תשובה מפורטת במיוחד הגיעה ממשיבה שדיווחה על אנרגיות פיזיות מצומצמות יחסית שמצטרפות לנטייה קיימת לשהות בבית. "תמיד – מאז הילדות המוקדמת – אהבתי את הבית. אני קושרת את הנטייה לשבת בבית לצורך מולד בשקט ובתחושת ביטחון. כילדה וכנערה הייתי נעלבת בקלות, רגישה מדי ל'מה חושבים עלי', ולא נינוחה בחברה. היום זה לא כך, ועדיין טוב לי להיות בבית. אולי יש לזה קשר גם לצורך בשליטה: שהכל יהיה בדיוק לפי רוחי, הסביבה, הפעילות".
בבית (צילום: dharder)
בין אלה שקישרו את ההתגלמות לסיבות קונקרטיות, אחת השיבה חד וחלק "אני חושבת שיש לי לקות חברתית". אחר מצא קשר לאירוע אישי שעבר לפני כשש שנים, שבעקבותיו החמירה נטייה שהיתה קיימת. בסיפור של אחרת, הנטייה החלה בתקופה של קושי רגשי ורוחני: "בשבע השנים האחרונות, מצבים של חיפוש, בלבול, ורצון להגשמה עצמית בכיוונים שלא באמת התאימו לי, גרמו לי להתנתק ולכעוס על עצמי ועל הסביבה ולהתבצר בביתי".
שניים מהמשיבים ייחסו את ההתגלמות למצב בריאותם. אחת בשל קשיים בהליכה: "אני מניחה שאם הרגל שלי הייתה במצב טוב יותר, הייתי יוצאת הרבה יותר". המשיב השני כתב על רגישות יתר לרעש, הגורמת לו להירתע מבילוי ב"מקומות עתירי רעש, כגון מופעי רוק ואולמות קולנוע" עובדה זו, בשילוב גיל מבוגר ומצב משפחתי (נשוי ואב), מפחיתה אצלו מאוד את הצורך לבלות וליצור היכרויות חדשות מחוץ לבית.
מתוך מחשבה על ביטויי סכיזואידיות למיניהם, שאלתי גם: "האם את/ה מגדיר/ה עצמך כאוהב/ת בני אדם?" רק חמישה ענו "לא", "ככה־ככה" או הסתייגו בנוסח "אני אוהב בני אדם כרעיון, כאידיאולוגיה". אחרת ענתה: " אני אוהבת בני אדם, אבל הקשר איתם לא חסר לי. אני גרועה בלתחזק חברויות".
שתיים שהשיבו בחיוב העידו, עם זאת, כי הן מתקשות להתמודד עם אנשים, או מתעייפות מהר מאינטראקציות חברתיות. "לא פעם אני מתפעלת מאנשים, מתרגשת מהם, מרגישה אכפתיות. ועם כל זאת הסבלנות שלי קצרה והעניין שלי הוא לא כזה שמעורר בי רצון להיפגש – אלא אם משעמם לי עם עצמי, וזה לא קורה הרבה".
תשובה גלוית לב במיוחד היתה "בהחלט. למרות שהמיומנויות החברתיות שלי מתדרדרות משנה לשנה. ככל שאני יותר בבית ככה אני מאבדת חברים ואת יכולות התקשורת שלי. אני חושבת שהשיר 'שיר בין ערביים' של שלמה יידוב מתאר את זה נכון. מהבדידות אני הופכת קשה".
בעיר בכפר בקרת
בהשפעת החיבור של גיאורג זימל, אחת מהנחות היסוד שלי כשניגשתי לכתיבה היתה שהתגלמות שכיחה יותר בקרב עירונים, ושאילו היו חיים בסביבה אחרת (לא סואנת, לא הומה) הנטייה הטבעית שלהם היתה מקבלת דחיפה לכיוון פתוח יותר. אלא שמן התשובות שקיבלתי זו אינה בדיוק התמונה: רוב המשיבים ענו שגם לו היו חיים בכפר היו מסתגרים באותה המידה. שניים אף ניהלו בעבר או בהווה חיים בפרבר ירוק או במושב, והעידו שסביבה זו לא השפיעה על נטייתם להתגלמות.
לשאלה "האם את/ה קושר בין הנטייה לשבת בבית לבין עובדת היותך עירוני/ת? (כלומר, האם נראה לך שבמגורים בטבע היתה לך נטייה שונה)?" השיבו רובם ככולם "לא" נחרץ, וחלק הוסיפו שהנטייה להתבודדות נובעת מאישיותם ולא מסביבת מגוריהם. רק שניים ענו "ייתכן". "אם הייתי גרה בטבע, גם אז הייתי ספונה בין ארבעה קירות", כתבה משיבה אחת. "אין קשר. אני גר בבית פרטי במושב ועדיין ממעט מאוד לצאת, כפי שהיה כשגרתי בת"א", עונה משיב אחר.
אמירה אחרת שעלתה בתשובה: "אולי. אבל מגורים בטבע נתפשים אצלי כהצטמצמות מלכתחילה למרחב מוגבל". אותו משיב גם קישר בין השהייה בעיר לבין האפשרויות שהיא מציעה – לגלות פינות חדשות, לפגוש מכרים ואנשים חדשים, להיקלע להתרחשויות תרבותיות ועוד. בטבע, הוא גורס, אפשרויות אלה לא קיימות ולכן המניעים ליציאה מהבית מצטמצמים עוד יותר.
אותו משיב גם הצביע על התשוקה כחלק מרכזי בהוויה העירונית – התשוקה שהיא סקרנות, רצון לא להחמיץ, שאיפה לחוות כמה שיותר אירועים תרבותיים ומפגשים חברתיים. עם הגיל, הוא אומר, התשוקה הזו פוחתת ולעתים נעלמת כליל.
אחרת תיארה: "החוץ לא ממש קורא לי לצאת. ותל אביב כבר לא משמשת אותי כמו פעם. מניחה שזה גם קשור לגיל. פאבים, מסיבות וכולי כבר ממש לא. תרבות אני צורכת פחות ופחות".
על פי תשובה אחרת: "אולי אילו הייתי הטיפוס שמתגורר מחוץ לעיר, הייתי גם הטיפוס שאוהב להסתובב בחוץ יותר", כלומר עולה כאן ההשערה שהבחירה לחיות בעיר נובעת מהנטייה להסתגר ולא להיפך.
המשכתי ושאלתי האם יש קשר בין הנטייה לשבת בבית לבין אופיו או מצבו של איזור המגורים, מתוך הנחה שייתכן שסביבת המגורים נתפסת כלא־נעימה בלי קשר למידת העירוניות שלה. אבל רובם ככולם (13) ענו בשלילה. "אני אוהבת ומעדיפה להיות בבית ולא באף מקום אחר וזה היה תמיד", היא התשובה השגורה.
חלק מהמשיבים כבר עברו בחייהם מיישוב כפרי לעיר גדולה או ההפך, ונטייתם להתגלם לא השתנתה. "עברתי דירה, ואחת המטרות שלי היתה לצאת יותר. זה עבד לזמן קצר מאוד", סיפרה אחת. אחרת נולדה וגדלה כל חייה באותו אזור בתל אביב, והחלה להסתגר בבית רק לאחר כניסת האינטרנט והאפשרות לעבוד מהבית.
תשובה שונה מעט: "אולי אם הייתי גרה בסביבה יותר קרובה לטבע הייתי יוצאת יותר. אם לא הייתי צריכה להתארגן, והייתי יודעת שיש אוכל על העץ או השיח הקרוב. אחד הדברים שאני שונאת הוא ההתארגנות לפני יציאה. לדאוג שיש אוכל שהילד ירצה לאכול, לזכור קצת כסף ועוד זוג מכנסיים... כאב ראש. אחריות. לא אוהבת את זה".
משיבה אחרת קשרה את ההסתגרות דווקא למגורים בעיר קטנה: "אין כאן סיבות לצאת להסתובב סתם כדי להסתובב. אני מניחה שלו הייתי חיה בעיר שמספקת יותר גירויים, הייתי יוצאת יותר".
קליידוסקופ של גורמים
המתגלמים לא תמיד נראים לעין – כיוון שהם מסוגלים בנקל לבצע את מטלות היומיום, ייתכן שבחישוב כולל, מספר היציאות שלהם מן הבית דומה לזה של חלק מהאנשים אוהבי החוץ. אלא שההגדרה העצמית שלהם כ"מתגלמים", מיתרגמת לתחושה של הבית כעוגן שתמיד ישאפו לחזור אליו במהירות האפשרית, והיא שמבדילה אותם מאחרים. אלה הם האנשים שיתנצלו ויעזבו ראשונים את המסיבה, או שתראו אותם תמיד באותו מסלול, עם הילד/כלב בלבד.
ניגשתי לנושא מתוך הנחה שהעירוניות היא גורם מסביר מיידי להתגלמות, אך ככל שהעמקתי והרחבתי לחקור גיליתי זוויות נוספות של הנושא, שיצרו קליידוסקופ של גורמים המובילים להסתגרות של אדם בביתו.
אני מודה לכל המשיבים שכתבו לי על עצמם בגילוי לב. ושמחה על ההזדמנות שניתנה לי להכיר אותם. אגב, את כולם, להוציא אחת, היכרתי דרך האינטרנט, כך שמסתבר שיש גם צדדים טובים לסכיזואידיות מתונה.
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש