במאמר בגיליון "ספרים" של "הארץ", סוקר שלמה אבינרי את עמדתו של ההיסטוריון הבריטי אנתוני ד' סמית באשר לשורשי הלאומיות, בעקבות תרגום ספרו של סמית "עמים נבחרים: מקורות מקודשים של זהות לאומית" לעברית.
בניגוד לתפיסות הרואות בלאומיות תופעה אנושית חדשה, תוצר של תהליכים ומצבים מאוחרים (היסטורית) כגון עליית החילון, התרחבות מעמד הביניים, התגברות התיעוש והבשלת רעיונות עידן הנאורות באירופה, מדגיש סמית דווקא את מרכזיותם של רעיונות דתיים ואתניים עתיקים בלאומיות המודרנית. הוא מדגים זאת דרך הלאומיות שעלתה מחדש במדינות הבלקן בשנות ה-90 של המאה ה-20, לאחר נפילת הגוש הקומוניסטי והמיתוסים האוניברסליים שליוו אותו, מה שהביא שם לעשור של מלחמות. לאומיות הצדדים הלוחמים בבלקן נסמכה על מרכיבים דתיים חזקים: אצל הסרבים היתה זו הנצרות האורתודוקסית, אצל הקרואטים הנצרות הקתולית ואצל הבוסנים האיסלאם. סמית דוחה את הטענות כאילו המרכיב הדתי היה שם רק מניפולציה של מנהיגים לאומניים.
סמית מזכיר את חשיבותה של הקתוליות גם לגיבוש הלאומיות הפולנית, את העובדה שגם ממשלות יוון הסוציאליסטיות הולכות להשבע אצל הפטריארך האורתודוקסי, את התפיסה הרפובליקנית הצרפתית הרואה במלך האדוק לואי התשיעי, שהוא גם המלך המקודש היחיד בצרפת - את מייסד האומה ודוגמאות רבות נוספות. הוא טוען כי בניגוד לחלק מן התפיסות הליברליות והמרקסיסטיות, הלאומיות אינה תוצר של אינטרסים העושים בה שימוש, או ביטוי לעניינים מעמדיים או כלכליים, אלא מטרה לעצמה. כלומר היא קודם כל ביטוי לתחושות אותנטיות, המעוגנות בתודעות היסטוריות אנושיות עמוקות וותיקות. מי שמחפש את יסודותיה של הלאומיות בגורמים אחרים, טוען סמית, לעולם לא יבין את כוחה ועוצמתה.
אגב עניין זה, בסוף המאמר מזכיר אבינרי את מחקרה של חוקרת הלאומיות חדוה בן ישראל, המצביע על כך שרוב חוקרי הלאומיות הרואים בציונות תנועה המונעת על ידי גורמים כלכליים וחברתיים, הם יהודים או ממוצא יהודי. הם רואים את הזהות והלאומיות היהודית כעניינים חסרי ערך, חולפים, או כתוצרים של אינטרסים.
כדי להבין את מקור התמדתה של הלאומיות המודרנית גם בעידן הנתפס לעיתים כפוסטמודרני, פונה סמית בספרו "עמים נבחרים" לסקירת תופעת "העם הנבחר" ולתחושת השליחות המלווה אותה. הוא מנתח במפורט ארבע אומות הרואות בעצמן נבחרות: האמהרים של ימי הביניים, האפריקנרים, הארמנים, והציונים. האמהרים ראו בעצמם (ובמידת מה עד היום) את צאצאיהם של מלכת שבא ושלמה המלך, השומרים על ארון הברית ועל הגחלת הנוצרית, אל מול פגאנים ומוסלמים. משום כך הם תפשו את ממלכתם כהמשכה הטבעי של ממלכת ישראל. הארמנים, שהיו האומה הנוצרית הראשונה, ראו בעצמם שומרי החומות של הנצרות מול האימפריה הפרסית ומול הפגאנים, ועד היום מהווים הם זרם נוצרי נבדל. גם האפריקנרים, שמרדו באימפריאליזם הבריטי, עברו לתחושתם את "יציאת מצרים", מה שלדעתם מגדיר אותם כעם הנבחר. באשר לציונות, סמית מדגיש את היסודות הדתיים של הסוציאליזם הציוני, וטוען שאין הם אינסטרומנטליים בלבד, אלא משקפים זיקה אמיתית ועמוקה של הסוציאליזם הציוני ליהדות. הוא גם עוסק במתח הציוני המתמיד בין השאיפה להיות עם ככל העמים לבין מורשת רעיון הבחירה.
בשלל דוגמאות מאירופה, אמריקה ואסיה, ממשיך סמית בסקירת פולחנים, רעיונות בחירה ותחושות של שליחות לאומית ואוניברסלית בקרב לאומים נוספים. הוא מצביע על כך שתודעת הבחירה אינה בהכרח מובילה לרעיון של עליונות לאומית או לתפיסות גזעניות, כפי שניתן היה אולי לצפות, אלא לעיתים דווקא לתחושה של שליחות וגאולה אוניברסליות, רעיון שביטאו רבים, ביינהם גם ההוגה הלאומי האיטלקי ג'וזפה מאציני והסוציאליסט הציוני משה הס.
|
קישורים
Chosen Peoples - אמזון (כולל אפשרות לעיין בספר)
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש