 |
עלילות חורבן אפוקליפטיות בולטות בהיעדרן מהיצירה התרבותית הישראלית. איזה שסתום לחץ חילופי פיתחנו לחרדותינו, ומהו המחיר שאנו עלולים לשלם על הדחקת מוראות העתיד?
|
|
| טור אישי • עדי סתיו • יום א', 1/5/2011, 10:00 |
|
 |
|
| "סדום ועמורה", ג'ון מרטין, 1852 |
|
סרטי אסונות ואפוקליפסה הם אחד הז'אנרים הקולנועיים האהובים ביותר בימינו. עשרות ומאות מיליוני צופים נוהרים מדי שנה לבתי קולנוע ברחבי העולם כדי לצפות באסון ובהרס המתרחשים מול עיניהם, בין אם על ידי וירוס קטלני, אסון טבע, או קרני מוות ירוקות מן החלל. מפיקי הסרטים זיהו כבר מזמן את הצמא בציבור לעלילות שכאלה, ובעליצות קולנועית משולחת רסן הם ממוטטים בניינים, הורסים סמלי תרבות וציוויליזציה, מחריבים ערים שלמות, ומובילים אל האבדון חיי אדם ומשפחות, המוסרטים ומוצגים ברגישות נוגעת ללב ככל שאפשר. יש משהו מושך במידה בלתי רגילה בחורבן המוחלט. יש בו אסתטיקה. זה דומה, אולי, לסרטי ה-"gore" והזוועה שמציגים לראווה את ריטוש הגוף והנפש האנושית, אבל כאן מדובר בריטוש הגוף והנפש של חברה שלמה: גופה – בנייניה, עריה, דרכיה; ונפשה – המוסדות החברתיים שלה. כולם נחשפים בפגיעותם, כושלים בהגנה אלו על אלו, עומדים לבדם, ונופלים.
מה בחורבן מושך אותנו כל כך? הרבה כבר נכתב על כך, ואולי כל התשובות נכונות. אולי לצפות בנורא מכל גורם לנו לחוש בני מזל על כל שיש לנו. אולי אנחנו יכולים להבין דבר באמת ובתמים רק לאחר שהבנו את משמעות חסרונו. מהי הציוויליזציה? מהי האומה? דמיינו את עצמכם בלעדיהן, ותבינו. מה נותנת לנו הטכנולוגיה המודרנית? תארו לכם קודם כל כיצד תוכלו להתקיים ללא טכנולוגיה, אחרת לא תדעו. ועד כמה חשובים לנו קשרינו האנושיים, ערכינו המוסריים, האישיים והחברתיים? חישבו כיצד תגיבו על אובדן יקיריכם, כיצד תתמודדו עם בחירות בלתי אפשריות בין ערכים סותרים, ואז תוכלו להתחיל לערוך את חשבון הנפש הפרטי והקבוצתי שלכם, כאן ועכשיו, עוד בטרם יצאתם מאולם הקולנוע.
שסתום ביטחון לפחדיה של תרבות שלמה
סרטי האפוקליפסה משמשים גם כאמצעי פורקן לחרדות ולפחדים של חברה העומדת, ממילא, תמיד לפני משבר. זה לא רעיון חדש. מקובל, למשל, לראות את סרט המדע הבדיוני "פלישת חוטפי הגופות" כמייצג, במרומז, את הסכנה שבהתפשטות הקומוניזם בארצות־הברית לאחר מלחמת העולם השנייה. במקביל, יש גם עיסוק ישיר ולא מרומז באפוקליפסה: באותה התקופה, וגם לאחריה, יצאו לאור לא מעט סרטים שעלילתם מתרחשת בעולם שלאחר שואה גרעינית; בבריטניה, מזמן המלחמה ועד היום, התפרסמו ספרים, סרטים, סדרות טלוויזיה וחוברות קומיקס פופולריים רבים העוסקים במשטרים טוטליטריים שהשתלטו על הממלכה. הסכנה המוחשית והחרדה הציבורית מפני אסון אמיתי וקרוב (כמו משבר הטילים בקובה) לא מנעו עיסוק ספקולטיבי ישיר בהן בתרבות הפופולרית, אלא להיפך. נראה שיצירות כאלו חותרות להציג אסון מקיף ככל האפשר, הקורה בקירבה אינטימית ככל האפשר לחייהם של הצופים, והמעורר את חרדותיהם הקבוצתיות.
שסתום ביטחון טוב מזה לפריקת פחדיה של תרבות שלמה קשה להעלות על הדעת. לאחר שחוו הצופים את הפחד בכל האמצעים האודיו־ויזואליים שהטכנולוגיה המודרנית יכולה לספק, הם יכולים לעסוק בשאלות אישיות, אבל גם פוליטיות, בלא מורא והדחקה, ועם זאת תוך שהסיכון ונזקיו עומדים תמיד מול עיניהם: עד כמה לדחוק בסובייטים במשבר הטילים? באילו אמצעים כדאי לנקוט כדי למנוע הפיכה, בין אם קומוניסטית או פשיסטית? כיצד עלינו להתכונן לאסון? שום דיון ציבורי אינו יכול להיות רציונלי כאשר הוא נשלט על ידי פחדים מושתקים ברקע, בין אם הפחדים האלה מוצדקים ובין אם לאו; לכן, ליצירה האפוקליפטית בעולם המערבי יש תפקיד חברתי חשוב.
מפתיע, לפיכך, שבישראל של דורנו – חברה הניצבת על עברי פי פחת לא פחות מארצות־הברית וממערב אירופה – אי אפשר כמעט למצוא יצירה אפוקליפטית; ולא רק בקולנוע ובטלוויזיה, אלא גם במדיה זולה וקלה יותר להפקה, כמו ספרות ואפילו מוסיקה. דרמות העוסקות באובדן אישי או משפחתי יש למכביר, אבל לא באובדן לאומי או קבוצתי בקנה מידה גדול. מאז "הדרך לעין חרוד" של עמוס קינן מתחילת שנות השמונים, לא ראינו עלילה שלמה המתארת חורבן לאומי. יש רמזים, פה ושם, לחרדה מפני אסון, או השתקפויות חלקיות של מה שאפשר בדוחק לפרש כאסון. אבל אלה נוטים להיות מעטים, חלשים, זהירים, עקיפים, וגם, במידה רבה, להיות העתקות פשוטות של עלילות או נושאים מתוך יצירות זרות, במקום לעסוק ברצינות בחרדות הרלוונטיות והאותנטיות של החברה הישראלית. מול החרדות האמיתיות של הקיום הישראלי, ההתייחסויות הספוראדיות והלא־מחייבות האלה לקטסטרופה לא יכולות באמת לתפקד כשסתום ביטחון, עד שנדמה כאילו כלל אין אנו רוצים בשסתום שכזה.
אמנם אנחנו כן עוסקים, כחברה, באופן כמעט יום־יומי בשאלה כיצד להדוף את הסכנות המקיפות אותנו. אבל לא זה התפקיד של היצירה האפוקליפטית; תפקידה הוא להציג את הרע מכול. יש הבדל בין לשאול את עצמנו איך (או האם צריך) לעצור את פצצת הגרעין האירנית – כפי שאנחנו שואלים את עצמנו כל הזמן, בפנים חתומות וברציונליות מעושה – לבין לענות לעצמנו על השאלה איך באמת ייראו חיינו, איך נפעל ואיך נרגיש, אם פצצה גרעינית תתפוצץ בלב תל־אביב.
זומבים צרים על קניון עזריאלי?
התייחסות בוטה וישירה לחורבן ישראלי, דומה לזו המוצגת דרך קבע בסרטי אסונות אמריקאיים, תזכה בארץ לתגובה לא נוחה ואולי אף עוינת. ייתכן שנשמח לחזות באוסף הפקאצות המבועתות והג'ובניקים המבולבלים על גג קניון עזריאלי, כשהם מנסים להתגונן מהזומבים הצרים עליו – אבל גם זאת, רק כל עוד הנמשל נותר מעורפל מספיק. מעבר לכך, כל אמירה תהיה בהכרח פוליטית. זו תהיה תבוסתנות, או חרחור מלחמה, או פילוג העם, או הסתה לגזענות. ולא מדובר רק בסכנת הגרעין האירני. האם החברה הישראלית מסוגלת לעכל סרט פופולרי על עלייתה לשלטון של מפלגה לאומנית המגובה בכנופיות בריונים אלימות? האם היא יכולה לצפות במשפחה ישראלית הנמלטת לשומרון במכוניתה ממישור החוף המוצף וההרוס, מתחמקת ממחסומי דרכים מאולתרים של חבורות נערים פלסטינים, מסתירה את הבת הגדולה מתחת לשמיכות על רצפת המושב האחורי? כמה רחוק מגיעה היכולת שלנו לחוות תיאורים שכאלה? לא רחוק מספיק, נראה לי, כדי להשתוות לסרט אסונות או מלחמה אמריקאי מצוי. האם אנו יכולים לדמיין את ערימות הנשק על רחבות הקריה ואת חייליה עוברים, ידיהם כפותות באזיקונים, תחת שמירה, בדרך אל המשאיות המוחרמות?
אין יצירות פופולריות כאלה בארץ. זה כמעט בלתי אפשרי. בחשיבה הישראלית, כפי שהיא מתבטאת בתרבות, אין קיום מלבד הרגע, אין עתיד אלא הווה מתמשך, אין איום מלבד המיידי והברור מאליו, אין אסון אלא אם הוא אישי. באפשרות של אסון לאומי ממשי לא רק שלא עוסקים בתרבות בגלוי, אלא שיש טאבו לדבר על התרחשותו בכלל.
מלבד, כמובן, מביום השואה.
או אז נפרצים כל הסכרים, בעשרים וארבע שעות מרוכזות של אורגיית הרס ואובדן. ביום זה אין אסון או השפלה, לאומיים או פרטיים, פיזיים או רוחניים, שלא נמצא להם מקום ופאתוס. אפילו זאטוטים של כיתה ה', שמעולם לא צפו בזוועתון או בסרט עם תוכן מיני (לא בידיעת הוריהם, על כל פנים), מוצאים את עצמם זקופי קומה על מרצפות חצר בית־הספר, מדקלמים מול עיניהם הגאות והבוחנות של מוריהם וחבריהם על עוללים שראשם נופץ אל הקיר, ועל פטמת אם שהיא כחולה וצוננת. ואין ברכיהם כושלות ואף אין רעד עובר בקולם, אלא רק משום גודל הכבוד והמעמד.
הרצינות התהומית הזו שבה אנו מתייחסים לשואה, כמעט שבעים שנה אחריה, משתווה רק לרצינות שבה אנו מתייחסים לעוצמתנו ולחוסר פגיעותנו. כבר בשנת 1988, במאמרו "בזכות השיכחה", עמד פרופסור יהודה אלקנה על הקשר הפתולוגי האפשרי בין העיסוק בשואה לבין חרדה ותוקפנות. כשפורסם, עורר המאמר התנגדות עזה ביותר, אבל בעשרים ושלוש השנים שעברו מאז קנו להם רעיונותיו אחיזה, עד שבחוגים מסוימים, ובמיוחד בשמאל, הקישור בין השואה למיליטריזם בישראל כבר הפך לקלישאה כמעט. לפי מאמרו של אלקנה, העיסוק החוזר ונשנה, והמיותר, בטראומת השואה הישנה מעורר אצלנו שנאה, פחד ותוקפנות, שמתבטאים בפעולותינו. לפי נקודת מבט אחרת, נפוצה גם היא בשמאל ואצל מבקרי ישראל, השואה היא רק תירוץ עבורנו, קרדום לחפור בו. לפי שתי נקודות המבט האלו גם יחד, השואה היא הסיבה וההצדקה לתוקפנות מקדימה בעיני אחרים ובעיני עצמנו. אם השואה קרתה לנו, הרי שאנו פגיעים. היא עלולה לקרות שנית, ועלינו להתגונן מפניה, לצפות לה, ולקדם מראש כל סיכוי של חזרתה, בכוח אם צריך. כולנו למודי טראומה, וכולנו פוחדים.
תחליף לסרטי האסונות והחורבן
אבל לדעתי התפיסה הזו כבר אינה נכונה, אם בכלל היתה נכונה אי פעם. אני אומר זאת משום שהיא עומדת בסתירה ליחס הישראלי לאפוקליפסה. לו באמת היינו חיים בחרדה מתמדת מפני שואה נוספת, היינו עוסקים בכך השכם והערב; לא היינו יכולים לסכם את היכרותנו האישית עם היצירות האפוקליפטיות בתרבות הישראלית ברשימה חתרנית קצרה; לו זה היה המצב, הרשימה הייתה ממלאת את הדף ועולה על שוליו, ואילו תכניהן של היצירות האלו לא היו רמזים זהירים והססניים, אלא היו מכילים תיאורים מזוויעים ומטילי אימה. לא. אם הפחד מפני חזרתה של השואה באמת ממלא את התת־מודע הקולקטיבי שלנו, הרי שהוא מודחק. ואם הוא אכן מודחק, מדוע אנו חוגגים את זוועותיה של השואה שהיתה, מדי שנה בשנה, במקום להדחיק גם אותה?
אני רוצה להציע הסבר אחר. השואה אינה הסיבה שבגללה אנו מפחדים מהעתיד. ההיפך הוא הנכון. אנחנו מפחדים מהעתיד פשוט משום שהוא באמת מפחיד, וכזה תמיד היה. אבל השואה היא הדרך הלגיטימית היחידה שלנו להתמודד עם הפחד הזה: היא התחליף שלנו לסרטי האסונות והחורבן של שאר העולם. בכל ימות השנה אנחנו מעמידים פני בלתי־מנוצחים. צבאנו חזק, כלכלתנו יציבה, שירותי החירום שלנו מסוגלים להתמודד עם המוטל עליהם – אם לא בהצלחה יתרה, אז לפחות ללא נזק אסטרטגי. אנחנו דואגים לספק לעצמנו משברים ומלחמות קטנות דרך קבע, רק כדי להוכיח לעצמנו שאנחנו עדיין מסוגלים להתמודד איתם, שאנחנו עדיין חזקים. אבל אי אפשר להמשיך בהעמדת הפנים הזו כל השנה. לכן יש לנו יום אחד, שבו כולנו מוציאים את חרדותינו וסיוטינו הציבוריים לאור השמש, להתאוורר קצת.
אבל למרות זאת, נותרו כמה הבדלים קריטיים בין סרטי פלישת חייזרים לבין יום השואה. יצירות אפוקליפטיות מכוונות תמיד לעתיד, ואילו העיסוק בשואה מכוון בהכרח לעבר. השואה הרי כבר קרתה, ואנו לומדים אותה כמאורע היסטורי ולא כדבר שצריך להתכונן לקראתו. יצירות אפוקליפטיות הן גם, במהותן, סוג של יצירה ספקולטיבית, מדע בדיוני, ולכן הן עוסקות במה שאולי לא הכרחי שיקרה, אך ייתכן שכן. אבל את השואה אנחנו לומדים כאירוע יחיד במינו בהיסטוריה. היא לא "אחת מ-", היא "השואה" – כל השוואה של אירוע אחר אליה נתקלת אצלנו לא רק בזעם ובהכחשה, אלא אפילו בגיחוך, כאילו אמרנו אוקסימורון.
וחשוב מכל, היצירה האפוקליפטית מנסה לזעזע את הצופה בהצגתה את החורבן כנוגע לו אישית, פוגעת באנשים כמוהו, בסביבה הדומה לסביבתו, ובסמלי תרבות שהוא מזדהה איתם. העיסוק בשואה, לעומת זאת, כולל בדורנו דווקא הזרה. מתיה אינם נראים כמונו; להיפך, הם נראים לנו היום כל כך אחרים, בכובעיהם ובבגדיהם המשונים, ובשחור־לבן של דמויותיהם. השואה לא קרתה פה, היא קרתה על אדמת אירופה הרחוקה. והיא לא קורה עכשיו, אלא קרתה אז, לפני כמעט שבעים שנה. בניגוד לחורבן העתידי, המעורפל והמודחק, השואה כבר תבעה את קורבנותיה ושׂבעה. ואולי אפשר לקוות שקורבנם של המתים הרבים כל כך ישמור כעת על קרוביהם ועל צאצאיהם, הפיסיים והרוחניים. מְתֵי השואה הם אולי סבינו וסבתותינו, או סביהם וסבתותיהם של חברינו ושכנינו, אבל בתרבותם, באמונתם ובהרגליהם, הם בקושי דומים לנו, לאחר שלושה וארבעה דורות. כל תמונה וסרט ומכתב מדגישים את ההבדלים, אומרים לנו שוב ושוב: אנחנו קבורים בקברי אחים באדמה, ואילו אתם מהלכים על פניה! אנחנו חלשים ואתם חזקים! אנחנו נכשלנו, טעינו, נשארנו בגרמניה של היטלר, לא ברחנו, לא ראינו את הסימנים מבעוד מועד, ואילו אתם בניתם עם ומדינה וצבא! אנחנו דוממים, ואילו אתם – תחיו לנצח!
כמה עוצמה יש במראה מדינה שלמה עומדת דום. אבל נדמה שיותר משאנחנו רוצים לזכור ולהוקיר את המתים, אנחנו רוצים לזכור ולהוקיר את עצמנו. אז כן, אנו מקווים שזרותם של המתים תחייה אותנו, שאלפי הקילומטרים שבינם לביננו יהדפו את דורשי רעתנו טוב יותר מכל אוגדות השריון, שמרחק הדורות ההולך וגדל ישמור עלינו טוב יותר מכל פצצת אטום. השואה עבורנו אינה רק אמצעי לפורקן חלקי של החרדות; היא גם אמצעי חשוב מאין כמוהו להדחקתם. שוב ושוב אנחנו אומרים לעצמנו: שום סכנה אינה מרחפת. היא כבר חלפה, היא כבר קרתה.
תקוות שווא. העולם אינו עובד כך, ואנו הרי יודעים זאת. יודעים ומכחישים, ומכחישים שהכחשנו. וכך חוזר על עצמו המעגל: רק ההדחקה המוחלטת של אפשרות החורבן בעתיד מאפשרת לנו לראות את השואה כאירוע יחיד במינו בהיסטוריה. ייחודיות השואה היא האמצעי היחיד שיש לנו להתמודד עם הפחד. והפחד מצריך את ההדחקה. וחוזר חלילה, כבר עשרות שנים.
לכן, יום השואה, דווקא יום השואה, הוא ניצחונו של האסקפיזם.
מחירו של קוצר הרואי
לחוסר העיסוק הישיר באפשרות החורבן שלנו יש מחיר, והוא עלול להסתכם בהרבה יותר ממתח נפשי. כל כך הרבה דובר כבר על חוסר הראייה האסטרטגית בארץ, על כך שאף ממשלה אינה חושבת יותר משלוש או ארבע שנים קדימה, על כך שלאזרחים זיכרון קצר וציפיות מוגבלות, אבל לא שאלנו למה. וכי איך אפשר אחרת? אנחנו מפחדים להביט רחוק מדי לעתיד. מי יודע איזה אסון נמצא שם? מתי תתרחש רעידת האדמה? איך ייראה המזרח התיכון? איזו מעצמת־על תעלה ואיזו תיפול? האם, ומתי, יתייאש מאתנו העולם? והאם נתייאש מעצמנו? אפשר להאמין, או להעמיד פנים, שחמש השנים הבאות, או שמונה השנים הבאות, עוד תהיינה דומות לשנה שחלפה. אבל כדי לחשוב רחוק יותר ניאלץ להכיר באפשרות, ולו קלושה, של חורבן עתידי, ואת זה הרי איננו מתורגלים ומוכנים לעשות. חוסר הרצון שלנו להתבונן ישירות בחורבן הוא שיביא אותו עלינו. מי שמכסה את עיניו כשהוא מתבונן בעתיד לא יוכל להשיג שלום אמיץ ולא יוכל לנהל מלחמה מוצלחת.
תכניו וסגנונו של יום השואה נקבעו לפני שנים רבות, כמעט עם הקמת המדינה. הם נקבעו מתוך מטרה חשובה ורגישה מאין כמוה: לאפשר לניצולים ולמשפחותיהם – לכולנו, בעצם – להתמודד עם הטראומה, להציף את שהודחק, לכבד את זכר המתים הטריים והרבים כל כך, לדבר את שאי אפשר היה לומר לפני כן, להזיל דמעה שנשכחה בעין במשך שנים. את זאת עשינו, והשלמנו, מזמן.
אבל בכל השנים שחלפו מאז, המצבה שהקמנו בתודעתנו לא השתנתה במאום. עשרים אלף זריחות ושקיעות לא הספיקו כדי לשדלה להצמיח גבעול ירוק אחד מבין סדקיה. וגם לא חזזית. היא אפילו לא דהתה. היא רק התאבנה עוד יותר, התקשתה, הפכה קרה וצדקנית וחשדנית וזועפת, בעוד כל אותו זמן העולם ממשיך להשתנות. קשה להאמין ששלושה דורות של תינוקות הספיקו להיוולד מאז בארץ לתוך עולם מבהיק וחסר היסטוריה. הם למדו ללכת, למדו להבין עברית, למדו לפעול ולמרוד ולהיזהר בדרכם שלהם. היום כבר יש להם – לנו – בעיות חדשות. יש לנו אתגרים חדשים. אויבים חדשים. חרדות חדשות, שלא היו לפני כן. ואנחנו לא מדברים עליהן.
זו הסיבה שבגללה אנחנו צריכים, סוף סוף, יצירה אפוקליפטית בארץ. השואה כבר מזמן אינה יכולה להיות תחליף. והנה, לא חסר לנו דבר! יש לנו כל כך הרבה סופרים, תסריטאים, מאיירים, אנימטורים וקולנוענים מהשורה הראשונה. יצירות אפוקליפטיות חדשות וישראליות לחלוטין, מכל הסוגים, יכולות כולן להכין מטעמים נפלאים ומרגשים מסיפורי המלחמות שנפסיד בהן, ממפלס הים העולה ומציף את קו החוף, מהפצצות החייזרים, מהווירוסים העושים שמות באוכלוסייה, מהשמדת הערים, מהשלטון של חונטות צבאיות רצחניות עם מדי ב' וגינונים של סחבק, ממלחמות האזרחים, מההמונים הנמלטים אל ההר מאימת מדוזות מוטאנטיות, מהטירוף המתפשט. למה לא? אנשים אולי יזדעזעו קצת, בהתחלה. אין בזה כל רע. אבל כשיהיו לנו כל אלה, נוכל באמת לחזור ולצחוק קצת על עצמנו ועל פחדינו, בסוג ההומור שמאז ימי הגטו שכחנו שבכלל היה לנו. זה יהיה משחרר.
|
קישורים
בזכות השיכחה - באתר "העוקץ"
חזיונות העתיד של כותבי העבר - מאמר של אלי אשד באייל הקורא
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש