ברשימה שפרסמה קרן שפי בבלוג "הסיפור האמיתי והמזעזע של" היא חילקה את הבורגנות הישראלית הצעירה לשניים: אלו שמרשים לעצמם לבזבז זמן, שלהם היא קראה "בורגני זמן", ואלו שמרשים לעצמם לבזבז כסף, שהם "בורגני כסף". בקבוצה הראשונה נמצאים אינטלקטואלים ואנשי תרבות שאין להם הרבה כסף, אבל יכולים להתפאר בהרבה זמן פנוי. בקבוצה השנייה נמצאים, בין השאר, אנשי ההיי־טק, עורכי הדין המצליחים, והבכירים שעובדים הרבה שעות ומרוויחים הרבה כסף.
אם בוחנים מנקודת מבט מגדרית את ההבחנה הזו – שכאמור, נוגעת רק לבורגנות הצעירה, המהווה קבוצה מצומצמת בחברה הישראלית – קל לראות שהיא בעצם הבחנה בין נשים שהן בורגניות זמן, לבין גברים שהם בורגני כסף. חלוקת העבודה בחברה דוחקת בגברים לחדול להיות בורגני זמן כאשר הם מתבגרים, בעוד שנשים אינן נצרכות לאותו מעבר. להן יש אופציה אחרת, שהיא, אם נהיה בוטים, להתחתן עם היי־טקיסט, כפי שרבות מהן אכן עושות בסופו של דבר.
דייט מגניב או ילד מגודל?
כך למשל, בן 30 שמכיר אנשים וכותב בבלוג וקורא ספרים, אבל מרוויח 6,000 ש"ח בלתי־יציבים לחודש ומתכוון להמשיך בדרכיו בעתיד הנראה לעין, הוא אולי איש מגניב לצאת איתו, אבל לא סחורה חמה בשוק החתונות למי שמחפשת עתיד עם ביטחון כלכלי. במבט של מה־נעשה־ביחד־בחמש־השנים־הקרובות, או איך־נקים־משפחה, הוא מפסיק להיראות כמו איש משכיל, רחב־אופקים ומבין עניין, ומתחיל להיראות כמו ילד מגודל. מצד שני, עבור איש היי־טק או פיננסים בן 30 שמתפרנס טוב, אישה עם תואר שני בפילוסופיה, יושבת בתי־קפה ובלוגוספירה, נראית כמו שיא התחכום ורעיה פוטנציאלית מעולה, אטרקטיבית לא פחות מחברתה שעובדת במשרד לידו, שאולי אפילו נראית קצת משמימה בהשוואה לראשונה. נכון שיושבת בתי־הקפה גם מרוויחה הרבה פחות מעובדת המשרד, אבל כסף יהיה פחות־או־יותר מספיק.
לקראת סוף שנות העשרים מתחילים לשאול בדרך־כלל את בורגני הזמן "מתי תתאפס על עצמך?", בעוד שאת בורגנית הזמן שואלים יותר "מתי תתחתני?". לא מצפים ממנה למצוא הכנסה של 20,000 ש"ח בחודש כדי לפרנס את המשפחה; ברור שבכל מקרה עול הפרנסה לא ייפול ברובו עליה. אחרי החתונה, ועם הילדים, נשים רבות ממשיכות לנהל אורח־חיים משכיל שהולם את בורגנות הזמן. לחלק מהן יש מקצוע מכובד – פסיכולוגית בשירות הציבורי, מרצה באקדמיה, אמנית, סופרת, או אפילו עורכת־דין או רופאה זוטרה – אבל לא ממנו מגיעה רוב ההכנסה של המשפחה, וזה גם לא היה התכנון.
אנחנו רואים כאן חוסר־סימטריה בין האפשרויות שפתוחות בפני גברים לבין אלו שפתוחות בפני נשים: אישה יכולה לבחור להיות בורגנית זמן, ולסמוך על חוסר־האיזון בין המינים שיפרנס אותה. בנוסף, היא יכולה (במידה מוגבלת) לבחור להיות בורגנית כסף; האטרקטיביות שלה לנישואין לא תיפגע אז בהרבה, והיכולת הכלכלית של המשפחה שתקים – אם תרצה משפחה – תגדל משמעותית. לגברים, לעומת זאת, הבחירה הזו מוגבלת יותר בשלב החיזור. גבר שבחר בחיי בורגנות זמן עלול למצוא את עצם האפשרות של הקמת משפחה בלתי־אפשרית בלי ויתורים מרחיקי לכת.
כל אחד מבני הזוג מביא את החלק שלו
בקיצור, גברים באמצע ובסוף שנות העשרים לחייהם נוטים יותר להשקיע את מאמציהם בלנסות ולהשיג הכנסה גבוהה ובטוחה, בעוד שנשים נוטות להשקיע את אותם המאמצים כדי לרכוש השכלה וסטטוס חברתי. בסופו של דבר, המעמד הסוציו־אקונומי של המשפחה הבורגנית הממוצעת מורכב בצורה אי־סימטרית מ"סוציו" נשי ומ"אקונומי" גברי, כשבדרך־כלל כל אחד מבני הזוג מביא את החלק שלו, והיה עלול למצוא את עצמו בעמדת נחיתות בזירת החיזור אילו היה מביא את החלק הלא נכון.
חוסר־השיוויון הזה פוגע בנשים שאינן נסמכות על גבר שיפרנס אותן. אישה שאין לה בעל, או שלא רוצה בעל, תסבול במערכת שבה נשים אינן מפרנסות שוות, אלא אם כן היא הצליחה ליצור לעצמה קריירה מכניסה כבר מצעדיה הראשונים בשוק העבודה או ההשכלה. בנוסף, אישה שכן יש לה בעל שמפרנס אותה, נמצאת לפעמים בעמדה מאוד גרועה בתוך היחסים בגלל הקושי העצום לעזוב גם כשמאוד רע לה, או בגלל הידיעה שלא תוכל לעזוב אם יהיה לה רע בעתיד. גם בתהליך מציאת בן־הזוג, יחסי החיזור משפיעים על יכולתה של האישה לפתח קריירה מכניסה אפילו אם היא מעוניינת בכזו מלכתחילה; זאת משום שאישה צריכה להתאמץ יותר ולתכנן יותר מראש ויותר במדויק כדי למצוא בן־זוג שיהיה מוכן לחלוקת פרנסה סימטרית, כולל המוכנות לעבוד בשעות מצומצמות במקצת כדי לגדל את הילדים ביחד. משרה מצומצמת־במקצת כזו היא לרוב המשרה העמוסה ביותר שאם יכולה להרשות לעצמה, אבל לא כל האבות יכולים לצמצם ולשנות את שעות עבודתם אפילו עד־כדי־כך, או בכלל מעוניינים לעשות זאת.
ההסבר הפמיניסטי המקובל להבדלים אלה יתמקד בחוסר השיוויון בשוק העבודה, שמשמר את הצימוד "גבר מרוויח ואישה במשרה חלקית". לפי ההסבר הזה, לנשים קשה יותר לבחור מלכתחילה להיות בורגניות כסף. שוק העבודה מדיר נשים, כך שלרוב קשה להן יותר להתקבל לעמדות בכירות ("תקרת הזכוכית"), הן מקבלות שכר נמוך יותר על אותן עבודות בדיוק ועם אותו ניסיון בדיוק, והן מנותבות למקצועות "נשיים". בחברה, הסטטוס־קוו גורם ללחץ או לציפייה מנשים להשקיע זמן רב יותר בילדיהן ממה שהיו אולי מעדיפות, או ממה שבני־זוגן משקיעים, גם במחיר ויתור על קידום בקריירה או בהכנסה. בשוק העבודה, מעסיקים רבים יהססו לגייס או לקדם אישה מחשש שתחליט לעבור מתישהו לבורגנות הזמן. זה חשש מבוסס, כי ידוע שהרבה נשים בוחרות כך בשלב כלשהו בחייהן; אפילו אם המועמדת הספציפית כנה בהצהרתה שאין לה כוונה כזו, הרי גם כוונות יכולות להשתנות עם לידת הילדים או עם כל שינוי אחר באורח החיים. לכן, לא נוכל לומר שאישה תמיד יכולה לבחור להיות בורגנית כסף כרצונה.
חזרה מהופכת לפמיניזם תרבותי מבדל
אבל התופעה המעניינת היא שגם נשים שכן פתוחה בפניהן האפשרות לבחור בבורגנות כסף, נוטות להעדיף את בורגנות הזמן. לכן, כדאי לחפש מקורות נוספים לחוסר הסימטרייה הזה. מקור אחד יכול להיות דווקא בכיוון שאותו בחרה התנועה הפמיניסטית עצמה.
אחד המאבקים העיקריים של הפמיניזם היה להוכיח שנשים שוות מבחינה אינטלקטואלית לגברים, ועל כן זכאיות להגשמה עצמית. זכות הבחירה, הזכות לצאת לעבודה, הזכות ללמד בנות ונערות – כל אלה נועדו להתנגד לתפיסה השוביניסטית לפיה גברים חכמים מטבעם יותר מנשים, ולכן "חבל" לבזבז את משאבי החברה על חינוך נשים. הפמיניזם הוכיח שזו טעות, ועודד נשים להביע את דעתן, ללמוד ולהתבלט.
אבל לעומת זאת, הקריאה לעצמאות כלכלית – ל"חדר משלך" ולא רק לספר משלך – נשכחה במידת־מה, בין היתר בגלל השמירה על מוסד הנישואין והמשפחה הגרעינית, שמעודדת תלות כלכלית בין בני הזוג. לכן, נשים צעירות שלומדות ומשכילות נתפסות בחברה ככאלו שהגשימו את האידיאלים הפמיניסטיים, ובשל כך הן זוכות להון חברתי. השאלה מה נמצא בתלוש המשכורת שלהן אינה עולה לדיון. במובן מסוים יש כאן חזרה מהופכת לפמיניזם תרבותי מבדל: נשים ראוי שתדענה לנגן, להביע דעתן על אומנות קונספטואלית, ולדון בפילוסופיה ובסוציולוגיה. כל עוד הן עומדות בתנאים הללו, הן אינן מחויבות לשאת במחיר הפרנסה. בהקשר הזה מעניין לשים לב לפער בין החוויה הפמיניסטית של מדעי החברה והרוח לבין יכולת ההשתכרות שהתחומים הללו מקנים בסופו של דבר. מצד אחד, עבור הרבה מאוד סטודנטיות, הלימודים באוניברסיטה בחוגים מסוימים הם חוויה פמיניסטית מאוד משמעותית. אך באורח פרדוקסלי, המקומות היחידים בקמפוס שבהם מלמדים את הסטודנטיות על שיוויון ומגדר ושבהם שולחים אותן לקרוא את דה־בובאר ובאטלר ומקינון, הם המקומות שמשמרים בסופו של דבר את פערי הכוחות, כי הם לא מוסיפים לכוח ההשתכרות של הנשים ומנתבים אותן למסלול של בורגניות זמן.
לסיכום, כיום רק חלק קטן מהנשים הן מפרנסות שוות או כמעט־שוות, אבל כמעט כל הגברים הם מפרנסים שווים או יותר־משווים. מצב זה משמר את עצמו דרך שלוש דינמיקות שונות המתרחשות בשוק־העבודה, בחברה, ובתהליך מציאת בן־הזוג. מעניין שלמרות שדינמיקות אלה הן סוציולוגיות בעיקרן, במקור הן בחירה של ממש, כלומר תולדה של הדגשים והמטרות שהציב לעצמו הפמיניזם מתחילתו, בהדגישו השכלה על־פני הכנסה. מעניין גם איך הכיוונים שעשויה התנועה הפמיניסטית, או החברה בכלל, לבחור לעצמה בעתיד, ישפיעו על הדינמיקות האלה ויושפעו מהן.
|
קישורים
בורגנות הזמן ובורגנות הכסף - רשימה של קרן שפי בבלוג "הסיפור האמיתי והמזעזע של"
חדר משלך - ספרה של וירג'יניה וולף
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש