 |
אנו חונכים מחדש את מדור "כנסת האייל", בו יוצגו ויידונו הצעות חוק המונחות על שולחן הכנסת. והפעם, הצעת חוק להגנה על עדים, התשס"ח-2008.
|
|
| כנסת האייל • איילת עוז • יום א', 28/9/2008, 2:27 |
|
| |
בימים אלו מתחילה לדון ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת בהצעת חוק להגנה על עדים. הצעת החוק גובשה בעקבות המלצות שהגיש צוות שהוקם בנושא בראשות משה לדור (אז פרקליט מחוז ירושלים, היום פרקליט המדינה). הצוות הוקם ב-2002, והגיש את המלצותיו ב-2004. החידוש העיקרי בחוק, בשונה מהצעות קודמות שהוגשו בנושא, הוא ההצעה להקים רשות להגנה על עדים. הרשות, שתהיה נפרדת מהמשטרה, תגן על מספר מצומצם של עדים (כ-20 עדים בשנה) שהסכנה הנשקפת להם היא גבוהה מאוד, ושהעידו בעיקר בעבירות של פשיעה חמורה ומאורגנת או בתיקים שהאינטרס הציבורי בהם גבוה במיוחד. כל שאר העדים ימשיכו להיות מוגנים על ידי המשטרה. במסגרת תוכנית ההגנה מוסמכת הרשות לפעול במישורים שונים לשינוי זהותו של העד לשם הגנה עליו. הצורך להגן על עדים הוא בוודאי אינטרס חשוב לשמירה על שלטון החוק. יחד עם זאת, רציתי להפנות את תשומת הלב למספר סוגיות מרכזיות בהצעת החוק.
המאפיין הראשון שעולה מההצעה, הוא שיותר משהיא מוטרדת ממצבם של העדים, היא מוטרדת מהקשיים שהאיומים הללו יוצרים למערכת אכיפת החוק. זה עולה באופן ברור מדברי ההסבר להצעה, וגם מסעיף 16(ב)(2) להצעה, שקובע שמנהל הרשות צריך לשקול את "האינטרס הציבורי שבניהול ההליך הפלילי". ניתן, כמובן, להסכים עם תפישה זו, אבל חשוב לשים לב להשלכות שלה. ההבחנה הזו תגרום לכך, למשל, שרוב העדים המוגנים יהיו יותר עבריינים במדרג נמוך ש"ימכרו" את הבוס שלהם, מאשר נשים מוכות שהעידו נגד בעליהן האלימים. בנוסף, בהתחשב בכך שהרשות מגנה בעיקר על מי שמעיד בתיקים מרכזיים, אפשר להניח שליותר עדים יהיה תמריץ "לנפח" את התיק שלהם, כדי לזכות בהגנה הנכספת. אלמנט נוסף הוא שעד שמאוים בהקשרים אחרים, שאינם קשורים לעדות שלו, לא יהיה זכאי להגנה (כי ההגדרה של "עד מאוים" מצומצמת רק למי שנתון לאיום "בקשר עם היותו עד"). למשל – האם בחורה בדואית, שמשפחתה מעוניינת להרוג אותה על רקע כבוד המשפחה, לאחר ששכבה עם גבר מחוץ לנישואין, והיא מבקשת להעיד כנגד אחד מאחיה בחקירת רצח בת־דודתה, שנרצחה על רקע דומה, היא "עדה מאוימת" או לא?
נקודה מרכזית שנייה שכדאי לשים אליה לב היא הסמכות שמעניקה ההצעה לרשות להגנת עדים להעסיק מאבטחים ולקבל שירותי אבטחה להגנת עדים. בעוד עובדי הרשות הם עובדי המדינה (סעיף 10), הרשות רשאית להעסיק גם מאבטחים שאינם עובדי המדינה (סעיף 12). הרבה דיו נשפך על הסוגיה המרתקת של הפרטת בתי הסוהר והקמת בית הסוהר הפרטי, והרשות להגנת עדים היא נדבך נוסף בדיון על הפרטת מערכת האכיפה בישראל. החשש מניצול כלכלי של מערכת האכיפה, בעיקר כשרוב העדים יהיו מעורבים בפרשות פשע מאורגן חובקות־עולם, הוא ממשי ומטריד במיוחד. בנוסף, ההעדפה להשתמש במאבטחים פרטיים ולא בשוטרים אומרת משהו על האמון שיש לממשלה בכישוריה של המשטרה. אולי עדיף היה להשקיע את המשאבים אשר יוקצו למימוש החוק בשיפור איכות השיטור הכללית, ולא ביצירת "יחידת עילית" שנועדה לעזור בחקירת מקרים גדולים במיוחד. מעניין יהיה, אגב, לראות עד כמה יהיו מעורבים גופים כלכליים בתהליכי החקיקה של הצעת החוק. ההפרטה של סמכויות האכיפה מטרידה במיוחד, לאור הסמכויות שמוענקות למאבטחים בסעיף 13. בנסיבות מסוימות, המאבטח יכול לערוך חיפוש בלא צו של שופט, לתפוס חפצים, או לעכב אנשים.
סוגיה שלישית היא הסודיות של נוהלי הרשות. סעיף 2(ג)(3) להצעה קובע ש"נוהלי הרשות אינם טעונים פרסום ברשומות או פרסום פומבי אחר". פרק ד' (סעיפים 29-28) קובע סודיות לגבי התחקירים של הרשות ומידע אחר. סעיף 43 קובע שחוק חופש המידע לא יחול על הרשות. קשה להכחיש שיש הצדקה לשמירה על סודיות לגבי חלק מהנהלים, ובטח לגבי אמצעי הגנה של עדים במקרים ספציפיים. אבל אין זה אומר שלא ניתן לפרסם דבר. במיוחד בהתחשב בסלקטיביות של הבחירה על מי להגן ועל מי לא, נראה שמן הראוי היה שלפחות הקריטריונים הבסיסיים יהיו פתוחים לציבור. פרסום כזה יאפשר, למשל, לעדים בלתי־מוגנים לנסות ולפנות לבית המשפט כדי להשפיע על החלטת הרשות, אם זו הייתה בלתי סבירה, מפלה או שרירותית. בנוסף, הפרסום, גם החלקי, יאפשר כמובן לציבור לשפוט האם הרשות עושה את תפקידה נאמנה.
הנקודה המעניינת הרביעית שארצה להתייחס אליה נוגעת ל"שינוי הזהות" שבחוק. סעיף 23 מאפשר לשנות את כל מאפייני הזהות של העד על ידי הנפקת תעודות פיקטיביות, אך אוסר על יצירת זהות שהיא פיקטיבית בכל הנוגע ל"כישורים, כשרות משפטית, מצב אישי (נישואין וכו'), דת, מצב בריאותי, השכלה, הסמכה או מסמכים המעניקים לעד הטבות שהוא לא זכאי להן לפי דין". הבחירה במאפיינים הללו מוסברת בדברי ההסבר בכך שהמטרה היא למנוע שימוש לרעה בהחלפת הזהות. אך מדוע התחזות לפרופסור (השכלה) היא שימוש לרעה יותר מאשר התחזות לטייס (מקצוע)? איזה שימוש לרעה ראו לנגד עיניהם המציעים בהתחזות למוסלמי (דת) או לגרוש (מצב אישי), שאין בהתחזות לתושב סקנדינביה או לבן 40? אין לי תשובה לכך, אבל אקדמאים שמתעסקים בהגדרות זהות בוודאי יוכלו לעשות מכך מטעמים. בנוסף, כדאי לציין שהחוק לא רק מרשה לעד להזדהות בזהות החדשה, הוא גם אוסר עליו לעשות שימוש בזהות הישנה (סעיף 23(ד)(2)). עד שנמאס לו להסתתר, עדיין חייב לחיות בזהות השאולה עד שהמדינה מתירה לו לחזור להיות מי שהוא (לעומת זאת, הרשות יכולה לחשוף את המידע, אם זה נדרש לניהול חקירה או משפט אחר). הדרך היחידה שלו לחזור לעצמו היא על ידי ביטול תוכנית ההגנה (סעיף 27(א)(1)(4)).
הדיון בקריאה שנייה ושלישית בהצעת החוק בועדת החוקה, חוק ומשפט החל ב-8 לספטמבר 2008. אתם מוזמנים לעקוב אחר דיוני החקיקה בפורטל ועדת חוקה.
|
קישורים
הצעת החוק הממשלתית (מסמך PDF)
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש