פרופסור ישעיהו ליבוביץ' נודע במידה רבה, מלבד בזכות משנתו המדעית והפילוסופית, גם בזכות עמדותיו הפוליטיות הבלתי מתפשרות. על פי רוב הוא זוהה עם הצד השמאלי, ואפילו השמאלי־קיצוני של המפה הפוליטית. רבים זוכרים את הטפתו בזכות סרבנות השירות בשטחים ואת התבטאויותיו הפרובוקטיביות על 'יודו־נאצים' ועל ה'דיסקו־כותל'. אחרים אולי זוכרים את המאבק הנחרץ שניהל במשך שנים ארוכות למען הפרדה מוחלטת בין הדת למדינה. אולם למשנתו הפוליטית של ישעיהו ליבוביץ' היה גם פן נוסף, ידוע פחות: במהלך שנות הארבעים וראשית שנות החמישים הוא הטיף בלהט להחלתה של ההלכה היהודית על כל תחומי החיים במדינת ישראל ההולכת וקמה. במילים אחרות, ישעיהו ליבוביץ' שאף לכינונה של מדינת הלכה יהודית בארץ ישראל.
מקריאה במאמריו המוקדמים של ליבוביץ' משנות הארבעים ואילך, ניכר שבתקופה זו התמודד עם שתי בעיות עיקריות: מצד אחד, כאדם דתי, ליבוביץ' הודאג ממצבה של הדת היהודית; מאידך, כציוני אדוק (ליבוביץ' היה פעיל בתנועה הציונית בגרמניה ואף היה בעל עמדה בכירה למדי ב'הגנה') הודאג מדמותה של מדינת ישראל ההולכת ונבנית. כדי לעמוד על טיבן של שתי הבעיות עמן התמודד, יש להקדים הקדמה קצרה.
אחד הרעיונות שמזוהים יותר מכל עם משנתו של ליבוביץ' הוא הזיהוי המוחלט שהוא עורך בין אמונה באלוהים לבין קבלת עול מצוות. לפי תפיסתו, אמונה באלוהים איננה יכולה להתבטא בידע מסוים, במחשבות מסוימות או ברגשות כלשהם. המובן היחידי שיכול להיות לאמונה דתית הנו קבלת עול מלכות שמים, דהינו קיומן של מצוות מעשיות. על פי תפיסתו של ליבוביץ', אדם מאמין הנו אדם שמעמיד במרכז חייו את הערך של קבלת עול, את אותו קיום קפדני של פרטי ההלכה המעשית. יותר מזה, המובן היחיד שיש למושג 'יהדות' הנו אותה מסורת ארוכת שנים של קיום ההלכה המעשית. בהמשך לכך, ליבוביץ' גם שלל בכל תוקף כל זיהוי של היהדות עם מוצא אתני, עם שפה או עם טריטוריה. לטענתו, מבחינה היסטורית, היה רק גורם אחד שאיחד את היהודים בכל הארצות ובכל התקופות: המסורת של קיום ההלכה. מחוץ להקשר של המסורת הזו, כך אמר, אין שום משמעות להיותו של מישהו יהודי.
אז מיהו יהודי?
כתוצאה מתפיסה זו, ליבוביץ' לא היה שבע־רצון, בלשון המעטה, מן האופי שאותו לבשה הדת היהודית בדורות האחרונים. במקומות רבים הוא מתלונן על כך שבשביל היהודי הדתי בדורות האחרונים, ההלכה היהודית הפכה ממערכת המקיפה את כל חייו של האדם למין ספורט, תחביב אזוטרי שמוגבל רק לתחומיו של בית־הכנסת; עיסוק התופס רק מקום צנוע במוחו של האדם הדתי, ולכל היותר כשעה־שעתיים בסדר יומו. כאמור, ליבוביץ' סבר שבחייו של האדם המאמין קיומה של ההלכה צריך להיות הערך העליון, הדבר שהכול סובב סביבו. מובן שהמצב הנוכחי, מצב שבו ההלכה מקיפה רק כחמישה אחוז מחייו של המאמין ובשאר תשעים וחמישה האחוזים הוא חילוני לכל דבר, היה בעיניו בבחינת שערורייה: "התורה המתגלמת בהלכה," הוא כותב במספר מקומות "לא ניתנה ליהודי כדי שיקשט בה חיים המוגדרים על ידי גורמים שאינם כפופים לתורה, אלא ניתנה לעיצוב החיים עצמם על פי התורה."
אך זהו רק צד אחד של המטבע. בעיה נוספת שהטרידה את ליבוביץ' באותן השנים היתה הצורה שבה הלכה מדינת ישראל והתעצבה לנגד עיניו. ליבוביץ' זיהה כאמור את המונח 'יהדות' עם מסורת דתית מסוימת, מסורת שעיקרה הוא קבלת עול מלכות שמיים המתבטאת בשמירת ההלכה ובעיצוב מכלול החיים הארציים על פיה. ממילא מובן, לשיטתו, שהעובדה שמרבית התושבים במדינת ישראל הנם ממוצא יהודי, העובדה שהשפה השלטת כאן היא עברית, או העובדה שבסמלים הרשמיים של המדינה מופיעים מנורה ומגן־דוד, עדיין אין בה בכדי להפוך את המדינה הזאת למדינה יהודית. מבחינתו ישנה רק דרך אחת שבה מדינת ישראל המתחדשת תוכל להיחשב כמדינה יהודית במלוא מובן המילה: אם תהיה זו מדינת הלכה; אם תהיה זו מדינה שבה כל מכלול החיים הציבוריים, הכלכליים והמדיניים יעוצבו על פי המסורת של ההלכה היהודית.
סמל מדינת ישראל
עבור רוב החילונים, 'מדינת הלכה' מעוררת מחשבות על איראן: נשים ברעלות, אייאטוללות וגנבים קטועי ידיים. בהקשר היהודי, עבור מרבית הקוראים המונח 'מדינת הלכה' מתקשר באופן אסוציאטיבי עם שלטונם של אנשי הדת, סקילתם של מחללי שבת והשבתן של העבדות והמלוכה. אולם החזון שאותו ראה ישעיהו ליבוביץ' לנגד עיניו היה רחוק מאוד מן התמונה הזאת.
נקודת המוצא של ליבוביץ' היתה שאם אנו רוצים באמת ובתמים לכונן מדינה מודרנית המבוססת על ההלכה היהודית, אם אנו באמת מעוניינים להחיל את ההלכה על כל תשעים וחמישה האחוזים מן החיים שבהם היא איננה עוסקת כיום, אם אנו אכן רוצים להחיל אותה על כל תחומי הכלכלה, החברה והמדינה - לא נוכל להסתפק בספרות ההלכתית המצויה בידינו. שכן ספרות זו, הטעים ליבוביץ', נכתבה בגלות. לכן אנו עשויים למצוא בה עיסוק נרחב בשאלות של כשרות, במלאכות האסורות בשבת או בזמני התפילה. לעומת זאת לא נוכל למצוא בה שום התייחסות לשאלות כדוגמת כיצד צריכה מדינה להתנהל, מהו המבנה הכלכלי הראוי, כיצד צריכה להיראות מערכת המשפט וכדומה. לטענת ליבוביץ', גם אותם מקורות הלכתיים שלכאורה כן דנים בענייני מדינה, כגון מסכת סנהדרין או הלכות מלכים לרמב"ם, עוסקים על פי רוב רק במציאות אוטופית ואידיאלית. מקורות הלכתיים מעין אלו לא יוכלו לשמש כפרוגראמה ממשית עבור חברה שתתקיים במציאות הריאלית ותשאף להתנהל בכל ענייניה על פי ההלכה. הדרך היחידה העומדת לפנינו, אם כך, הנה ליצור עולם הלכתי חדש, לחוקק הלכה חדשה.
מדינה חדשה, הלכה חדשה
כיצד ניתן לעשות זאת? לשם כך עלינו תחילה להבין מהי ההלכה בעיניו של ליבוביץ'. כאמור, ליבוביץ' זיהה באופן גורף את היהדות עם ההלכה. אולם לשיטתו הלכה אין פירושה אך ורק מה שכתוב בספרים. ההלכה מבחינתו היא בראש ובראשונה התורה שבעל פה, שהיא יצירה אנושית מובהקת, גם אם היא מתבססת בצורה כזו או אחרת על הכתובים. כמו כן, מאחר שבמונח 'הלכה' אנו מתכוונים בעיקר למה שחידשו החכמים במהלך הדורות, ממילא מובן שמקור סמכותה של ההלכה אינו נעוץ דווקא בהתגלות אלוהית כלשהי. מקור סמכותה של התורה שבעל פה נעוץ קודם כל בכך שבמהלך הדורות העם קיבל אותה על עצמו; הוא נעוץ בכך שהעם העניק לה קדושה, הכיר בה כפרשנות הלגיטימית של התורה שבכתב וראה בקיומה את עשיית רצונו של האל. באותו אופן ליבוביץ' האמין שגם כיום ניתן, לפחות ברמת העיקרון, ליצור הלכה חדשה - אם זו רק תתקבל בקרב ציבור שומרי המצוות בתור חלק אמיתי ולגיטימי מן התורה שבעל פה.
ביצועו של התהליך הזה בפועל הוא אחת הנקודות היותר מעורפלות בחזונו של ליבוביץ' על מדינת הלכה. ככל הנראה, הוא סבר שלשם כך יש צורך בקבוצה גדולה של תלמידי חכמים שיחקרו את המקורות ההלכתיים לעומקם, ינסו לחלץ מהם את עקרונות היסוד ואת התפיסות העומדות בתשתיתם בכל הנוגע לסוגיות של כלכלה, ממשל וחברה, ולאחר מכן ינסו לתרגם את אותם עקרונות למושגים מודרניים. באופן זה, ככל הנראה, האמין שניתן יהיה להגיע להגדרות הלכתיות ברורות של כל מושגי היסוד של החיים המודרניים כדוגמת סמכותו של השלטון, יחסי קניין או חירות הפרט. הוא גם סבר שניתן יהיה לדון מחדש בנושאים הלכתיים 'בעייתיים' כגון שבת או מעמד האישה. לאחר מכן, כל שיישאר לעשות זה לקחת את אותם עקרונות ומושגי יסוד ולכונן על פיהם מערכת חוקים כוללת ומקיפה עבור מדינת ישראל ההולכת ומוקמת.
מובן מאליו שאילו המפעל הזה אכן היה מתממש, חלקים ניכרים מן ההלכה המסורתית היו משתנים, מחליפים את משמעותם או מתחדשים כליל. אף על פי כן, ליבוביץ' התקומם כנגד כל ניסיון להשוות בין חזונו לבין רעיונותיה של התנועה הרפורמית. לטענתו, בעוד שהרפורמים רואים את ההלכה כמערכת שנועדה לשרת את האדם, הוא רואה בה בראש ובראשונה מערכת של התמסרות וקבלת עול. בעוד שהם מבקשים לשנות את ההלכה בכדי להתאים אותה לצרכי הציבור ולסביבה המשתנה, הוא מבקש להפוך אותה למערכת טוטאלית וכוללת כל. מעבר לכך: בעוד שמרבית ציבור שומרי המצוות לא רואה באופציה הרפורמית המשך טבעי ולגיטימי של התורה שבעל פה, ליבוביץ' קיווה שלא כך יהיה המצב בנוגע להצעתו; לפי תפיסתו, אילו אכן הפרויקט שלו היה מתקבל בקרב העם בתור שלב לגיטימי בהתפתחות ההלכה, הרי שממילא גם היה הופך להיות שלב לגיטימי בהתפתחותה של ההלכה.
תפילה בקהילה יהודית רפורמית
אין ספק שליבוביץ' היה מודע למהפכנותה של ההצעה שלו. הוא גם היה מודע להיקפו האדיר של המפעל האינטלקטואלי הדרוש לשם הגשמתו של חזון זה. ללא ספק הבין היטב שמפעל כזה לא יכול להתבצע על ידי אדם אחד וגם לא על ידי דור אחד. אולם על אף כל הבעיות, הוא היה משוכנע בכל לבו שזהו הפיתרון היחיד: לשיטתו, רק בדרך זו ההלכה תוכל לחזור ולהיות רלבנטית. רק כך היא תוכל לשוב ולהיות גורם שתפקידו לעצב את המציאות, ולא רק סתם תחביב, כפי שבעיניו היא הפכה להיות כיום. יותר מזה, לייבוביץ' האמין שרק באופן זה מדינת ישראל, שבאותם הימים היתה רק בשלבי הקמתה, תוכל להיקרא באמת ובתמים 'מדינה יהודית'. רק בצורה זו היא תוכל להיטען במשמעות דתית וערכית, ורק כך יהיה בסיס אמיתי לטענה כי מדינה זו היא ממשיכתה של היהדות ההיסטורית.
במשך השנים חלה תפנית בעמדותיו של ליבוביץ'. אפשר להעלות על הדעת כמה סיבות שהביאו לכך: ראשית, ניתן לשער שהתאכזב מן העובדה שמרבית הציבור לא מצא עניין ברעיונותיו; כמו כן, במקומות רבים הביע את אכזבתו מהאופי שלבשה מדינת ישראל - מדינה שהייתה בעיניו חילונית מדי, כוחנית מדי והמונית מדי; ואולי יותר מכל, הוא התאכזב מן הציבור הדתי במדינה. הוא ציפה שהציבור הזה ינסה להציב אלטרנטיבה לציונות בנוסח בן־גוריון; הוא ציפה שהציבור הזה ינסה לעסוק בחידוש ההלכה; הוא קרא לאנשי הציבור הזה להציג תכנית אקטואלית וריאלית להחלתה של ההלכה על כל תחומי החיים במדינה, וקיווה שגם אם אנשי הדת לא יהפכו לגורם הדומיננטי במדינה, הם יוכלו לשמש בתפקיד של אופוזיציה מוסרית לוחמת, בדומה לנביאים בימי בית ראשון או לחכמים בימי מלכי בית חשמונאי.
עם חדש ולא אמיץ
אולם הדבר לא התרחש. במקומות רבים ליבוביץ' הביע התמרמרות על כך שהרבנים במדינת ישראל עוסקים רק בענייני הדת; שהם אינם מציגים שום אלטרנטיבה דתית לגישתו של בן־גוריון; שהם מקבלים בהערצה את כל עקרונותיה של הציונות החילונית, ולכל היותר רק מעניקים להם איזשהו גוון דתי. במספר מקומות ליבוביץ' אף יוצא בחריפות כנגד "אותם אלה שמדברים על 'ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל', אך מבלי שינסו להסביר כיצד תורת ישראל אמורה לבוא לידי ביטוי בדרך התנהלותו של עם ישראל בארץ ישראל."
בסופו של דבר, ליבוביץ' התייאש מן הרעיון שניתן יהיה אי־פעם להחיל את ההלכה על כל תחומי החיים במדינת ישראל. הוא הגיע למסקנה שבמדינת ישראל כבר הולך ונוצר עם חדש, עם שאין לו כל היסטוריה, שורשים או מסורת. עם שאין לו שום קשר אמיתי עם העם היהודי ההיסטורי. מטעם זה גם סבר שלעם החדש הזה אין שום זכות מוסרית או היסטורית על ארץ ישראל, וכי כל שלטון שלו על הפלשתינאים בהכרח יהיה שלטון שמבוסס אך ורק על כוח. הוא טען שכל עולמו הרוחני של אותו עם ישראלי מורכב אך ורק מן הפסולת של תרבות המערב, משוביניזם לאומני חסר בסיס ומהערצה עיוורת של הכוחנות הצבאית. למדינתו של העם הזה אין שום תכלית או ייעוד. כל מטרתה היא רק עצם ההישרדות. לפי התפיסה שגיבש ליבוביץ' בשנותיו המאוחרות, כאשר אנו מתייחסים אל מדינה שכזו כאל ערך, הרי שזוהי תפיסה פשיסטית; כאשר אנו מעניקים לה משמעות דתית, זוהי כבר עבודת אלילים.
|
קישורים
הלכות מלכים משנה תורה לרמב"ם, אתר מכון ממרא
מסכת סנהדרין תלמוד בבלי, אתר סנונית
leibowitz.co.il - אתר עמותת "יד ליבוביץ"'
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש