 |
|
הסיפור ''תהלה'' עוסק בסיפורה של זקנה צדקת, אשר עקב נדר שהופר בילדותה, הולכת ומאבדת את כל שיש לה - בעלה וילדיה מתים, ובתה יוצאת לשמד. תחת כל אסונותיה, ממשיכה אותה זקנה לעשות מעשי חסד, ולנסות לכפר על חטאם של הוריה ועל הנדר שהופר. להלן ניתוח אלטרנטיבי לאחד מהסיפורים הנלמדים והנקראים ביותר של הסופר.
|
|
| ספרים • יהושע ניר • יום ו', 13/4/2007, 13:00 |
|
 |
|
| ש''י עגנון |
|
נקרא לנערה
"חזרה ואמרה, ובכן כבת אחת עשרה שנים הייתי". במלים אלה פותחת תהלה את סיפור חייה, שאותו היא משמיעה באוזני המספר ברציפות וללא התערבותו לאורכם של כחמישה עמודי ספר. סיפורה פותח בשרגא, נער שנתארסה לו בילדותה ואביה ביטל את נישואיה לו באופן חד צדדי ומבייש. זכרונה של תהלה מצוין – היא זוכרת לפרטי פרטים אירועים שהתרחשו תשעים ושלוש שנים לפני ההווה הסיפורי, אבל אין בכך כדי להפתיע, שכן כוח זכרונה המעולה של תהלה מודגש בסיפור במקומות אחדים - על־ידי המספר, שלא הכיר אותה בפגישתם האקראית השנייה אך היא זכרה אותו היטב, וגם על ידי הרבנית, המציינת את כוח זכרונה של תילי, שעל אף שנותיה המופלגות כל חושיה משמשים אותה היטב. אין בידינו כל מידע שיש בו כדי הטלת ספק כלשהו במהימנות זכרונה של תהלה. יחד עם זאת, אין תהלה מספרת דברים כהווייתם, לא משום שהיא מבקשת להטעות את מאזינה, אלא משום שהיא איננה מודעת לעובדות ה"אמיתיות" המשתמעות מבין הפרטים של סיפורה. משעה שתהלה מאמצת לעצמה הסבר דטרמיניסטי למהלך חייה אין היא יכולה עוד לראות את המאורעות הטראגיים של העבר או את מעשיה בהווה הסיפורי בכל דרך אחרת מלבד זאת הפותחת בנקודת המוצא "שכל מעשיו של אדם קצובין לו משעת לידתו ועד למיתתו", ומיתתו בכלל זה. כיוון שכאלה הם פני המציאות מבחינתה של תהלה, לא נותר לה אלא לבקש מחילה משרגא חתנה המיועד, שכן סבלה מספיק מידו, ואף היא מצידה מוחלת לו על כל הצרות שהביא עליה, ובמעשה זה של פיוס הדדי היא מסיימת את חייה בשעה של רצון, תרתי משמע.
(צילום אילוסטרציה: morgueFile)
זרעי התפיסה הדטרמיניסטית מצויים עוד בילדותה של תהלה. בליל האירוסין "חטפה אותי אמא והחזירתני לחדרה משום עין הרע", וכאן כבר באה לידי ביטוי האמונה בכוחות על־טבעיים רעים (או טובים) שיש להיזהר מהם משום השפעתם על החיים הארציים. דומה לכך הסיפור על השכן הזקן בילדותה של תהלה, שלא שמח על פטפוטיה של הילדה שכן היא מקצרת בכך את חייה, כי הלוא מוטב לו לאדם "שלא יוציא... בזמן מועט מה שנקצב לו לכל ימי חייו". כשניחתות על תהלה הצרות, שנים הרבה לאחר מכן, והיא עושה את חשבון השנים והחודשים ומוצאת שיש בו, לכאורה, משום רמז לפעולתה של השגחה נקמנית, היא מאמצת גישה זאת. לאחר מות הבן הראשון במועד הרה משמעות מבחינתה היא חושבת ש"אפילו אין זה אלא מקרה הרי יש להרהר בזה". לאחר מות הבן השני בדמי ימיו היא כבר משוכנעת ש"אם לא נבקש מחילה משרגא סופה (של הבת) כסופם של אחיה", וכיוון שלא נסתייעה בקשת המחילה משרגא, הרי בא סופה של הבת, שנטרפה עליה דעתה לכאורה, לאשר באופן חד־משמעי את תפיסת הגורל שלה.
אבל כל צירופי הזמנים והאירועים הללו ראויים גם להסבר אחר שהסיפור מציע. אמנם ההסבר חבוי, אבל בהחלט מצוי בהישג־יד. העובדה שהסיפור מציג במידה גדולה של הבלטה הסבר דטרמיניסטי־יראי למאורעות חייה של תהלה, ומבליע הסבר חלופי, אינה הופכת את הראשון ל"אמיתי" ואת השני ל"שקרי". גם העובדה שהמספר מקבל את סיפורה של תהלה כלשונו, בלא הסתייגות כלשהי, ובעצם מאמץ במידה רבה את סברותיה ביחס לסיבותיהם של האירועים, שהרי הוא כותב את בקשת המחילה לשרגא במלוא הרצינות, אינה הופכת את הדטרמיניזם שלה להסבר "אמיתי" של השתלשלות העניינים. היא רק הופכת את המספר המעריץ והאמפתי למספר בלתי־מהימן.
נתוני יסוד
תהלה נולדה למשפחה יהודית עשירה ומכובדת. עם מותו של אביה, שהיה ראש הקהל בעירו, הספיקו לו עסקיו להורישם לבניו ולחתניו גם יחד, והיה בהם כדי פרנסת כולם כאחד. על פי עדותה של הרבנית היתה תהלה עשירה מופלגת: "אם אני אומרת עשירה, עשירה ממש היתה", ואף החכם הירושלמי מחזק מידע זה באומרו: "מה שהיתה בחוצה לארץ איני יודע, חוץ ממה שהכל יודעים, שהיתה עשירה גדולה ובעלת עסקים גדולים". כל עוד היה הבעל בחיים, היה הוא נודד בדרכים מעיר לעיר בענייני עסק. כל כך היה עסוק בענייני ממון, "שמרוב עסקיו לא הספיק לקבוע עתים לתורה". "פעם אחת נסע למקום שנסע וחלה ומת". מכאן ואילך נוטלת תהלה את שרביט הניצוח על עסקי המשפחה. עתה אין היא פנויה עוד לביתה, ואף בשבתות וחגים היא עסוקה, כעדותה, "חצי היום לבית הכנסת וחצי היום לקבלת אורחים". העסקים והממון הם, ללא ספק, מרכז החיים בביתה של תהלה גם לפני מותו של הבעל וגם לאחר מכן.
וכדרכם של בעלי ממון מאמצת לה המשפחה מנהגי עשירים. את המלמדים לילדים מביאים ממקומות אחרים. הבת, שאינה צריכה לימוד תורה, מקבלת מורה נוכרית שתשגיח על חינוכה, "שבאותם הימים היו יראי השם מרחקים את המורים היהודים שהיו מוחזקים לאפיקורסים". אלה הם מנהגי עשירים בחינוך ילדיהם כצו האופנה בקרב "יראי השם". אבל ממון רב ועסקנות ציבורית עדיין אינם ערובה לשלווה ואושר. את בעלה אין תהלה אוהבת. הוא בחזקת ממלא המקום של שרגא שנכפה עליה בילדותה, עת נישאה, שלא ברצונה, ל"חתן אחר שנכנסתי עמו לחופה". את שמו אין היא מזכירה וגם על טיבו ידוע לנו מעט מאוד. מרבית עתותיו היו קודש למסחר, בעיקר בנסיעות בדרכים, ואפשר שהיה לתהלה נוח בכך. משהלך הבעל לעולמו במקום מן המקומות שבדרכי מסעותיו, מעמידה תהלה מצבה על קברו באותו מקום שמת בו וחוזרת לעירה בלא ליטול עמה את גופת בעלה לקבורה בעיר מגוריו. האישה והילדים אינם זקוקים, כך נראה, לקברו של האב לעלות אליו. בחייו התקשה איש העסקים למצוא עתים לתורה, על אחת כמה וכמה לילדיו, ולאחר מותו אין הם זקוקים לו עוד. גם תהלה, כבעלה, אינה מן המטפחים אישית את ילדיהם. ממון מוכנים היו להשקיע בחינוך הילדים כל עוד עלה הדבר בקנה אחד עם המקובל במעמדם ובעושרם, אך מזמנם ומאהבתם לא הרבו להעניק לצאצאיהם.
האם תהלה אוהבת את ילדיה אחרת משום שהם ילדיו של ממלא המקום ולא של שרגא? שאלה קשה. פנים רבות לאהבת אם, ומותם של הבנים כמו גם השתמדותה של הבת הם אסונות כבדים מנשוא בשביל תהלה. ובכל זאת, מעבר לכל צירוף מקרים וכיווני ימים ותאריכים, אין ספק שהילדים לא עמדו בראש מעייניה של תהלה, שחשבה בלבה: "כל מה שאני עמלה עמלה אני לבתי, ארבה הון וארבה טובתה". הון רב, מסתבר, לעתים אינו מרבה טובה.
לא דטרמיניזם, לא כפרת עוונות, אלא בעל לא אהוב, אישה המשקיעה עצמה בעסקים ובענייני הקהילה כדי לשכוח אהבת ילדות גדולה, וילדים מנוכרים במשפחה שהכסף יענה בה את הכל. אבל תהלה מדחיקה את האמת המרה הזו, ומוצאת מפלט באיסוף מצוות ובקשת מחילה. אפשר שמוטב כך כשקשה להישיר מבט אל עומק התהום הפעורה.
נקרא למספר
המספר מעריץ את תהלה. "צדקת היתה וחכמה היתה וחיננית היתה וענוותנית היתה" הוא קובע באופן נחרץ. תהלה בעיניו היא מעין מלאך אלוקים, דמות מושלמת שאין למצוא כמוה עוד. תפיסה מעריצה זו אינה מתיישבת עם דמותה של תהלה כפי שהיא משתמעת מתוך דבריה עצמה. כתוצאה מכך מופנית תשומת הלב לדמותו של המספר, שהוא, כך מסתבר, מעין ראי עקום. משל למה הדבר דומה? לאדם העומד מול ראי ומביט בבבואה המשתקפת בו. אם הבבואה נראית מלאה ומהימנה, אין הראי מעניין שכן הוא ממלא את יעודו ותו־לא. אם יש בידינו לזהות עיוותים בבבואה, מיד מתמקדת תשומת הלב גם בראי. כך גם בסיפורנו. דרך הקליטה וההערכה של המספר הופכת להיות למוקד עניין שווה־ערך לזה של הדמות הנקלטת, כלומר של תהלה.
(צילום אילוסטרציה: morgueFile)
הנחת יסוד של קורא היא, שהמספר הוא מייצג נאמן של המחבר, אלא אם כן ישנן עדויות שמחייבות הסתייגויות ממהימנות המספר. עד שלא מספרת תהלה בעצמה למספר את קורות חייה אין בידינו עדויות כלשהן לחוסר מהימנות מספרנו. רק כשמצטברים הפרטים ה"מרשיעים" אנו מתחילים לפקפק במהימנותו ולזהות בו סובייקטיביות יתרה שמונעת ממנו קליטה מלאה ונכונה של תהלה. הזיהוי הזה איננו קל כיוון שהמספר טורח הרבה ליצור לעצמו דימוי מהימן בעזרת מגוון של אמצעים. ראשית, הוא מקפיד על התאמה כמעט מלאה בין תוכנה של הפתיחה המעריצה לבין הפירוט החווה שבא לאחריה ומאשש אותה שוב ושוב. שנית, באמצעות מדיניות סיפורית שעיקרה "כל שהוא עניין לזקנה כדאי לספר" מביא המספר הערכות מקבילות לשלו מפי דמויות אחרות, ובעיקר מפיו של החכם, שאמנם אינו מצטייר כבר־סמכא גדול בענייניה של תהלה, שבעיקרם אינם מוכרים לו, אך דבריו חד־משמעיים ממש כדברי המספר: "צדקת היא, צדקת, פשוטה כמשמעה". גם הרבנית מוסיפה את הערכתה לצדקנותה של תהלה, תוך שהיא משווה אותה לנשות ירושלים הצדקניות בעיקר בפיהן ופחות במעשיהן. שלישית, המספר מוצג לפנינו כסופר, וככזה הוא מקבל מייד מעמד ייצוגי של המחבר. רביעית, המספר משתף אותנו בשיקולי הברירה של חומרי הסיפור ובכוונת סיפורו בכללו, ואלה נראים על פניהם סבירים ביותר. השיקול הבולט ביותר הוא, כאמור, "כל שהוא עניין לזקנה כדאי לספר", וכבר הסכמנו עם המספר שהדמות מיוחדת ומעניינת. סביר בהחלט שאין לספר כל מה שאירע באותם ימים (הם ימי ההווה הסיפורי) שכן "מרובים ענייניו של אדם, ואלמלא באנו לספר אין הפה מספיק". גם זאת, שאין המספר "מתכוון להגיד שבחה של אחת מתוך גנותה של חברתה" מקובל וסביר, ואף מפנה את תשומת הלב לאנלוגיה הניגודית שבין שתי הזקנות, ומשיג בכך את ההפך ממה שהוא מביא במוצהר, כלומר מחזק את דמותה של תהלה כמלאך. אבל יהיו פרטי השיתוף אשר יהיו, עצם שיתוף הקורא בשיקולים ה"מקצועיים" לעתים מזומנות, הופך אותו לשותף, וככזה הוא מעניק למספר אשראי גדול יותר של אמון.
אבל סובייקטיביות והערצה עדיין אינם פוגמים, כשלעצמם, במהימנותו של המספר, שכן אפשר שזו גם עמדת המחבר. עד שלא מציגה לפנינו תהלה, שלא בכוונת מכוון, את המערך הנפשי הנסתר שלה המשתמע מתוך פרטי סיפורה, אין במידת ההערצה כדי לפגום במהימנות המספר. רק עם הגיענו לסיום אנו יכולים להתייחס לסובייקטיביות היתרה את המשקל הראוי לה בהערכת המספר, משקל שלא יכולנו לייחס קודם לכן, כל עוד היה המספר מהימן עלינו.
שכר מצווה
הרבה טוב מביאה תהלה לעולם, וראויה היא לכל שבח על כך. אלא שעגנון אינו משאיר את הדברים כפשוטם. הוא משתמש בתהלה עצמה כדי להציג את מעשיה כאובססיה קיצונית של אספנות מצוות ומעשי צדקה. כאחוזת אמוק רצה תהלה ממצווה למצווה, עד שאפילו "אבותינו, שהיו עושים מצוות הרבה" ספק אם מידותיהם הטובות הגיעו לדרגתה, שכל זמנה מוקדש לצדקה. כאן יש חשבון של מצוות, יש שמצווה מתמעטת ויש שמתרבה, יש מצוות מעשה ידי אדם בעצמו ויש גלגול מצוות לאחר ("אם פנוי אתה אגלגל לידך מצוות ביקור חולים") שגם הוא מצווה, יש מצוות של ממון ויש מצוות של גוף. ואף כי הבחין הרמב"ם בדרגות שונות של צדקה, ספק אם נתכוון לתחשיבי אספנים. כללו של דבר: מיום שעוזבת תהלה את אחיה, גיסיה ועסקיה בחוץ לארץ ועולה בגפה לארץ ישראל היא מקדישה את זמנה לכפרת עוון שלפי אמונתה היא ומשפחתה סבלו בגללו. ואף שעדיין היא נושאת את שמו של אלוף נעוריה ביראת קודש ("לחשה ואמרה, שרגא שמו...וחזרה ולחשה, שרגא שמו, שרגא שמו") אין היא רואה באותה אהבה נושנה, ובדבקות בעסקים ובממון שבאו להשכיחה, משום תופעות שקלקלו את השורה, והיא ממשיכה עד יומה האחרון בניסיון לחלות פני שמיים במעשי צדקה ולפייס את שרגא שלא סלח, באמצעות מכתב של בקשת מחילה. כל כך גדול הרצון לפייס, עד שתהלה מזדרזת ועוברת לעולם שכולו טוב מיד כשאיגרת בקשת המחילה בידה וחלקת קברה מובטחת לה. כך תוכל למסור את האיגרת לידי מי שמכירים את שרגא ויודעים היכן הוא. מבחינתה של תהלה נסגר בכך מעגל של סבל שנפתח תשעים ושלוש שנים קודם לכן ושמעולם לא עמדה על פשרו ה"אמיתי".
|
קישורים
תהלה - תקציר פורום סיכומונה
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש