 |
איומו של עמיר פרץ באשר להשבתת המשק עודנו מרחף מעל רפורמת המס של ועדת בן־בסט. מה כוחו של כלי ההשבתה, ומתי הוא מפסיק להיות מועיל?
|
|
| חברה וכלכלה • אהוד לם • יום א', 18/6/2000, 22:51 |
|
| |
מבלי להיכנס לוויכוחים תיאורטיים, ניתן לקבל את הקביעה שרבות מההנחות ורבים מהרעיונות של התנועות הסוציאליסטיות לא עמדו במבחן הזמן והמעשה. "פועלי כל העולם התאחדו" לא עמד במבחן מול הלאומיות - ודווקא הכלכלה הקפיטליסטית הגלובלית, מאחדת את העולם. תוכניות חומש כלכליות נכשלו במבחן התוצאה, בהשוואה למשק חופשי, תחרותי, ואינטרסנטי. במדינות קומוניסטיות הוכח שניתן להחליף מעמד חברתי חזק אחד - הבורגנות, במעמד חברתי בעל עוצמה רבה עוד יותר - בדמות חברי המפלגה, אולם לא קל, וספק אם אפשרי, ליצור שיויון מעמדי מלא.
בצד הקביעות הללו, שאין ספק שכבר ניתן לסווגן כקלישאות, ראוי לזכור שהחברה בה אנו חיים עוצבה במידה רבה תוך שיג ושיח עם הרעיונות הסוציאליסטיים־רדיקליים. אחד מסוגי הארגונים החברתיים המרכזיים להבנת הכלכלה המודרנית הוא האיגוד המקצועי. לא ניתן להבין את הכלכלה של העולם שלאחר המהפכה התעשייתית ("הגל השני" לפי הסיווג של אלווין טופלר) ללא הבנת התפקיד של איגודים מקצועיים - ולדעתי ניתן גם להמר שעל אף הנסיגה הדרמטית בכוחם של איגודים מקצועיים בעולם של תעשיית ההיי־טק ("הגל השלישי"), נסיגה זו אינה המילה האחרונה.
פעולותיהם של איגודים מקצועיים רבות ומגוונות, אולם ניתן לחלקן לשני סוגים מהותיים. האחד מורכב ממנגנונים שונים של תמיכה ההדדית: הלוואות, מבצעי הנחות, ביטוח רפואי וכד'. הפונקציה השניה של איגודים מקצועיים מבוססת על היותם גורם בעל כח רב יותר מכוחו של עובד יחיד, ביחסי עובד־מעביד. הבחנה זו מרכזית, שכן מבחינות רבות אין כל דמיון בין התפקיד של איגוד מקצועי כמועדון קניות (פונקציה שאותה יכולים למלא, ואף ממלאים בפועל, גם אירגונים רבים אחרים - חלקם למטרת רווח) לבין התפקיד היחודי שאיגוד מקצועי ממלא ביחסי עובד־מעביד, תפקיד שאף זוכה למעמד חוקי מיוחד.
הכלי המרכזי שעומד לרשות העובדים במאבק על יחסי עבודה, ומשמש את האיגודים המקצועיים ככלי עבודה עיקרי הוא, כמובן, נשק השביתה.
ההסבר הבסיסי לכוחה של שביתת עובדים נובע מהבנת כוחו של העובד היחיד בתעשיית הגל השני: אין לו כל כוח. הוא בר החלפה. החלפת עובד אחד באחר היא פשוטה, זולה ומיידית. אין לו כל השפעה על תפקוד המפעל. מאבחנה זו, שנכונה בתנאים רבים - ובודאי במשק בו שוררת אבטלה - נובע שלעובד בודד אין כל סיכוי במאבק על תנאי עבודתו. שונה מכך היא התארגנותם של כל העובדים במפעל, או בתעשייה מסוימת - שיכולים לעצור את המכונות, תרתי משמע. כח זה, שלעיתים אינו מספיק, שכן ניתן למצוא עובדים מחוץ לתחומי האיגוד המקצועי, מספק לעובדים תנאי משא ומתן משופרים מול המעסיקים.
ניתוח כלי השביתה במסגרת מודל זה מתאים להבנת היחסים בין איגוד עובדים בחברה מסוימת, לבין הנהלת אותה חברה. המודל יכול גם להסביר איגודי עובדים המאגדים בעלי מקצוע מסוים, העובדים בחברות שונות - שכן עובדים אלו הם היכולים להחליף זה את זה, במידה ובעלי העסקים יבחרו להשתמש באמצעי הכח המרכזי שלהם - נשק הפיטורין.
קל להבין מדוע מודל זה מבוסס על זהות האינטרסים של העובדים באיגוד המקצועי. זהות האינטרסים שלהם היא הבסיס לחברותם באיגוד המקצועי. אחת הסיבות להיחלשות האיגודים המקצועיים בחברות ההיי־טק הוא הרגשת העובדים במקצועות מסוימים שיש להם אינטרסים משותפים רבים יותר עם הנהלת החברה מאשר עם בעלי מקצועות דומים. כך, דרך משל, מתכנת בחברת STARTUP שאחוז ניכר מתגמולו מבוסס על אופציות, מעוניין יותר בהצלחת החברה בה הוא עובד מאשר בהבטחת שכר הוגן למתכנתים בחברות תוכנה אחרות. במובן זה, ראוי לשים לב שחלוקת אופציות יותר משהיא משמשת כלי לתגמול, משמשת כלי לשליטה בעובדים.
אותם עובדים שבוחרים להיות חברים באיגוד מקצועי, סביר שעושים זאת מתוך תחושה שהאיגוד המקצועי מייצג את האינטרסים שלהם. אלא שכדי להוות בסיס כח יש צורך באיגודים גדולים, וכך השלב ההתפתחותי הבא הוא התאגדות של איגודים מקצועיים נפרדים לקונגלומרט של איגודים מקצועיים. מן הסתם, בשלב זה זהות האינטרסים של כל החברים נחלשת, אם לא אובדת לחלוטין.
התוצאה העיקרית היא שהאיגוד החדש מוגבל למאבקים שיש בהם עניין לציבור רחב מאוד של עובדים. סוג אחד של מאבקים כאלו הם מאבקים המתאימים ליחסי ציבור, והסוג השני הוא מאבקים של קבוצות מאורגנות גדולות - כגון העובדים במגזר הציבורי.
המשותף לשני סוגי מאבקים אלו הוא שהם במרבית המקרים מאבקים על דעת הקהל, הרבה יותר משהם מאבקים מול מעסיק. ומכאן שנשק השביתה, שכוחו גדול מול מעסיק בודד, אינו הנשק המיטבי למאבקים אלו. במקרים רבים התוצאה היא שהשביתות נמשכות זמן רב (עד שהן מצליחות ליצור מומנטום של לחץ ציבורי), ושהן פוגעות באוכלוסיות שאינן צד למאבק. בעוד ששביתה של עובדים במפעל לייצור נעליים לא תגרום לאיש ללכת יחף - שכן יש תחרות בין יצרני נעליים - אלא רק תגרום ללחץ על בעלי המפעל, הרי ששביתה של רופאים תפגע בחולים, הרבה יותר משתפעיל לחץ על משרד האוצר.
אין זה המקרה היחיד שבו שביתה גולשת, ומנסה לפתור בעיות שאין היא מתאימה להן. בהזדמנות קודמת (ר' מאמרי "הפגנה בצורת שביתה" הארץ 26/10/98) סיימתי את הדיון בתופעה זו בקביעה: "שביתה של חלשים היא מתכון לכישלון." השביתות המתוכננות כנגד הרפורמה במיסים מהוות הזדמנות חשובה לתאר צורה אחת של כישלון: ריקון האיגוד המקצועי מתוכנו.
טועה יו"ר ההסתדרות בנסותו להפוך את ההסתדרות מאיגוד מקצועי למפלגה פוליטית. שהרי ממה נפשך? אם הכלים הפוליטיים הם המתאימים למאבקי עובדים, מה הצורך באיגודים מקצועיים? הנסיון מראה, באופן לא מפתיע, שרוב מוחלט של העובדים לא מצביעים למפלגת עובדים. מקובל היה להסביר תופעות כאלו (כמו גם הכישלונות של מפלגות גמלאים וכד') בכך שהמצביעים מחפשים מפלגה שמייצגת תפישת עולם רחבה, ולא סקטוריאלית. אלא שתוצאות הבחירות בישראל מראות שיש מקום למפלגות סקטוריאליות. המפלגות שכשלו, יחסית, הן מפלגות פסבדו־סקטוריאליות שאינן מייצגות אינטרסים מוגדרים היטב. לא לכל העובדים אותם אינטרסים - והראשונים לחוש בכך הם העובדים עצמם.
כישלון הפלטפורמה הפוליטית של האיגוד המקצועי מביא לניצול מחדש של כלי השביתה. הפעם, היות שמדובר באיגוד של איגודים שאין בין חבריהם זהות אינטרסים, המשמעות היא, באופן ברור, שביתה פוליטית.
פוליטית מבחינות רבות, שלא הפחותה שבהן היא שמטרתה להשפיע על הליכי חקיקה.
בשונה מרבים, סבור כותב שורות אלו שעל אף ששביתה פוליטית מן הסוג הזה אינה שימוש נבון בזכות השביתה, הזכות כזכות צריכה לעמוד לעובדים. אלא שלא חובה להשתמש בה. השימוש בשביתה פוליטית בסיטואציה הנוכחית, יותר משישפיע על הרפורמה במס, ישפיע על עתיד האיגוד המקצועי.
השביתה הפוליטית, שמנסה להשפיע על תהליך חקיקה שלא דרך בית המחוקקים, אלא על־ידי הפעלת לחץ ציבורי על הממשלה, לגיטימית ככל אמצעי לחץ אחר - ויתכן שאף ניתן להצדיקה כ"לובי" של העובדים, המקביל לשתדלנים של בעלי הון, אלא שכשביתת "דעת קהל" היא גלויה מדי מכדי לשמש למניפולציה, ובעיקר מחדדת את הבדלי האינטרסים בין החברים השונים באיגודים השונים המרכיבים את קונגלומרט האיגודים, שמנסה להפוך לזרוע פוליטית.
הבדלי האינטרסים הללו, תוצאתם הסבירה תהיה חיסולו, או למצער - החלשתו, של האיגוד המקצועי.
בהחלט יש מקום להסברה של עמדות ציבור העובדים, לשתדלנות אצל המחוקק, להגשת הצעות לממשלה וכד' - ישנן דרכי השפעה רבות. השימוש בשביתה, שמחירה לעובד גבוה, לעיתים מחיר שאינו מורגש ברגע הראשון, אינו שימוש נבון. המחיר, האמוציונלי והאחר, ששביתה - ביחוד שביתת סולידריות - גובה מעובדים שאינם מסכימים איתה הוא גבוה. התוצאה היא שהם מבינים את קונפליקט האינטרסים בינם לבין האיגוד המקצועי, והמסקנה המתבקשת מכך ברורה.
היחסים בין עובד למעביד אינם יחסים דמוקרטיים - ולכן כלי השביתה הוא כלי ללא תחליף במאבקים על תנאי עבודה. מאבקים פוליטיים בחברה דמוקרטית יעיל יותר, וכדאי יותר, לנהל בכלי הוויכוח הדמוקרטי המקובלים.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש