מילכוד חד-מיני 226
לכבוד שבוע הספר הקרב ובא, האייל הקורא יציג בימים הקרובים את הספרים שכדאי (או לא) לשים לב אליהם בזמן שתטיילו בין הדוכנים בחוצות העיר. והיום: "ציפר ובני מינו", מאת בני ציפר.
"ציפר ובני מינו", בני ציפר, הוצאת עם עובד, 160, 1999 עמ'.

"ציפר ובני מינו" מוגדר, על־פי הכריכה האחורית, כ"פסיפס של תמונות מחייהם של ציפר ויו, בני זוג הומוסקסואלים מתל־אביב... 'ציפר ובני מינו' הוא פוגה לשני קולות, המנסה לפרוץ בדרכה הפרובוקטיבית והמשועשעת כביכול את גבולות המהוגנות ולהשמיע במלוא הכנות את צעקתם של הלכודים בסבך האהבה המתביישת עדיין לומר את שמה." בדרך־כלל לא כדאי להאמין לכריכות אחוריות, בעיקר של הוצאת "עם־עובד", אבל הפעם היא מדייקת. זוהי בדיוק הבעיה של הספר הזה, שכתוב מעולה אבל נפל במלכודת שלא היה צריך ליפול בה.

בני ציפר נלכד במלכוד שממנו ניסה כל־כך להתחמק. הבעיה בסיפור אהבה הומוסקסואלי היא שהוא עלול לגלוש לסיפור שבו עצם ההומוסקסואליות היא הנושא, כלומר - הגימיק. ציפר ניסה להתחמק מכך, ולכן יצר סיפור שאמנם דמויותיו הומוסקסואליות, אבל נושא הדיון הוא האנשים ההומוסקסואלים ולא עצם מיניותם. הבעיה פשוטה - אם נשארים בהגדרה של סיפור הומוסקסואלי, הרי שאין שום דבר מעניין בהומוסקסואליות; אם עוברים להגדרה של סיפור אהבה, הרי שזהו סיפור די שבלוני ומיניות הגיבורים פשוט מפריעה לרגשות המסובכים הנובעים ממיניותם לעניין את הקורא, כיוון שהסופר מתעסק מרבית הזמן בעצם המיניות.

לדוגמה, אביא את הפרק שמתאר את הרצאתו של ציפר בברלין. כל הפרק עוסק בבעיות שבין ציפר ליו, אך מרוב רצון לתאר את ההתרחשות כמצב בין בני זוג מבלי לתת למיניות להפוך לנושא, נעלמת העובדה שהבעיה מתחילה במיניות (שהרי לציפר "אין הגדרה ליו"), ועל כן תאורי הבעיה הינם שבלוניים, ובפשטות - משעממים. אז אם ציפר רוצה להראות לנו שגם להומואים יש צד משעמם, שיעשה זאת על חשבון הזמן של מישהו אחר, ואם הוא נמנע, בצדק, מלהפוך את הספר לדיון על הומוסקסואליות, אזי לפחות שיהיה בשר לספר, בכך שהבעיה נעוצה בשוני. בקיצור, הספר מנסה למצוא מקום בין סיפור אהבה שבלוני למניפסט הומוסקסואלי, אך נכשל בכך, ובאמצע מפספס בגדול את הדיון במערכת יחסים מיוחדת למדי.

אמנם הספר לא חף ממניפסטים הומוסקסואליים שמנסים לרמוז לנו על ייחודיות היחסים כתוצאה מהשוני, אבל דווקא כאן מצא ציפר דרך נהדרת לספר לנו על דעותיו. הספר משובץ בפרקים פיקטיביים מספרים אחרים, מהרצאות של ציפר (שאני מניח שמעולם לא נישאו) מרשימות עיתונאיות מזויפות ועוד כמיטב מסורת הכתיבה של השנים האחרונות (מהסוג המכונה "ספרות פוסט־מודרנית"). ה"שיבוצים" מעניינים מכיוון שהם כל־כך "אחרים" משאר הספר, וגם קצרים במידה. אני מאמין שאם שילובם של הרעיונות שבהם היה נעשה בטכניקה של שימת דברים בפי הדמויות הדבר היה פשוט הופך את הספר לבעל נימה פדגוגית, שלא לומר מעצבן.

יש בספר גם צד חיובי, כמובן: סגנון הכתיבה של בני ציפר. בפשטות - גם כשהספר מבלבל את השכל על מערכת יחסים שלא מעניינות את הקורא, עדיין נעים לקרוא אותו. הוא קולח, משעשע כשצריך, השיבוצים ממקורות שלא קיימים מוסיפים לו חן, המעברים בין דוברים שונים טבעיים ועושים לו רק טוב, ובכלל - הספר כתוב היטב. גם הדמויות בספר מעוררות עניין (מלבד אמו של ציפר, שהיא מטרד אמיתי) ודמותו של חורי, שהוא לפעמים כלב לפעמים אדם, מעניינת ומשעשעת במידה ולמרות זאת לא מחביאה לגמרי את האמירה הפוליטית הקטנה.

לסיכומו של עניין - נחמד, קריא (סיימתי את הספר בכשעתיים), אבל משאיר תחושה של החמצה במימד התוכני.
קישורים
ציפר ובני מינו - לקניית הספר ב"מיתוס"
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "ספרים"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  ספר אחר • טל כהן • 8 תגובות בפתיל
  ציפר ובני מינו • חורי ויו

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים