 |
ככלל, שאלת הלגיטימיות של קיומה של ישראל אינה צריכה לעלות כלל, ממש כמו שאין מעלים שאלות בנוגע ללגיטימיות של קיומה של צרפת, ארצות-הברית, תורכיה או אנגליה.
עצם השאלה של המערערים מעידה על כך שהם רואים במדינה העברית סוג של "מדינה על תנאי" הצריכה להוכיח את עצמה ולהפגין הצטיינות מיוחדת או יחס נאות לחבריה כדי לזכות ב"אישור" מצד המערערים.*1*
אתה יכול לתקוף כאן את עצם הלגיטימיות של העלאת השאלה – מדוע צריך העם הישראלי לתת הצדקות למישהו ומדוע הוא חייב דין וחשבון לעולם? האם הלגיטימיות של קיומה של בלגיה או צרפת מוטלת בספק בגלל הזוועות המחרידות שחוללו באפריקה? האם צריך לשאול אם יש הצדקה לקיום ארצות-הברית בגלל הטבח באינדיאנים? או של ספרד? או של אנגליה? האם העובדה שהרוסים חיסלו מאות אלפי צ'צ'נים בשנים האחרונות משמעה שצריך לבטל את רוסיה?
אם "מתקפת מנע" מסוג זה אינה לפי טעמך, לך על המסלול העקרוני:
ביסוד הגישה המערערת על הלגיטימיות של מדינת ישראל עומדת תפישה הגורסת שהיהודים אינם עם והיהדות היא דת בלבד. מתוך כך, אפשר לבטל את זכותם של היהודים למדינה ולהתיר להם קיום רק כעדה דתית בעלת זכויות שוות תחת שלטון מוסלמי (או אחר).
כיום, מקובל על רוב האנשים – כולל אלו שאתה דן עמם, מן הסתם – כי לכל עם ישנה זכות להגדרה עצמית ולמדינה עצמאית משלו. משום כך, המתקפה הראשונית שלך צריכה להיות ממוקדת בשאלה האם היהודים הם עם או, ליתר דיוק, האם הישראלים הם עם או שמדובר פשוט בעדה דתית. אם הוכחת את טיעונך בנקודה זו, שאר בניין הטענות שלהם מתמוטט מאליו ולא נותר בו ממש.
הנקודה הראשונה שצריך להעלות היא השאלה "מהו עם?" בהגדרה המינימליסטית, עם הוא קבוצת אנשים המזהה עצמה כשייכת לעם מסוים. מאחר וזהו זיהוי מעט מעורפל, נוהגים להוסיף לכך הבחנות הנוגעות לשפה או דיאלקט ייחודי המשותף לחברי הקבוצה, מקום אחד בו גרים עיקר חברי הקבוצה ותרבות מובחנת של חברי הקבוצה. לעתים, נוהגים להוסיף לאלו גם קרבה אתנית מסוימת בין חברי הקבוצה, אך זו תוספת בעייתית, כיוון שעמים רבים הם סלט אתני אחד גדול והקרבה ביניהם היא יותר משאלת לב ממציאות.
בהכללה, ניתן לומר שישראל עומדת במבחני-עם אלו בקלות רבה. זיהוי עצמי מובחן יש, ויש גם גם שפה משותפת (וייחודית), תרבות מובחנת, מקום מגורים משותף ואפילו קרבה אתנית.
הטיעון הנגדי הצפוי הוא הטענה כי ישראל היא סוג של פיקציה או דבר שיש להתעלם ממנו ולמעשה חיה במדינת ישראל קבוצה של בני העם היהודי הזהים בכל המובנים לאחיהם היושבים בצרפת או בארצות-הברית.
זו טענה שקל להפריכה באמצעות הצבעה על הבסיס המשותף הרחב שיש לאלוף דרוזי בצה"ל, חובש כיפה סרוגה, עולה ממוצא נוצרי מרוסיה וישראלי חילוני ביניהם – מקום מגורים, שפה, תרבות מובחנת (עם הגוונים הפנימיים שלה, כמובן) וכדומה. מול זה, ניצב הבסיס המשותף הדל שיש לאלו עם וודי אלן או ולאדימיר קוסמה.
מאחר ונמנעת עד כה מקבלת הטיעון הבסיסי של מערערי-הלגיטימיות ולא נכנסת לדיון על מידת הצדק בפעולותיה של ישראל – כלומר, לא שיחקת לידיהם של יריביך – המדיינים יהיו מתוסכלים ויפנו מן הסתם לטיעונים תוקפניים יותר (אף כי לא בהכרח מבוססים יותר).
הטיעון העיקרי יהיה כזה המגדיר את ישראל ככוח כיבוש קולוניאלי וגזעני ("ציונות") שחדר מבחוץ לפלסטינה ובגיבוי המעצמות כבש שטחים אסטרטגיים לתועלתן של אותן מעצמות. מאחר ומדובר בכוח חיצוני, צריך לדון בלגיטימיות של המשך קיומו ככובש.
מאחר וזו טענה דמגוגית, אתה יכול לשחרר מעט את המוסרות ולהגיב במעט דמגוגיה משלך:
בנוגע מידת הקולוניאליות והלגיטימיות של ההתיישבות בישראל:
א. האם תקופת הכיבוש היא המגדירה את הלגיטימיות שלו? לדוגמה, עיקר חוקי הגבלת האינדיאנים בארצות-הברית שייכים לשנות השלושים של המאה התשע-עשרה, כחמישים שנה לפני תחילת "הכיבוש הציוני" בישראל. האם העובדה שהאמריקנים הקדימו את "הציונים" בחמישים שנה היא זו שהופכת את הכיבוש שלהם ללגיטימי? באופן כללי יותר, אפשר להצביע על כך שכמעט כל עם היום היה פולש זר בתקופה זו או אחרת. האם זה הופך את כל המדינות לבעלות לגיטימיות מפוקפקת?
ב. הבסיס העובדתי לראיית התנועה הציונית ככוח כיבוש קולוניאליסטי וגזעני בשליחות המעצמות רופף למדי. בהסתכלות המעצמתית, משך רוב השנים וברוב הנסיבות, היה קיום העם היהודי קוץ בלתי-רצוי בבשר האימפריאלי. ההגיון הפשוט מורה שהברית עם הערבים – גם בגלל הנפט וגם בגלל מספרם – הייתה הגיונית הרבה יותר מבחינתן של המעצמות לאורך השנים שהובילו להקמת המדינה וגם אחריה (ר' דוגמאות היחס של בריטניה וצרפת וברית המועצות). גם השקעותיה של ארצות-הברית בישראל – וזה מן הסתם יהיה הטיעון הפופולרי כאן – מתגמדות מול השקעותיה האסטרונומיות בחברות ובהון בערב הסעודית ובמדינות המפרץ.
ג. מול הטיעון כי "הציונים" היו כוח קולוניאלי וגזעני בפלסטין ניצבת המציאות העובדתית. בניגוד למצב בדרום אפריקה, רודזיה ומקומות אחרים, השלטון במהלך השנים שהובילו להקמת מדינת ישראל לא היה מסור בידי הישראלים/יהודים אל בידי שליט זר, שלרוב פעל כדי לסכל את שאיפותיהם של הישראלים באמצעות הגבלת העלייה ורכישת הקרקעות.
ד. בכמעט שבעים שנים של התיישבות יהודית בארץ ישראל, עד להקמת המדינה, לא ארעו מקרים שבהם שליטים יהודיים פינו ערבים מאדמתם. המקרים היחידים היו של פינוי איכרים כאשר בעלי האדמות הערביים מכרו אותן ליהודים. אפשר לדון עד מחר במידת הלגיטימיות של הבעלות הזו של ערבים על האדמה וזכותם לגרש את יושביה, אך זה דיון צד שאינו ממין העניין.
ה. פלסטינה הייתה ייחודית ויוצאת דופן ממדינות דומות בכך שלא נוצר בה משטר קולוניאלי "קלאסי" של אדונים לבנים ועבדים שחורים. ערבים רבים ישבו בערים ונמנו על מעמד הביניים, היו בעלי הון ערבים שבחזקתם היו רכוש ואדמות, וכן הלאה. לא שהמצב היה אידאלי, אבל רחוק מאוד מהתבנית המוכרת מרודזיה, למשל.
סוגיות הנוגעות ל"כיבוש"
א. כאשר נקבע בשנת 1947 כי פלסטין תחולק, קיבלו הישראלים את הדין. הפלסטינים, לא. תוצאות המלחמה הן לפיכך תוצאות אי הסכמתם של הפלסטינים. איש לא כפה עליהם להיות טיפשים. הם הצליחו בזה לגמרי לבד.
ב. טענה כוזבת נפוצה היא כאילו תוכנית החלוקה העניקה את רוב שטחי ארץ ישראל לישראלים, ורק את מיעוטם לפלסטינים. הטענה נכונה עובדתית, אך שגויה מהותית. כלל שטח ארץ ישראל המערבית הוא בערך 26.5 אלף קמ"ר, שמתוכם 14 אלף קמ"ר היו מדבר נטוש (הנגב), והשאר, 12.5 אלף קמ"ר חולק לכ-8 אלף קמ"ר בשליטה ערבית ו-4 קמ"ר בשליטה ישראלית. כלומר, בנתח האדמה המיושב והרלוונטי קיבלו הפלסטינים אדמה בשיעור כפול מזה של הישראלים וכבונוס, גם היו אמורים להמשיך ולשבת ביפו, חיפה ושאר מקומות שהיו חלק מהמדינה היהודית.
ג. כמוקש מסעיף ב' – לא לחינם סברו כמעט כל המומחים החיצוניים ואף הערבים עצמם כי התמוטטותה של המדינה היהודית היא כמעט הכרחית. הבריחה המבוהלת של הערבים – תחילה כל מנהיגי ועשירי היישוב הערביים בחודשים שלפני הקמת המדינה, ואחר כך רוב יושבי הערים – הפתיעה את כל הצדדים. בסיום הלחימה במלחמת השחרור, אגב, הייתה המדינה בניכוי הנגב השומם (שלפלסטינים לא היה שום עניין בו מלכתחילה) מחולקת חצי כחצי: 6220 קמ"ר הגדה המערבית ורצועת עזה ו-6300 קמ"ר מדינת ישראל.
ד. כלל מקובל במלחמה או מאבק הוא שמי שניצח נהנה משלל המלחמה ויכול במידה מסויימת "לקבוע את החוקים." כך, לדוגמה, בעקבות מלחמת העולם השנייה גורשו מליוני גרמנים מאדמות עליהן ישבו מאות שנים. מכאן נובע שלישראל הייתה זכות מלאה לאדמות שכבשה בעקבות מלחמה שלא היא פתחה בה. האזרחים הערבים שברחו איבדו את זכותם מעצם בריחתם. המיעוט הקטן שגורש איבד את זכותו בעקבות הפסד "הצד שלו" במלחמה.
*1*מסיבה זו, דיון במידת הצדק במעשיה של ישראל הוא דיון המשחק לידי יריביך, משום שבכך אתה מקבל מראש את הטיעון העיקרי שלהם, שהלגיטימיות של קיום המדינה הוא "שאלה פתוחה" שבה צריך להכריע לפי תוצאת הדיון.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש