בחדר־הטיפול , מתחת לתצלום דיוקנו של מרקסוב (ראו חלק א'), היתה תלויה רפרודוקציה של הציור המפורסם מאת אנגר "אדיפוס והספינקס". אדיפוס, דמות מיתולוגית, גיבור הטרגדיה "אדיפוס המלך" מאת סופוקלס, הגשים בלא יודעין את נבואת האורקל מדלפי כי יהרוג את אביו ויתחתן עם אמו. הוא גדל בבית מלך קורינתוס, הרחק מהוריו האמיתיים, לאיוס ויוקסטה, מלך ומלכת תבאי. אולם, בבגרותו הרג במריבה אקראית את לאיוס, ואחר כך פתר את חידת הספינקס ולכן זכה במלכות תבאי ונשא לאישה את אמו האלמנה. מגיפה שהתפרצה בתבאי הניעה את אדיפוס לחקור ולדרוש האם הרעה זאת היא בעטיו של חטא שחטא אחד מאנשי העיר, ולמרות הפצרותיה של יוקסטה שיחדל מכך הוסיף לחקור. משהתבררה האמת והתגלה כי אדיפוס חטא ברצח אב ובגילוי עריות התאבדה יוקסטה ואדיפוס ניקר את עיניו ויצא לגלות.
אדיפוס החוקר והדורש, פותר חידת הספינקס, הוא דמות המסמלת את התבונה. ככזה ראוהו האתונאים בזמנו של סופוקלס וגם בני תקופת "הנאורות", שגילוהו מחדש במאה ה-18. ציורו של אנגר מבטא היטב את רוח "עידן התבונה": אדיפוס, שליו ורגוע, זוהר בצלילות מחשבתו, דוחק את הספינקס אל המקום המיתי האפל שהמפלצת מגלמת בעצם דמותה. פרויד, פותר חידות כפייתי, ששם לו למטרה לפענח את צפונות נפש האדם בעזרת השיטה שפיתח, הפסיכואנליזה, הזדהה עם דמותו של אדיפוס עוד מנעוריו.
חסידיו של פרויד, אנשי החוג הפנימי של הפסיכואנליזה, היו מודעים לנהייתו של פרויד אחר דמותו של אדיפוס, וב-6 למאי 1906, הגישו לו לכבוד יום הולדתו החמישים שי: מדליית ארד שבצידה האחד דיוקנו של פרויד ובצידה השני איור של אדיפוס המתעמת עם הספינקס. על המדליה נחרתה שורה מהמחזה של סופוקלס: "הוא פותר חידת הספינקס הטמירה וגדול בני אדם." וכך מתאר ארנסט ג'ונס את האירוע בספרו "חיי פרויד": "דבר מה מוזר אירע כשהוגשה לו המדליה. אחרי שקרא את הכתובת, החוויר פרויד, נעשה נסער ובקול מוזר שאל מי בחר את השורה הזאת. הוא התנהג כמי שזה עתה פגש בדבר־מה מהעבר; ואכן, זה מה שאירע. פדרן אמר לפרויד שהוא בחר את הציטטה. ואז סיפר פרויד, שבהיותו סטודנט צעיר באוניברסיטת וינה נהג להסתובב בחצר הגדולה ולהתבונן בפסלי הדיוקן של פרופסורים מפורסמים. באותה עת פקדה אותו פנטזיה, שבה לא זו בלבד ששיווה לנגד עיניו את פסל דיוקנו שלו מוצג שם בעתיד (אין זה מפתיע כשמדובר בסטודנט שאפתן), אלא גם דמיין כי על פסלו חקוקות בדיוק אותן מילים שנחרתו על המדליה."
צידה האחורי של המדליה, שהוענקה לפרויד ע"י מעריציו ביום הולדתו החמישים, ובה נראה אדיפוס פותר את חידת הספינקס
להזדהותו של פרויד עם דמותו של אדיפוס היה היבט חשוב נוסף – הקשר המיני של הבן עם האם. באוקטובר 1897, במכתב לחברו הקרוב באותם ימים, וילהלם פליס, כתב פרויד: "האנליזה־העצמית שלי היא כרגע הדבר החיוני ביותר והמבטיח ביותר אם אצליח לסיימה... יושר מוחלט עם עצמך מהווה תרגול טוב. עלה בדעתי רעיון אחד בעל ערך כללי. גיליתי אצלי רגשות – כפי שיש לכל אדם אחר – של אהבה לאמי וקנאה באבי, רגשות שלדעתי נפוצים בקרב כל הילדים. אם זה נכון, אפשר להבין את ההשפעה של אדיפוס המלך..." במשפטים הללו טמון הנבט של אחד מרעיונותיו המרכזיים של פרויד, שיקרא לימים "תסביך אדיפוס".
שנה לפני שסיפר על רעיונו זה לפליס, באוקטובר 1896, נפטר אביו של פרויד. "מותו של הקשיש השפיע עליי השפעה עמוקה," כתב פרויד, "היתה בו תערובת מיוחדת במינה של חוכמה עמוקה וטוב לב יוצא מן הכלל." דמותו זו של האב, כפי שתיאר אותה פרויד עמדה בניגוד מוחלט למה שהתחייב מ"תיאוריית הפיתוי" שהחזיק בה באותה עת, ולפיה מקור ההיסטריה היא התעללות מינית בילדות. ההיסטריה היתה תופעה נפוצה מדי, והיו מקרים של היסטריה גם במשפחתו הקרובה של פרויד, לפיכך ההנחה שבכל המקרים חייבים להאשים את האב בסטייה לא יכלה בסופו של דבר לעמוד במבחן השכל הישר. למרות סבך היחסים עם ההורים שחשף בתהליך האנליזה־העצמית, ביטל פרויד את האפשרות שאביו נכלל בין הסוטים המתעללים בילדים (אף כי לזמן מה אכן עלה בו חשש כזה), ומשזנח את "תיאוריית הפיתוי" נפתחה בפניו הדרך לגילוי "תסביך אדיפוס".
פרויד בערך בגיל 8, עם אביו יעקב, אז כמעט בן 50
ילד רך, שזה עתה נולד, יונק משדי אמו, זהו צורך ביולוגי, אך הוא גם מסב לילד עונג. הפה אינו משמש להישרדות גופנית בלבד אלא גם כ"אזור ארוטוגני" (מאוחר יותר תתחלף יניקת הפטמה במציצת אצבע, ובילד שהתבגר תתעורר התשוקה להתנשקות.) במילים אחרות, עם היניקה מתעורר בילד דחף מיני, בלתי נפרד עדיין מהאינסטינקט הביולוגי. כשהילד גדל מתעוררים אברים נוספים בגופו לפעילות כאזורים ארוטוגניים ובהם פי הטבעת וה"פאלוס". בשלבים הראשונים של חייו, הילד הוא פקעת של יצרים ודחפים, חלקם אגרסיביים וסדיסטיים, הוא פרא אנוכי הנשלט לחלוטין בידי מה שפרויד מכנה "עקרון העונג". בשלבים הללו, הקרויים "פרה־אדיפאליים", חסר הילד גם זהות מגדרית, כלומר, האנרגיה הליבידינלית שלו איננה מבחינה בין זכר לנקבה, והקרבה שלו לגוף אמו מעוררת אצלו תשוקה לא־מודעת להזדווגות מינית איתה.
אולם, נטייתו של הילד הרך לגילוי עריות לא תאריך ימים. הילד מזהה שלאביו יחסים קרובים עם אמו, הוא רואה בו מכשול למימוש תאוותיו ומפתח עוינות כלפיו, אך בעת ובעונה אחת נתקף חשש שאביו יענישו ויסרסו. אין הכרח בכך שהאב יבטא את האיום במפורש – הילד, שמבחין כי ילדות קטנות בסביבתו חסרות פין, תופס אותן כמסורסות, ומאמין כי העונש הנורא עלול להיות מוטל גם עליו. "חרדת הסירוס" גורמת לו להדחיק את התשוקה המינית לאמו אל הלא־מודע, והוא מתחיל לסגל עצמו ל"עקרון המציאות". על אף התסכול הכרוך בידיעה כי אין הוא יכול לנשל את אביו ולהפוך למאהבה של אמו מתנתק הילד מהאם ומקבל את מרות האב, ומתנחם בכך שהאב מסמל בשבילו מקום אפשרי, שאליו יוכל להגיע ביום הימים. כך הופך הילד לבעל זהות מגדרית מובחנת, ההזדהות עם האב מכניסה אותו אל "הסדר הסמלי" של הגבריות ושל התרבות. במהלך תקין של התפתחות על הילד להתגבר אפוא על "תסביך אדיפוס" שלו, כדי שיהיה מסוגל לקחת חלק בסדר החברתי, ובסופו של דבר למלא את תפקידו כבעל זהות מינית גברית בהולדת צאצאי הדור הבא. לפי פרויד, אם הילד אינו מצליח להתגבר בהצלחה על "תסביך אדיפוס" עלול להיפגע תפקודו המיני. אם הוא אינו מצליח להתנתק מאמו, ויוצר בדמיונו דמות אידיאלית שלה, הוא עלול להפוך להומוסקסואל; או אם חווה את הגילוי כי נשים הן "מסורסות" כטראומה מחרידה מדי, ולא מצליח להתגבר עליה, ייתכן כי בבגרותו לא יהיה מסוגל ליהנות מיחסי מין איתן (Terry Eaglton, Literary Theory, P. 152-156).
פרויד בגיל 16 עם אמו הנערצת, אמליה
כניסתן של ילדות רכות לסדר החברתי מפותלת עוד הרבה יותר, והיא כרוכה בהתגברות על "תסביך אלקטרה". הילדה, בדומה לילד, מפתחת בשלב שבו עדיין אין לה זהות מינית מובחנת תשוקה מינית לאמה. אולם, מאוחר יותר היא מגלה שלילדים יש פין ואילו לה אין, והיא מתחילה להשתוקק לפין משלה, תשוקה המכונה בפי פרויד "קנאת הפין". העדר הפין גורם לילדה אכזבה מאמה "המסורסת" כמותה והיא פונה לאביה ומנסה לפתותו. אך הניסיון הזה נידון לכישלון מראש והיא נאלצת בסופו של דבר להשלים עם גורלה, להזדהות עם האם ולהתחיל למלא התפקיד הנשי שנועד לה בסדר החברתי. תשוקתה המינית של הילדה לאביה מתחלפת בחייה הבוגרים בתשוקה לגברים כמותו, שכן, בכוחו של הפין הגברי להעניק לאישה הבוגרת, באופן זמני לפחות, את תחושת השלמות החסרה לה, וכתוצאה מהמפגש המיני היא יכולה לזכות בסופו של דבר בתחליף מספק לפין האבוד, תינוק.
ביקורת רבה נמתחה במהלך השנים על הרעיון של "תסביך אדיפוס" אך עוד יותר מכך על המקבילה הנשית שלו, "תסביך אלקטרה", שכן, כבר תיאורו הראשוני עלול לעורר תמיהות אחדות. כך, למשל, לא ברור לגמרי מדוע זונחת הילדה את תשוקתה לאביה? הרי אותה לא יכולה לפקוד "חרדת הסירוס" משום שהיא "מסורסת" מלכתחילה. באחת מהרצאותיו המאוחרות ניסה פרויד לפתור בעיה זאת בהסבר שאצל הילדה "באה תחת חרדת הסירוס החרדה מפני אבדן האהבה, ונראה שהיא כעין המשך מאוחר לחרדתו של התינוק שאינו מוצא את האם לצידו." אך בדיקה מעמיקה של הסבר זה מעלה כי גם הוא אינו מספק.
מראה מחדר־הטיפול אל משרדו של פרויד. מעל ארון עם פסלונים עתיקים תמונה של הספינקס המצרי. תצלום מאת אנגלמן
פרויד היה ער לכך שמה שהיה לו לומר על הנשיות "לוקה בחסר ומקוטע". ב-1932 עדיין כתב שאם קוראיו רוצים לדעת יותר על האישה עליהם "להסתמך על ניסיון חייהם שלהם, לפנות למשוררים, או להמתין עד שהמדע יוכל לספק מידע מעמיק ומגובש יותר (פיטר גיי, פרויד, ע' 402)." מפורסמת בהקשר זה גם שאלתו "מה רוצה האישה?" אמנם ניתן לראות בשאלה זו מעין גרסה של תיאור האישה כ"יבשת אפלה", אמירה המקפלת בתוכה מבוכה גברית וחשש עתיק יומין מהמין הנשי (עוד על הצגתה של האישה כמסתורית והחשש הגברי ממנה ראו במאמר "הביאה הגדולה"), אולם, שאלתו של פרויד מבטאת גם את חוסר שביעות רצונו מהבקיעים בתיאוריה שלו בכל הנוגע לנשיות.
כאמור, "תסביך אדיפוס" מוזכר כבר ב"פשר החלומות", אולם הוא החל לתפוס מקום חשוב יותר בפסיכואנליזה ככל שפרויד חרג מעבר לתחומה הראשוני המוגבל, הנוירוזות, והתקדם בפיתוח פסיכולוגיה כללית, שמקיפה גם פעילות נפשית נורמלית. זאת משום ש"תסביך אדיפוס" בתיאוריה של פרויד איננו עוד תסביך אחד משלל תסביכים נוירוטיים אלא תיאור מבנה היחסים שבאמצעותו היחיד מכונן כסובייקט בחברה, שבאמצעותו הפרטים הופכים לגברים ונשים בהתאם לערכיה. בעזרת "תסביך אדיפוס" משרטט פרויד את תהליך המעבר מ"עקרון העונג" ל"עקרון המציאות"; מן המערכת המשפחתית אל החברה בכללותה; מן הטבע אל התרבות. כניעתו של הילד לאיסור של האב על גילוי עריות והתגברותו על "תסביך אדיפוס" מסמנת את היווצרותו של "האני העליון" בנפשו, כלומר, כינונה של תודעה מוסרית, קול המצפון הקורא לו לציית לצווי החברה.
בחלק ד': על השגיונות והחלומות בסיפור "גרדיווה" מאת ינסן, ועל פלישת הפסיכואנליזה לתחומי הספרות והאמנות.
|
קישורים
אדיפוס המלך - המחזה של סופוקלס
פיטר גיי - "פרויד: פרשת חיים לזמננו", ביוגרפיה מאת פיטר גיי
הביאה הגדולה – מאמרו של רון בן יעקב ב"האייל הקורא"
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש