 |
Incoherence, האלבום החדש של פיטר האמיל, אחד היוצרים המרתקים ביותר ברוק האנגלי, דורש מאמץ מהמאזין, אבל מספק חוויה עשירה ביותר למי שמוכן להשקיע את המאמץ הזה.
|
|
| מוזיקה • אבי עבודי • יום ג', 4/5/2004, 12:13 |
|
 |
|
פיטר האמיל זה לא ההוא מג'נסיס?
לא. פיטר האמיל נולד בשנת 1948, והיה המנהיג הכריזמטי של להקת "ון־דר־גראף ג'נרייטור" שפעלה בשנות השבעים ויצרה רוק מתקדם מהזן הכאוטי א־לה קינג קרימזון. האמיל כתב את רוב החומר וטיפל באופן אינטליגנטי ומרשים בנושאים מורכבים. במקביל לעבודת הלהקה, הקליט האמיל גם אלבומי סולו מגוונים, שנעו בין חומר דומה לזה שטיפלה בו הלהקה - דהיינו, קשה ותובעני - לבין אמירה אישית רגישה וחושפנית. רבים מהאמנים שפעלו בזרם הפאנק האנגלי בסוף שנות השבעים ואילך מציינים את ההשפעה הרבה שהייתה לו עליהם. פיטר האמיל ממשיך ליצור אלבומי סולו עד היום. הוא מוציא את אלבומיו באופן עצמאי ולכן נהנה מחופש יצירה מוחלט. הוא תואם את ההגדרה Cult Following.
מה נשתנה הפסח הזה?
האמיל הוא כותב פורה. הוא חתום על כחמישים אלבומים: תשעה עם להקת ון דר גראף, למעלה משלושים אלבומי סולו, ועוד כעשרה אלבומים שונים של פרוייקטים מיוחדים בהרכב המוסיקלי או ברעיון שעומד מאחוריהם. העשייה שלו אינה נרתעת מהתמודדות עם רעיונות מוסיקליים ותמטיים חדשים וחדשניים, ולמעשה מונעת על ידם. לכל אורך השנים, השפה, הטקסטים של השירים, היו מרכיב מהותי ביצירתו והכוח שהניע אותה. עכשיו, אחרי 35 שנות יצירה הוא ניגש באלבומו האחרון, שיצא לאחרונה, לבחון את השימוש בשפה במבט ביקורתי.
האלבום Incoherence
האלבום הזה הוא יצירה ארוכה שנמשכת קצת למעלה מארבעים דקות. היא עוסקת בבעיות מובנות שמציב השימוש בשפה בתחומים שונים. קשה להתעלם מהאירוניה שהאמיל, השולט בצורה מרשימה במכמני השפה האנגלית ודובר מספר שפות נוספות, יוצר שהשתמש ביכולת הלשונית שלו להעביר מסרים מורכבים ופילוסופים לציבור רחב יחסית במידה לא מבוטלת של הצלחה, דווקא הוא בוחן באזמל מנתחים את מגבלות המדיום ששירת אותו היטב במשך השנים.
האמיל מעביר את הרעיונות האלה הן באופן ישיר בעזרת הטקסט והן באופן צורני, בכך שגם הטקסט וגם המוסיקה ביצירה מהווים חטיבה אחת מחד, אבל מאידך מתפרקים לגורמים לאורך הדרך. תשומת לב הושקעה בהעברת התחושה הזאת במילים, בהלחנה, בנגינה וגם בצורה החיצונית של האלבום: המלים על העטיפה מופיעות שלא לפי סדרן בתקליטור, מודפסות בקווים לא ישרים ובגופנים שונים, ולעיתים עולות זו על זו.
המרחב הצלילי כולל קלידים, גיטרות, כינור, סקסופון וחליל. אין שימוש בכלי הקשה לאורך כל היצירה, אין שום עזרה למאזין לעכל את מה שנראה בהתחלה כמו בליל לא ברור. המלודיות מורכבות, המרקם הצלילי מציק לעיתים. זו לא האזנה קלה ופשוטה, זו האזנה תובענית מאד, שדורשת ריכוז רב. האמיל ציין שלדעתו הזמן האידיאלי לאלבום הוא בסביבות 40 דקות מכיוון שלמעלה מזה קשה לשמור על ריכוז לאורך זמן. יש להניח שאמירה זו לא כוונה בהכרח לדיסק האחרון של קיילי מינו.
המילים והמוסיקה של הדיסק יוצרים אווירה תזזיתית, מפרת שלווה. ביצירותיו הקודמות השתמש האמיל בשפה באופן עשיר מאוד מבחינת אוצר מילים, הדימויים ומשחקי המילים. לטענתו חש בשלב מסוים תסכול מקוצר ידו להעביר רעיונות באופן מדויק, והדבר הוביל אותו לבחון את הנושא באלבום החדש.
על קצה הממברנה
איזה אמיתות עדיין נשארות תקפות, כשהמילים נעתקות מפינו?
מה קורה כאשר אנו מאבדים מילים? אנחנו עלולים לאבד יחד איתן את היכולות שלנו. לאורך כל היצירה האמיל ממשיך ובוחן איבודי משמעויות, שנובעים מדברת שוטפת נטולת מחשבה (ואף מילה על פוליטיקאים), משינוי מובנן של מילים בעקבות שינויים בזמן ובזיכרון, מחוסר המחויבות לאמת אובייקטיבית כאשר דברים נאמרים בהווה לגבי העתיד.
דויד גרוסמן אמר פעם שלמילה היוצאת לחלל האוויר יש כוח אחר לגמרי מזו הנמצאת אצלנו בראש. האמיל מסכים. לא רק שיש לה כוח אחר, היא גם נשארת שם ועלולה להעכיר את האווירה:
אחרי שאמרת אותן, המילים מבשמות את האוויר כמו עשן, כמו נשימה שנעלמה.
כזה בטחון עצמי, כזאת חצי אמת... צליל של קולות מרוחקים מחקה את גאוות הנעורים.
שרפת את הגשרים, שרפת את הדרך חזרה; ההברות הספוגות הופעלו.
אתה לא יכול לקחת בחזרה את מה שאמרת כשנתת את מילתך.
הוא עומד גם על הסכנה שטמונה בכוחן של המילים:
אנחנו יורים בעזרת הפה באופן הרפתקני,
נוגחים עם המילים ופורצים דרך,
מגדילים ומעצימים את ההגיון
עם הכוח של המילים.
ואם השפה מתפוצצת לנו בפנים כמו פגז
כל ההגנה העצמית שלנו נעלמת.
לא נפקד מקומו של הקשר הבין־אישי, בתיאור של שיחה שבה במקום לתקשר זה עם זה, כל אחד מהדוברים נושא מעין מונולוג שבו הוא משמיע, אך לאו דווקא קולט את מה שאומר הדובר השני:
אני לא זוכר מה אמרתי,
אני חושב שגם אתה לא,
אתה הופך את המשמעות כרצונך-
אתה קורא לזה שיחה?
הקטע הזה ביצירה שמתייחס לשיחה מזכיר ברעיון שמאחוריו את הסרט של קופולה, "השיחה" שבו הציר העלילתי נסב סביב מילים בשיחה שאמנם הוקלטו בכלים אובייקטיביים, אבל אותו משפט עצמו, במנותק מההקשר, נתפס במובן הפוך לגמרי ומשנה לגמרי את התייחסות הגיבור (והצופה) למסופר.
על ההבדל בין רעיון שעולה לנו בראש, לבין אותו רעיון כשהוא נתון בעבותות של מילים והקשרים:
כשרעיונות נוצרים ללא מילים הם טהורים
אם אנחנו לא אומרים אותם בקול אפילו לעצמנו הם לא נשמעים
ואז אנחנו מנסים לתת להם קול
אבל שפות התפתחו כדי לתת מענה לתרבויות שונות
כך שכל תחביר שנשתמש בו ידלל את המהות של הרעיונות
האם אמנם כשאנו חושבים מחשבה אישית כלשהי, כאשר מראש המטרה שלנו היא להביע אותה דרך מדיה כתובה, הרעיון "הטבעי" שהיה חולף לנו בראש ללא המגבלה הזאת, יוצא לאור בהכרח באופן מסולף? (לתשומת לב הבלוגרים שבקהל).
העיקר הבריאות
פיטר האמיל חווה לא מזמן התקף לב. ברבים מהמכתבים שקיבל, ובהם איחולי החלמה, ציטטו לו דברים משירים שכתב בעבר. אחד המשפטים באלבום האחרון, שיצירתו הושלמה בדיוק לפני התקף הלב, אומר: "כל כך הרבה דברים עדיין לא נאמרו, והקול שהשתמשתי בו הלך ונעלם" – אליבא דהאמיל, כששכב במחלקה לטיפול נמרץ, החליט שהוא לא יכול להרשות לעצמו להתפגר כשהמילים האלה מופיעות באלבומו האחרון. מישהו עוד עלול להשתמש במילים האלה בתוכנית טלוויזיה על חייו כמילים שניבאו את מותו הקרב ובא. לשיטתו, יש גבול גם לטראגי־קומיות שאפשר לסבול בביוגרפיה טלוויזיונית.
|
קישורים
השיחה - סרטו של קופולה, ב-IMDb
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש