|
Take up the White Man's Burden
Send forth the best ye breed--
Go, bind your sons to exile
To serve your captives' need
To wait, in heavy harness
On fluttered folk and wild -
Your new-caught sullen peoples
...Half devil and half child
- Rudyard Kipling, The White Man's Burden
כשפרצה המהפכה הצרפתית, נחלקו שנים מאבות המהפכה האמריקנית, תומס ג'פרסון וג'ון אדמס, באשר לסיכויי הצלחתה. ג'פרסון, נביא החירות המדינית, האמין כי המהפכה תצליח; כי עם השואף לחירות יזכה בחירותו, מאחר וזו זכות טבעית הטבועה באדם; כי החירות תגבור על כל המכשולים. אדמס, רומנטי פחות ופסימי הרבה יותר, האמין כי היא תכשל: "אומה בת עשרים וחמישה מיליונים, שמתוכם רק כחצי מיליון יודעי קרוא וכתוב, לא תוכל לעמוד בחירותה." אדמס צדק, כידוע; המהפכה טבעה בדם בניה.
המחלוקת ביניהם נבעה מתפיסתם את מהות הדמוקרטיה. ג'פרסון האמין כי הדמוקרטיה היא טבעית לכל קבוצה; אדמס האמין כי דמוקרטיה צריכה סביבת גידול כדי שתוכל לפרוח. היא זקוקה לקבוצה גדולה של מעמד בינוני, של אנשים בעלי תרבות, המסוגלים להתאגד כדי לשמור על זכויותיהם. קבוצות כאלו לא צומחות משום מקום; הן זקוקות לתקופה ארוכה של דגירה. המהפכה האמריקנית הצליחה, משום שבמשך 150 שנים המושבות משכו אליהן בדיוק את סוג האנשים הנדרש: מתוך שלשת מיליוני האנשים החופשיים שבמושבות ערב המהפכה, למעלה משמונים אחוז מהם ידעו קרוא וכתוב; במושבות היו יותר עיתונים מאשר בצרפת, שאוכלוסיתה הייתה גדולה פי שמונה; היו בהן יותר בוגרי אוניברסיטאות, יחסית למספר התושבים, יותר מאשר בכל ארץ אחרת. דמוקרטיה התקיימה במושבות במשך כ-120 שנים ברציפות, עוד קודם המהפכה. יותר משהייתה המהפכה האמריקנית מיועדת להשגת חירות, היא נועדה לשימור חירויות קיימות.
המהפכה הצרפתית נכשלה, למרות שבקרב המהפכנים פעל טום פיין, הכותב הגדול של המהפכה האמריקנית, משום שאוכלוסיתה לא זכתה לחינוך נאות; רק מיעוט מבוטל בקרב האוכלוסיה ידע קרוא וכתוב, והיה מסוגל לדיון רציונלי. בנוסף, צרפת הייתה נתונה במשך שתי מאות לשלטון עריצות, שחנק כל רעיון של חירות באיבו. כשפרצה המהפכה, צרפת לא הייתה מוכנה לדמוקרטיה; היא לא הייתה מוכנה לה גם ב-1848.
הלקחים הללו היו ידועים היטב במאה ה-19, המאה של האימפריאליזם. הם נשכחו במאה העשרים, המאה של השחרור. במשך שנים רבות - במקרה של הודו, כמאתיים שנה - נשלטו שטחי ענק באסיה ואפריקה על ידי שלטונות קולוניאליסטים. השליטים - בריטים, צרפתים, ספרדים, בלגים, אמריקאים - ניצלו בצורה מחפירה את הנשלטים: הם בזזו את הארצות הנשלטות, נמנעו מלפתח אותן, והשאירו אותן בנחשלותן.
אבל הם שמרו על חוק וסדר. הם מנעו מהומות ומעשי טבח. הם ייצבו את המצב.
לאחר מלחמת העולם השניה, קרסו המעצמות הקולוניאליסטיות. בריטניה יצאה מהמלחמה במצב של פשיטת רגל, פשוטו כמשמעו. צרפת הייתה הרוסה לאחר כיבוש גרמני אכזרי. ספרד דעכה מזמן. בלגיה נכבשה בפעם השניה, ושוחררה שנית על ידי כוחות זרים. אחת אחת, המדינות הכבושות השתחררו מעול הכובשים הזרים. לעתים במלחמות - צרפת התעקשה להמשיך ולשלוט על מושבותיה, והוכתה שוב ושוב - ולעתים תוך נסיגה מסודרת של הכוחות הכובשים - כאן הצטיינו הבריטים. רוב מוחלט של מדינות העולם הקיימות כיום והחברות באו"ם, לא היו קיימות כמדינות עצמאיות לפני 1945.
והתוצאה? רוב מוחלט של מדינות העולם, ואוכלוסיית העולם, קיבלו את עצמאותן כשהן לא היו מוכנות לה. המדינות ששחררו את עצמן או שוחררו מעול הקולוניאליזם, לא היו מוכנות, על פי שום קנה מידה, לשלטון עצמי. הבריטים ניסו להשאיר סממני דמוקרטיה מאחוריהם - פרלמנטים, בחירות חופשיות - אבל הדמוקרטיות הללו קרסו אחת אחת, מפני שלא היה להן את הבסיס הנדרש כדי לשרוד. אין דמוקרטיות אינסטנט.
רובן של המדינות הללו שקעו לכאוס ולמלחמות אזרחים, כאשר הצבא - שלא היה אמון מעולם על תפישת תפקידו של הצבא בחברה דמוקרטית - תופס את השלטון מידי הממשלות האזרחיות החלשות. חולשתן של הללו נבעה מהעובדה שאוכלוסיתן הייתה נבערת כששוחררה, שכלכלתן לא הספיקה לכלכלת התושבים, שלא היו קיימות בהן האליטות הנדרשות לבנייתה של דמוקרטיה יציבה.
מלחמות אזרחים אכזריות ביותר פרצו בין שבטים, שהעוינות ביניהם נמשכה עשרות ומאות שנים. מעשי זוועה נוראיים בוצעו על יד עמים, שהכירו את זכויות האדם בצורה רדודה ביותר, שמסרי ההומניזם לא הופנמו בקרבם. העולם השלישי, כפי שכונו המדינות החדשות, נהרס - אך בעיקר, הוא הרס את עצמו.
הכוחות הקולוניאליסטים היו בוזזים תאבי בצע. הם שדדו את המקומות שכבשו, הותירו את התושבים המקומיים במצב של שעבוד, ביצעו מעשי טבח פה ושם, והיו נגועים בגזענות ממארת - אבל הם מעולם לא ביצעו מעשי זוועה כפי שראו אפריקה ואסיה בחמישים השנים האחרונות. רואנדה לא הייתה מתרחשת תחת שלטון קולוניאליסטי; הדבר היה פוגע ברגישויותיהם של הכובשים - ויותר מכך, הוא היה מזיק לעסקים. מעבר לכך, כפי שמעיד שירו של קיפלינג, משורר האימפריאליזם, הקולוניאליזם לא היה מבוסס כולו על נצלנות גרידא; היתה תפיסה, פטרנליסטית ומקוממת, שהעמים המתורבתים יוכלו לשלוט בעמים הנחשלים טוב יותר משיוכלו לשלוט בעצמם, ושלמעשה, מהיותם בני תרבות, הרי שזו חובתם. התפיסה הזו מקוממת, גזענית אפילו, אבל האם היא שגויה?
אהדתנו הטבעית ניתנת, אוטומטית, לעמים השואפים לשחרר עצמם מעול כיבוש זר; אך לעיתים רחוקות אנו שואלים את עצמנו אם העמים הללו ידעו מה לעשות עם החירות, לכשיזכו בה. אין ספק, שמבחינת רוב מוחלט של הנשלטים, היה עדיף אילו הכיבוש שתחתיו חיו היה נמשך. אין דמוקרטיות אינסטנט; רוב מוחלט של המדינות העצמאיות הקיימות כיום אינן ראויות לשלטון עצמי. הן לא יהיו מסוגלות להגיע אליו, אם בכלל, אלא בעוד שנים רבות. המהפכה ההומניסטית, הנאורות, שעברה על אירופה, לא עברה על שאר העולם. עד שלא תתקבל, העולם השלישי ימשיך להרוס את עצמו.
אדמס צדק. ג'פרסון טעה. זה עצוב, זה פוגע ברגשותינו, אבל צריך להכיר בכך. צריך להכיר בכך שהקולוניאליזם, שתועב על ידי כל שואפי החירות, הביא עמו יותר ברכה, או, למצער, פחות קללות, מאשר השלטון העצמי למי שהם "מחציתם ילדים, מחציתם בני שטן".
כל מי שמחיל את הדברים על מדינת ישראל, שאף היא שוחררה במחצית המאה האחרונה, עושה זאת על אחריותו בלבד.
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש