 |
|
ביום א' מתחיל (עוד) רצף שידורים חוזרים של ''סיינפלד''. זו הזדמנות לבחון טענה מושרשת בציבור, לפיה הייתה זו ''סדרה על כלום''. טעות קשה.
|
|
| תקשורת • ירדן ניר-בוכבינדר • שבת, 4/3/2000, 22:58 |
|
| |
המקור לקלישאה הזו נמצא בסדרה עצמה: בעונה השלישית או הרביעית נבנתה שם עלילת־על, שבה ג'ורג' קוסטנזה וג'רי סיינפלד מחליטים ליצור סדרה חדשה, ואונסים את NBC להפיק אותה. כאשר הם מציגים לפני קברניטי הרשת את חזונם לסדרה, עומד ג'ורג' על כך שתהיה זו a show about nothing - סדרה על כלום. "מה עשית היום?", שואל ג'ורג' את המנכ"ל. "קמתי בבוקר, הלכתי לעבוד, חזרתי הביתה", - "בבקשה, הנה פרק". - "ולמה שאני ארצה לראות את זה?" - "בגלל שזה בטלוויזיה!" - "עדיין לא." כאשר ג'רי מנסה להתפשר ולהסכים שתהיה עלילה, זועק ג'ורג' בהיסטריה: "שום עלילה!"
קל היה לעשות את הקישור בין הסדרה־בתוך־הסדרה לסדרה האמיתית, בעיקר לנוכח פריט הטריוויה הידוע, לפיו דמותו של ג'ורג' מבוססת על זו האמיתית של לארי דיוויד, שיחד עם ג'רי סיינפלד (האמיתי) כתב את הסדרה עד שפרש (ועוד פרטים, כמו זהות הרשת המפיקה).
אבל אם הסדרה הייתה על כלום, איך זה שאני (למשל) נתקל שלוש פעמים, ביום רע, בסיטואציות שישר גורמות לי להגיד "אוי, זה היה בסיינפלד"? והרי אם היה משהו שבבירור לא היה חסר בסדרה, זה עלילה. בפרק טיפוסי היו שלושה סיפורים לפחות, לרוב מטופשים ומופרכים, שבסוף השתלבו כולם למעין פתרון. הנה פרק לדוגמה:
(כאן התכוונתי לצטט בראשי פרקים את העלילה של פרק טיפוסי, זה עם המסעדה של קני רוג'רס וכובע הצובל של איליין. אלא שזה התארך לעמוד שלם, ככל שניסיתי לקצר. מה שהיה להוכיח.)
אז בסדר, עלילה יש מספיק לכולם. גם דיאלוגים שנונים כולם יודעים שיש. זה עדיין לא מוכיח שיש גם תוכן, שהסדרה היא על משהו. אבל זה בכל זאת מחשיד את הזיהוי של הסדרה האמיתית עם הסדרה הדמיונית, וכעת מותר לבחון בעין ביקורתית את הווידוי לכאורה של היוצרים, שהסדרה היא על כלום.
לא נותר לי אלא לומר על מה הסדרה: ובכן, כמובן, על מערכות יחסים בין גברים ונשים. על דייטים, וסקס, ופרידות, ואירוסים. אה, ועל יחסים בין ידידים. ובין ידידים רחוקים, ובין ידידים חד־צדדיים. הו, ועל עבודה, ובוסים, וקבלה לעבודה, ואובדן עבודה. ולא לשכוח, על יחסים עם הורים (הסדרה הזו, יש לומר, פשוט שנאה הורים. בשבילי הייצוג האולטימטיבי של השנאה הזו אינו דווקא הביטוי buffer zone, אלא יותר הסצינה שבה אמא של ג'רי מתלבטת ארוכות איזו כוס לבחור לדגימת שתן, בעוד איליין מתחננת לפניה לשווא לבחור כבר), ועם בני משפחה אחרים. וחנויות וסוחרים, ומסעדות, ומכוניות ונהגים וחניות. והעיר ניו־יורק ומוזרויותיה. באופן שטחי, אפילו על פוליטיקה (ג'וליאני, ניאו־נאצים).
בקיצור, סדרה על הכל, כמעט. דבר שבאופן בולט לא היה בה, הוא רגשות. חזקים ועמוקים, כאלה. הפעם היחידה שאני זוכר שהסדרה הראתה ממש אהבה, היתה כאשר ג'רי היה מאוהב־ממש במישהי והם התחנחנו אחד על השני ועיצבנו את כל השאר (והכניסו למילון את המילה "שמופי"). לא הרבה, לסדרה שעסקה יותר מהכל בזוגיות. לא שאי אפשר להכניס רגשות לקומדיה, כפי שמוכיחה כיום אלי מקביל. הטיפול הקליל של סיינפלד בכל דבר שטופל שם, הוא שגרם כנראה לרושם שהוא לא באמת עוסק בשום דבר. זה, כמובן, הגיע לשיא במותה של סוזן, ארוסתו של ג'ורג', שגם הוא טופל ללא יותר מדי דחילו ורחימו.
אבל שוב, להוציא את עניין הרגשות, זו היתה סדרה שהישירה מבט על החיים כפי שהם, בצורה ששום סדרה לפניה לא עשתה (וגם אחריה, אם כי "אלי מקביל" ו"סקס והעיר הגדולה" מנסות, דרך פריזמות צרות יותר). צריך להבין את הגדולה: אולי הם טיפלו קצת בדברים שלפני כן לא העזו לדבר עליהם, אבל הרבה יותר מכך הם טיפלו בדברים שלפני כן לא העלו על הדעת לדבר עליהם. איליין הולכת לבקר גבר שנפגע בתאונה, ובדרך לבית חולים עוצרת לקנות סוכריות ג'וג'י־פרוטס. סוזן נלחצת כי הפסיקו לייצר את אמצעי המניעה החביב עליה, הספוגית, ובעקבות כך נמנע מג'ורג' הסקס־שאחרי־ההשלמה. ג'רי חושד בבחורה שהוא יוצא איתה שהיא לובשת תמיד חולצה זהה. קריימר מגלה את קסמם של בגדים שיצאו זה־עתה ממייבש כביסה, ומחליט ללבוש כאלה תמיד. וכמובן, הכיפה של המאפין.
דווקא הקלילות הזו הבליטה יסוד אנליטי מאוד בטיפול של הסדרה בחומרים שמהם עשויים החיים. היות שהם לא שמו קצוץ על אמינות העלילות (וממילא השחקנים בסדרה היו די גרועים מבחינת אמינות, וג'רי סיינפלד שחקן גרוע גם מכל בחינה אחרת), הם היו יכולים לעשות קריקטורות. רבות מהדמויות היו קריקטורות - קריימר, כמובן, וניומן, ורוב דמויות המשנה, ואפילו ג'ורג', שהיה אמנם קריקטורה עשירה יותר - בעצם כולם, חוץ מאיליין, שהייתה פשוט בתפקיד הנחוץ של אישה, וג'רי, שהיה לרוב מוקד הנורמליות. אבל לא רק הדמויות: המצבים עצמם היו קריקטורות של החיים: ג'רי נפרד ממישהי כי היא אכלה אפונה גרגר־גרגר. איליין רבה עם החבר כי הוא רשם לה הודעה מהטלפון בלי סימן קריאה(!). מוסכניק חוטף את המכונית של ג'רי, שלא טיפל בה מספיק טוב. ג'ורג' נאלץ להתנזר מסקס לזמן מוגבל, ואז מתפנה מוחו והוא נהיה גאון. איליין עושה אותו דבר, ושכלה נסתם ונסוג לאינפנטיליות. אלה קריקטורות במובן של שרטוט מציאות בקווים מעטים, תוך הגזמה במאפיינים המיוחדים. דבר זה דורש, כמובן, פירוק מושכל של המציאות לגורמים, ולכך אני מתכוון ב"אנליטי".
האנליטיות הזו בלטה עוד יותר כאשר הם טיפלו בחומרים מוכרים דווקא. שקרים, למשל, הם הבסיס לפרקים בסדרות קומיות שלמות, אבל איפה עוד חקרו את השקר ביסודיות כמו בפרק שבו ג'ורג' יוצא עם מריסה טומיי? (הייתי שמח לפרט, אבל זה שוב ידרוש בערך עמוד, אז מי שמכיר, מכיר). או חדירת בת הזוג לעולם הידידים, שוב עניין מוכר עוד מהספרות והקולנוע - אבל זכה כאן לטיפול נדיר בבוטות שלו, בהעלאתו הגלויה על פני השטח, תחת הכותרת "העולמות המתנגשים".
ועוד קלישאה דבקה בסדרה, לפיה היא סדרה של פטפוטים ודיבורים ללא הפסק. גם כאן היתה בכך "הודאה" בתוך הסדרה, כאשר סוזן מפסיקה את קשריה החברתיים עם החבורה, כי "כל מה שאתם עושים זה רק לדבר ולדבר". אבל אם נשווה את סיינפלד לסיטקומים מסורתיים יותר ("מי הבוס" או "שלושה בדירה אחת") נגלה שבאחרונות אין כמעט כלום פרט לדיבורים, בעוד שבסיינפלד היה גם הומור סלאפסטיק פיזי (קריימר), צילומי חוץ במגוון של אתרים, וכאמור דגש על עלילות ודמויות שונות ו(מאוד) משונות.
אולי זו מוסכמה שנבעה מהאופי השונה של הדיבורים בסיינפלד. כמו הסיטואציות כך הדיבורים, עסקו בחיים, בקטנות אבל גם בגדולות, לעתים קרובות באופן אנליטי שכמוהו לא נראה קודם. וגם, כמובן, באוצר מילים עשיר, חסר תקדים על המסך הקטן. וגם, כמובן, תוך סטיות מופלאות לניתוחים מילוליים של משהו מהחיים שלא קשור בכלל לעלילה של הפרק. אכן פטפוטים, אבל לא סרק.
סדרה על כלום? לא היתה סדרה בטלוויזיה שהיתה על יותר. זו היתה סדרה על החיים. אולי החיים הם על כלום.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש