 |
|
בניגוד למה שרוב הציבור מאמין, בג''ץ קבע אמנם שנורמת העינויים בשב''כ היא פסולה, אך גם כי אדם שינקוט באמצעים כאלו כנראה לא יועמד למשפט בכל זאת. עיקוף קטן דרך ממלכת הזואולוגיה יאפשר לנו לפתור את הדילמה המוסרית הנעוצה בקביעה זו. חלק ראשון.
|
|
| חברה וכלכלה • ירון פלג • יום ו', 17/9/1999, 20:46 |
|
| |
א. קביעתו האמיתית של פסק־הדין וההתייחסות המוסרית אל תוצאתו
כידוע, בפסק־דין שניתן לאחרונה בבית המשפט העליון בעניין השב"כ, שלל רוב מכריע של השופטים (שמונה מתוך תשעה) את ההרשאה החלקית שניתנה, בשעתה, בהמלצת ועדת לנדוי, להפעלת עינויים במהלך חקירתם של חשודים בהסתרת מידע העשוי להביא למניעת פיגועי טירור.
פסק הדין זכה לתגובות מעורבות, וככל שעולה מסקרים שאת תוצאותיהם ראינו בעיתונות, הציבור (כוונתנו בעיקר לציבור הישראלי־היהודי, אף כי אין כל סיבה להניח שכל אדם סביר, תהא דתו ולאומיותו אשר תהא, לא ינקוט עמדות זהות) חצוי בין תמיכה בתוצאה המשפטית שאליה הגיע בית המשפט, לבין התנגדות לה.
תגובת הציבור מבוססת על ההנחה, שפסק הדין בבג"ץ שלל ואסר מכל וכל את השימוש בעינויים. הנחה זו אינה שגויה, אך היא חסרה וטעונה השלמה: באותה נשימה בה קבע בית המשפט שבשום מקרה אין סמכות לחקור בעינויים, הוסיף וקבע גם כי חוקר שב"כ שישתמש בעינויים בחקירה, עשוי להיות מוגן מפני אחריות פלילית. יתר על כן, היועץ המשפטי לממשלה, יכול "להדריך עצמו" מראש ביחס לנסיבות בהן לא יועמדו לדין חוקרים שינהגו כך. כלומר, שתי מערכות כללים סותרות יחולו:
מחד גיסא, מערכת אחת קובעת שאסור לענות בשום נסיבות, אבל מאידך גיסא, מערכת אחרת קובעת, שבנסיבות מסויימות מי שיענה - יזכה לחסינות.
בשל חשיבות הדברים, נצטט להלן את הקטע המגבש "סתירה" זו, בפסק דינו של כב' הנשיא ברק:
"מסקנתנו הינה איפוא זו: על פי המצב המשפטי הקיים, אין סמכות לממשלה או לראשי שירות הבטחון הכללי לקבוע הנחיות, כללים והיתרים באשר לשימוש באמצעים פיזיים במהלך חקירה של חשודים בפעילות חבלנית עוינת, הפוגעים בחירותם של אלה, מעבר להנחיות ולכללים המתבקשים מעצם מושג החקירה. בדומה, לחוקר שב"כ אינדיבידואלי - כמו לכל שוטר - אין סמכות לנקוט אמצעים פיזיים אלה הפוגעים בחירותו של הנחקר במהלך החקירה, אלא רק אמצעים המתבקשים בדרך כלל ובאופן אינהרנטי ממהות החקירה, הנדרשת להיות חקירה הוגנת וסבירה. אם חוקר עומד לנקוט אמצעים אלה, או נוקט בהם הלכה למעשה, הוא חורג מסמכותו. אחריותו לכך תיבחן על פי הדין הכללי. אחריותו הפלילית תיבחן במסגרת סייג ה"צורך", ועל פי הנחתנו (ראו פסקה 35 לעיל), אם נסיבות המקרה מקיימות את דרישות הסייג, עשוי החוקר לחסות תחת כנפיו. כשם שקיומו של הסייג בדבר "צורך" אינו יוצר סמכות, כך העדר סמכות אינו שולל, כשלעצמו, את סייג ה"צורך" או סייגים נוספים לאחריות פלילית. היועץ המשפטי לממשלה יכול להדריך עצמו באשר לנסיבות בהן לא יועמדו לדין חוקרים, אשר לפי הטענה פעלו במקרה בודד מתחושה של "צורך". כמובן, כדי להביא לידי כך שהממשלה תהא מוסמכת להורות על שימוש באמצעים פיזיים במהלך החקירה מעבר למותר על פי דיני החקירה הרגילים - וכדי לגרום לכך שלחוקר השב"כ האינדיבידואלי תהא סמכות לנקוט באמצעים אלה - יש צורך בהוראת חוק כדין המעניקה סמכות זו. הסייג בדבר "צורך" אינו יכול לשמש עוגן לסמכויות אלה"
(סעיף 38, עמוד 24 לפסק־הדין.)
מנקודת מבט משפטית טהורה, ה"סתירה" הזו ניתנת להסבר פשוט ובהיר. לא כך הדבר מהיבטים רחבים יותר, המשתפים שיקולים מוסריים במערכת הנורמות המקובלות בחברה.
בטרם ננסה לישב את ה"סתירה" גם במסגרת רחבה זו, נרד תחילה לבדיקת היחס החברתי־מוסרי לאיסור הגורף שאותו, כך מקובל בציבור לחשוב, הטיל בית המשפט על השימוש בעינויים.
עמדותיהם של שני הצדדים ידועות, ודומנו כי זהו אחד המקרים הנדירים, בהם כל צד מבין את ההגיון וההצדקה שמניעים את הצד האחר לאחוז בדעה הפוכה לשלו: אלה התומכים בפסיקת בית המשפט (כפי שהיא נתפסת בציבור) ושוללים שימוש בעינויים בכל תנאי, מודעים, ואולי אף מסכימים, לכך שיש סיבות טובות להצדיק את השימוש בענויים בנסיבות מסויימות. התנגדותם היא, איפוא, בלב ולב. כמותם גם אלה המתנגדים לפסיקת בית המשפט (כפי שהיא נתפסת בציבור), ותומכים בשימוש בעינויים במקרים מסויימים. אלה מודעים לכך, ואולי אף מסכימים, שיש סיבות טובות מדוע לאסור על השימוש בעינויים בכל מקרה, ללא יוצא מהכלל. תמיכתם בעינויים במקרים מסויימים, אף היא, איפוא, בלב ולב.
כיון שכך המצב, היינו ממצעים, מפשיטים ומכלילים את עמדת האדם הסביר הממוצע, כדלקמן :
הדעה הממוצעת היא, שהעינויים הם דבר שיש לשלול ולאסור בכל מקרה, אך מאידך גיסא, קשה לאחוז בעקביות בדעה זו, שכן קל להביאה עד אבסורד, ובכך למוטטה. מצד שני, גם ההיפך הוא נכון: התרת עינויים במקרים מסויימים היא דבר הכרחי ונחוץ, אך גם דעה זו, קל להראות, תוביל לתוצאות בלתי רצויות לאוחז בה, ובכך תתבטל התמיכה בה בדיעבד. בקצור: תיקו. מבוכה.
תוך התנצלות מראש על הפשטנות, נציג את המסלול שבו ינוע כל אדם סביר, החפץ מצד אחד לחיות במדינה שעקרונות המוסר והחוק הנאורים שולטים בכל רבדיה, אך, יחד עם זאת, ואולי בדרגת עדיפות גבוהה יותר, פשוט חפץ לחיות.
נציג לאדם כזה את השאלה הבסיסית: האם אתה מסכים שבמדינתך יחקרו בני אדם, ולו כאלה החשודים במעורבות בטירור, בעינויים ? התשובה המתבקשת, בשלב זה, תהא, כמובן, שלילית.
עכשיו נציג לנשאל סיטואציה דמיונית: נניח שנתפס אדם שהניח מטען חבלה (ה"פצצה המתקתקת" הידועה) בגן ילדים. אין כוחות הבטחון יודעים באיזה גן הונחה הפצצה. אין זמן מספיק כדי להודיע לכל הגנים במדינה על הצורך בפינוי. הדרך היחידה למנוע את מותם של עשרות ילדים, היא להוציא מפי המחבל את המידע, אשר יאפשר פינוי מיידי של הגן בו הונחה הפצצה. כדי להעצים את הקונפליקט, נוסיף ונאמר, שהמחבל הזה אינו גברא רבא, ומספר סטירות לחי הגונות יניעו אותו לפתוח את פיו ולהסגיר את המידע. נוסיף עוד ונאמר, שוב כדי להעצים ולהגביר את ההתחבטות, שהמחבל גם לועג בריש גלי לחוקריו, ואומר להם במפורש: הרי אני יודע שידיכם כבולות ואינכם יכולים להפעיל עלי שום לחץ, שאילו חשבתי אחרת, הייתי מספר את הידוע לי מיד, עוד בטרם תורם עלי היד הראשונה.
אנו מהמרים על כך, שחלק גדול ונכבד מבין מתנגדי העינויים, אילו עמדה בפניהם ההכרעה הספציפית במקרה כזה, היו מזדרזים להרים את ידם על אותו בן־בליעל.
נוסיף עוד, שגם את גבולות סובלנותם וסבלנותם של אלה שיתנגדו גם במקרה כזה להפעלת לחץ פיזי (= עינוי) על המנוול ההוא, אפשר למתוח עוד ועוד, להוסיף פרטים מזוויעים לסיטואציה הדמיונית, ואנו בטוחים שבסופו של דבר, כל אחד ואחד מהם (רק למען הזהירות נוסיף: כמעט, אך הרי אין זה משנה הרבה) יגיע לנקודת השבר ויתיר את העינויים.
ואף על פי כן, טרם נפתרה הבעיה: אותו אדם סביר, שהיה מסכים במקרה הספציפי לעינוי קל הדרוש כדי למנוע אסון גדול, עשוי בהחלט לשנות את עמדתו, ולפסול מראש, לאסור לחלוטין, כמו בית המשפט שלנו, את השימוש בעינויים בכל מקרה, ללא סייג, גם במקרה היפותטי כמו זה שהצגנו, אף כי הוא מודע לכך, שאילו עמדה לפניו אך ורק ההכרעה הספציפית במקרה המסויים הזה, ידו היתה מתרוממת כמעט מאליה אל לחיו של הנחקר.
את הסיבות לשוני בין העמדה העקרונית ובין ההחלטה הצפויה במקרה ספציפי, ניתן למצוא בשיקולים רחבים אשר עשויים לשנות את דעתו של האדם הסביר, ולהביא אותו לכלל פסילה גורפת של העינויים, אף שהוא יודע, שלא היה מגיע לתוצאה כזו במקרה ספציפי בלבד. להלן, בהמשך הרהורינו, נראה שהשוני הזו טבוע בתוך השיפוט המוסרי מעצם טיבו, אך בשלב זו לא נקדים את המאוחר.
השיקולים האלה הם משני סוגים, ולמעשה משתרגים זה בזה ומתמזגים לשיקול אחד מכריע.
הסוג הראשון, אלה שיקולים הנוגעים להעדר היכולת לשלוט בצימצום השימוש בעינויים למקרים קיצוניים מצד אחד, ולשימוש ב"לחץ פיזי מתון" בלבד, מצד שני. מי שמתיר שימוש בעינויים קלים במקרים חריגים, ימצא עצמו מהר מאד מול נורמה כללית של עינויים קשים במקרים שכיחים. קצרה ומהירה הדרך מן הדוגמא הקיצונית שבאמצעותה חילצנו מהאדם הסביר הסכמה לעינוי קל במקרה של אסון נורא ודאי וקרוב, להפעלת עינוי קשה במקרה שמדובר בסך הכל ב"תשתית" שעלולה להביא, בזמן בלתי ידוע ובוודאות בלתי ידועה, להיווצרות סיכון של "מיני־אסון" בלבד. משהותרה הרצועה, אין מי שיעצור את היד שתצליף בה, תרתי משמע.
הסוג השני אלה שיקולים הנוגעים למשקלן היחסי של נורמות מוסריות ו/או משפטיות, בדמותה ובמהותה של חברה. לעתים לא נדירות האדם הסביר יהיה מוכן לשלם מחיר כבד, לא "כדאי", על מנת שעיקרון מסויים לא יופר, אפילו לא כאשר השמירה עליו מובאת עד אבסורד. סוג זה של שיקולים הדריך, למשל, את אלה שהתנגדו במלחמת יום הכיפורים למתן אישור לכניעה של חיילי המוצבים בתעלה, למרות שלא ניתן היה לחלצם ולא היה למעשה שום טעם להמשך לחימתם. לא זה הויכוח הנוכחי, ולכן לא ארחיב בענין, רק אומר, שניתן להבין את ההגיון שבעמדתם של אלה, שלא רצו ליצור תקדים נוסף של כניעה. כמובן, יש דוגמאות רבות אחרות, והייתי מעז לקבוע, שכל אדם ימצא לו דוגמאות מסוג זה, בהן בשם שמירה על עיקרון, הוא יקבל החלטה, אשר לגופו של ענין לא היה מקבל כלל.
שני סוגי השיקולים, כאמור, משתרגים ומתמזגים, וביחד הם עשויים בהחלט להביא, ולדעתי גם מביאים בפועל, את האדם הסביר למסקנה שאמנם אילו עמדה בפניו ההכרעה במקרה ספציפי אחד, היה מתיר בנסיבות מסויימות עינויים מסויימים, אבל, כיון שהחלטה כזו נוגעת להיבטים רחבים יותר, הוא שולל מראש מכל וכל את השימוש בעינויים, ולו מתונים, ולו בסיטואציה חריגה בקיצוניותה.
דומני כי עכשיו, בשלב אליו הבאנו את האדם הסביר, נוקעת נפשו לא רק מן ההחלטה שהגיע אליה, אלא מכך שבכלל הכניס ראשו למיטה החולה הזו. אולי מביע אני את תחושתי בלבד, אך מעז אני להמר כי זו תהיה תחושתם של מרביתנו, ונתן לתמצת אותה בהתרסה הבאה:
בשביל מה בכלל העליתם את הבעיה? מדוע לא פתרתם אותה בחדרי־חדרים, עשיתם מה שצריך, ובא שלום על ישראל..
מובן, שאנו מבינים שזו תגובה ילדותית. את השד שיצא מן הבקבוק לא ניתן כבר להחזיר אליו. אך אי הנוחות גוברת והולכת. לו רק ניתן היה לשבור את הכלים בשלב זה, ולהפסיק את המשחק, כי אז רווח לנו. אבל על המשחק להמשיך, ואיננו חופשים לעזבו.
ככל שהדברים נראים לנו בלתי־אפשריים, דומה בעיני כי כבוד הנשיא עצמו, שבעת השופטים המכובדים שהצטרפו אליו, וכל שכן כבוד השופט קדמי שחלק עליו, רומזים למעשה, בקריצת עין, בדיוק לאותו פתרון עצמו:
המצב המשפטי אמנם אוסר להתיר עינויים מראש, אך אתה, חוקר השב"כ, שקול נא בכל מקרה ומקרה את הענין, וסביר מאד שאם תענה, בדיעבד לא תינזק..
כאמור, מנקודת מבט משפטית טהורה, סיטואציה כזו ניתנת בנקל להסבר. אך כיצד ניתן לישב אותה עם השקפותינו ותחושותינו המוסריות? כאן הענין סבוך מעט יותר.
למעשה מבקשים מאתנו לקבוע, שהתנהגות שאותה אנו פוסלים מראש, נצדיק בדיעבד. היתכן?
ב. ניתוח הבעיה המוסרית
ניתן להגדיר את המצוקה שהגענו אליה כדלקמן: בהנחה ששני קצוות ה"סתירה" צריכים להיות מעוגנים לא רק בקרקע משפטית מוצקה, אלא גם בהשקפתנו המוסרית, איך נוכל לקבל מצב, שבו נוכל להחזיק באופן עקבי בעמדותינו המוסריות הכלליות, מבלי שעמדות אלה תתערערנה גם במצבים קיצוניים, בהם יישומן אינו אפשרי הלכה למעשה?
רובנו רואים את העמדות המוסריות שלנו כנגזרות ממערכת נורמטיבית אובייקטיבית, שאנחנו סבורים שצריכה לחול על כל בני האדם, בכל זמן ובכל מקום. ואנו רואים בצירוף "מוסר יחסי" תרתי־דסתרי. לא כל מערכת נורמות היא כזו בהכרח. אנחנו מקבלים, אף כי הדבר כרוך במאמץ מחשבתי מסויים, שהנורמות האסתטיות, למשל, יכולות להשתנות ממקום למקום ומתקופה לתקופה. אנחנו מקבלים כי החוק והסדר הציבורי יכולים להשתנות באותו אופן. אולם מערכת הנורמות המוסריות נראית בעינינו כבעלת תוקף מוחלט, לפחות במישור האנושי.
מסיבות אחדות, בדרך כלל דומות, הגיעו רוב תורות המוסר, למסקנה שלא ניתן ליישם את העמדה המוסרית העקרונית ישירות על המציאות שבמסגרתה אנחנו צריכים ליישם אותה, במקום זאת יש להעמיד לביקורת המוסרית, בין מראש ובין ב"זמן אמת", עקרונות מוסריים, בין קיימים ובין כאלה שינוסחו אד־הוק, ולאחר בחירת העקרון הנכון, ליישם אותו ללא פשרות.
לדוגמא, רוב תורות המוסר ניגשות למקרה בו עומדת להכרעה השאלה אם לקיים הבטחה, כאשר קיומה סותר לכאורה את תחושתנו האינסטינקטיבית לגבי ה"ראוי", לא במישרין, כלומר לא ע"י ישום העקרון המוסרי עליו מושתת פילוסופית המוסר של אותה תורה על המצב "בשטח"; במקום זאת הן תעשינה אחת משתיים :
א. תבדוקנה את הכללים המוסריים שלכאורה רלבנטיים ("הבטחות יש לקיים", "טובת החיים עדיפה על נאמנות למתים") , ותחלטנה איזה כלל עדיף.
ב. תנסינה לנסח כלל מוסרי שיתאים, בין השאר, גם למקרה העומד על הפרק (למשל: "יש לקיים הבטחות, אלא אם הנזק שנגרם מקיומן עולה בשיעור משמעותי על הנזק שיגרם לחברה מהחלשת ערכה של הבטחה בכלל").
מן האמור לעיל עולה, שגם אותן תורות מוסר המוסרות בידי כל פרט את הזכות והחובה לחוקק מחדש בכל רגע את הנורמות שלאורן ילך, עומדות על כך שהוא אכן "יחוקק נורמות"; כלומר לא יבחן רק, ובעצם לא יבחן כלל, את התנהגותו ותוצאותיה, אלא יתעלה, יבחר ויבחן את אותו כלל מוסרי אשר לפיו אמור הוא לנהוג, ויוכלו גם אחרים במצב דומה לנהוג כמוהו; במידה שימצא את הכלל, ינהג לפיו ללא פשרות.
לשיטה זו יש יתרונות רבים, ומשום כך הובילה ההתפתחות של מרבית הפילוסופיות המוסריות אליה.
דא עקא, יש לשיטה הזו גם חיסרון גדול :
חבוי בה מתכון בטוח להתנגשות בין תחושתנו לגבי אופן ההתנהגות ה"ראויה והטובה" במצב מסויים, ובין מה שמכתיב לנו הכלל המוסרי שהוא לדעתנו עדיין נכון.
התהליך הוא פשוט וצפוי מראש, קל לשרטטו, ועשינו זאת בתחילת דברינו :
הראינו כי האדם הסביר, שמלכתחילה ישיב כי הוא מתנגד לשימוש בעינויים בכל מקרה ובכל הנסיבות, יגיע מהר מאד לעמדה הפוכה, בה יסכים שבנסיבות מסויימות, של ה"פצצה המתקתקת", יש להתיר שימוש בעינויים.
אך מרגע שיעשה כן, עומד הוא ככלי ריק. נסתחף שדהו, הלכה אתונו, חרשו בעגלתו, ומה שלא תרצו.
וכל כך למה? משום שיודע הוא כי נפל העיקרון שהיה נר לרגליו. לא רק שמעתה נפתחה הדרך בעד שרלטנים ונוכלים להשתמש בהלכה החדשה שנולדה זה עתה, כדי להתיר עינויים גם במקרים פחות קיצוניים; אלא בכלל נתערערה אמונתו בתורה המוסרית הפילוסופית כולה, שהרי "לא עמדה במבחן", ואילצה אותו לנהוג בסתירה לה. משמע, כנראה מלכתחילה לא תורת אמת היתה...
ובכן, בהחלט ישנה כאן בעיה, והיא אכן טעונת פתרון.
כאן תם חלקו הראשון של המאמר. כשנשוב אליו, נפנה ראשית כל - אל הטווסים...
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש