הכדאיות הנזילה של החקלאות 101
ישראל נמצאת כיום במשבר מים - כולם מכירים בכך. בזמן שנציב המים מוריד את הקו האדום בעוד מטר, אנחנו צריכים לחשוב קדימה, על הקיץ שאחרי החורף השחון הזה, ועל החורף השחון הבא.
(צילום אילוסטרציה: לאון ברוקס)
אפילו נציב המים כבר מודה שיש משבר אמיתי במשק המים, ומתגייס לקידום רעיון ההתפלה. נראה שיש שתי אופציות עיקריות למימון מפעלי ההתפלה היקרים (למיטב ידיעתי, מפעל קטן עולה כ-‏150 מיליון דולר): מימון ישיר על ידי המדינה, כמובן על חשבון השקעה נחוצה בתשתית תחבורתית; או הסתמכות על קבלנים פרטיים, שיבנו את המפעל על חשבונם ואחר כך ימכרו את המים המותפלים לחברת מקורות - במחירים גבוהים פי כמה ממחיר המים הלא־מותפלים, כמובן. בכל אופן, ההתפלה היא עסק מפוקפק מאוד מבחינת כדאיותו הכלכלית, ויש להתייחס אליו, כמו גם אל פתרונות אחרים כגון ייבוא מים מטורקיה במיכליות, כפתרונות לקויים (בלשון המעטה) שאין להיזקק להם אלא בשעת חירום.

מה עושים?

הפתרון הנכון לבעיה, לדעתי, הוא פשוט בתכלית. בכל שטח מדינת ישראל פזורים מאות ואלפי מתקנים, המשתמשים בכשני שליש מהספק המים הכללי, ותרומתם לתוצר הלאומי מוטלת בספק. ניחשתם נכון - ענף החקלאות. מדי שנה מופקים בארץ 2188 מיליון מ"ק מים; 571 מיליון מתוכם, קצת יותר מרבע, מופנים לצריכה ביתית, 136 לתעשייה, ולא פחות מ-‏1252 מיליון מ"ק מים בשנה מופנים לחקלאות. אם נוותר על החקלאות בישראל, הכינרת תעלה על גדותיה וכולנו נוכל להתקלח ח"י פעמים ביום בלי להרגיש אשמים.

אבל החקלאות היא ענף כלכלי מרכזי

טעות. התרומה של ענף החקלאות לתל"ג של מדינת ישראל מסתכמת ב-‏1.6% (5230 מיליון ש"ח מתוך 329,526 מיליון ש"ח). בחקלאות מועסקים 48,900 אזרחים ישראליים, שמהווים כ-‏2.4% מכוח העבודה, ובנוסף להם עוד כ-‏21,000 פועלים זרים (פלסטינים, תאילנדים, סינים). פיטורים גורפים של כל העובדים בחקלאות יגרמו לכאורה לעליית האבטלה ל-‏11.4% בערך, אך זו אשליה אופטית בלבד, מאחר ורבים מהמפוטרים הם בעלי כישורים וייקלטו בענפים אחרים, וממילא מהחיסכון התקציבי - תקציב משרד החקלאות הוא 1.4 מיליארד ש"ח, לא כולל תמיכות במחירי הירקות והפירות או תמיכות מיוחדות לאסונות טבע - אפשר יהיה ליצור מקומות עבודה חלופיים רבים.

אז מה נאכל?

לא סוד הוא שכבר כיום רוב מזוננו מיובא מחו"ל. החקלאות הישראלית, על כל כמויות המים והסובסידיות המושקעות בה, אינה מסוגלת לספק את מוצרי המזון הבסיסיים (חיטה ושותפיה) ומתמקדת דווקא בפירות וירקות עתירי מים. מצד שני, קנדה וארצות הברית, העשירות במים, מתפקעות מרוב דגנים ומוצרים חקלאיים אחרים. למה לייצר בעצמנו, בהשקעה כספית גדולה ובנזק ארוך טווח למאגרי המים שלנו, מה שאחרים מייצרים בקלות ובעלות נמוכה יותר?

בן־גוריון היה מתהפך בקברו

עם הנימוק הציוני, כמו כל נימוק ערכי־רגשי, קשה הרבה יותר להתמודד. האתוס הציוני של החקלאי צרוב השמש עם טורייה בידו וכובע טמבל על ראשו, עדיין מתקיים, לפחות בתיאוריה. אבל האם עלינו להתעלל במאגרי המים שלנו עד כדי גרימת נזק בלתי הפיך, והאם עלינו לחסוך מים מעצמנו, רק בשביל נוסטלגיה מתוקה לימי העלייה השנייה? הרי חלקים מהותיים הרבה יותר מהחזון הציוני כבר התמוססו, וגם בחקלאות התאילנדים והסינים הולכים ותופסים את מקומם של הקיבוצניקים המחוספסים, ששמו לב בינתיים שסחר בקרקעות יכול להיות הרבה יותר רווחי מעבודת האדמה.

ומה עם השטחים הירוקים?

אין פשוט מזה. על כל שטח קרקע שמתפנה מעונשה של החקלאות תוקם שמורה, לתפארת מדינת ישראל, ולהנאת המטיילים.

לסיכום, החקלאות היא חלום נחמד, שלא עומד במבחן המציאות של אוכלוסיה שתופחת במהירות, משני צידי הקו הירוק, ושל מדינה שכבר איננה מדינה במצור, ומצויה במרכז השוק הגלובלי. צמצום החקלאות (או ביטולה המוחלט) יהיה צעד נכון הן מבחינה כלכלית - והן מבחינת שמירה על מאגרי המים המדולדלים שלנו, בהם תלוי עצם קיומנו כאן.
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "חברה וכלכלה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  ללא כותרת • רועי
  ללא כותרת • אלון לוי
  איני מיני מייני מוו • טל לינזן • 2 תגובות בפתיל
האיכר יצמיח לנו לחם, או שלא 1412
הזדמן לי להיות בקורס גרמנית בינלאומי. איתי בכיתה היו סטודנט טורקי וסטודנט סורי. ביום האחרון התפתח דיון (בגרמנית רצוצה) באשר למחסור המים במזה"ת. (אל נא תחמיצו את העובדה שסוריה וטורקיה הן שתי מדינות ביניהן שוררת מתיחות, בין השאר על רקע מים. אין צורך לציין שכנ"ל בין סוריה לישראל). הדיון החל בכך שהמורה ציטט את הקלישאה שהמלחמה הבאה במזה"ת תהיה על מים. הטורקי והסורי הדגישו את היות המדינות שלהם אוטרקיות - מייצרות בעצמן את כל המזון שלהם, ועד כמה זה חשוב.

באיחור מסוים חשבתי, כמה זה מטופש. למה זה משנה שמדינה מייצרת בעצמה מזון? תאמרו, זה חשוב במצב מלחמה, אם מוטל עלינו (נעבור כעת אלינו) מצור. אבל נניח שאנחנו במלחמה, ואכן מוטל מצור. שמחה וששון, יש לנו חקלאות ושפע מזון. אלא שתוך מספר ימים אנחנו זקוקים נואשות לעוד מטוסים, עוד טנקים, עוד רובים. אנחנו יודעים לייצר בעצמנו טנקים ורובים? יופי, אבל אחרי עוד כמה ימים אנחנו כבר צריכים פלדה בשביל ייצור הטנקים.
לעומת זאת, בהיעדר ייצור מזון, אין בעיה מיוחדת (כך נדמה לי) לאגור בעיתות שלום מספיק מזון לשבועות לפחות - לא זה מה שישבור אותנו במצור.

מה אני רוצה להגיד בתסריט בלהות כזה? למדינה כמו ישראל, וגם טורקיה וסוריה, אין משמעות להיות אוטרקיה. רק אולי מדינה כמו ארה"ב, אולי-אולי רוסיה, אולי-אולי-אולי גרמניה, יכולות להיות באמת אוטרקיה.

אגב, תרומתי באותו דיון היתה הטענה שמים זה רק עניין של כסף, כי אפשר להתפיל; והכסף שמדובר בו הוא שבריר מההוצאות המקובלות באזורנו על כלי נשק. כך שמלחמה על מים תהיה עניין מטופש ומצער במיוחד, אפילו בשביל מלחמה. בעצם אני טוען שעניין המים כנכס אסטרטגי הוא (עוד אחד מ-) התירוצים של פוליטיקאים למכור לציבור מדיניות שמטרותיה האמיתיות שונות לחלוטין. "אוטרקיה" נשמע טוב ומשכנע - בסוריה ובטורקיה, כך מסתבר, עוד יותר מאצלנו.
אולי-אולי רוסיה 747275
הדיון קפץ לי במקרה בעמוד הראשי. ירדן כתב כאן, לפני מעל 20 שנה: "רק אולי מדינה כמו ארה"ב, אולי-אולי רוסיה, אולי-אולי-אולי גרמניה, יכולות להיות באמת אוטרקיה."

נו, לגבי אולי-אולי רוסיה, תיכף בודקים. נעדכן.
  החקלאות גם הורסת את המים • דובי קננגיסר
  ים הדגן מתנועע, שיר העמק מצלצל • הנצחן
  סוף סוף מישהו פותח את הפה! • אייל שטרנברג
  סוף סוף • החקלאי
  בכל זאת - חקלאות • חקלאי בדימוס
  עוד בענין המחיר הכלכלי • האייל האלמוני

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים