 |
68 |
 |
|||
 |
|
 |
|||
 |
|
| המאמר המלא |  |
פרסומים אחרונים במדור "קולנוע ואמנויות הבמה"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
 |
לפני שאני מתחילה, אני רוצה להבהיר כמה דברים: א. לא ראיתי את המכשפה מבלייר, ולכן לא אגיב עליו ב. כן ראיתי את "החוש השישי", והוא הפחיד אותי עד אימה. ג. מעולם לא נבהלתי בקלות, וסרטי אימה מהסוג הנפוץ (והמבהיל והמגעיל) גורמים לי, במקרה הטוב, לצחוק. ועכשיו לתכלס: אני מתנגדת בכל תוקף להכללת "החוש השישי" בז'אנר הכמו-סרטי-אימה, סרטי הגועל וה"בווו", כמו שהוגדרו בהצלחה ע"י הכותב. קודם כל, כמות הגועל בו היא מזערית בפני עצמו, קל וחומר ביחס לסרטים "קלאסיים" של הז'אנר. במקום בו במאי הז'אנר היו מציבים אדם ערוף, מדמם ומבחיל, מציב התסריטאי-במאי הגאוני של החוש השישי משפחה סמפטית של אנשים תלויים, שהמבט העצוב שלהם הוא הוא המצמרר כל כך. וכו' וכו' - לא נשעמם אתכם בדוגמאות. וכאן טמון ההבדל הראשוני והבסיסי ביותר - היוצרים לא מסתמכים על גופות מרוטשות ודוחות שיקפצו משום-מקום כדי להבהיל את הצופים. וזה הלא הסממן הבולט ביותר בסרטי ה"בוו" - שקיים בצורה המינימליסטית ביותר שאפשר ב"חוש השישי". אז מה כן כל כך מפחיד בחוש השישי? זה נושא לדיון ארוך-ארוך ומאמר נרחב הרבה יותר מהתגובה הזו (שאני, אגב, אכתוב בלב חפץ אם תהיה דרישה). בקצרה: לפי דעתי, יוצרי הסרט לקחו שני פחדים בסיסיים ביותר - אולי _ה_בסיסיים ביותר - ואיחדו אותם למשהו כל כך אמין, שזה נורא: הפחד מהמוות (על נגזרותיו: הפחד ממוות אלים והפחד מהמתים) והפחד מהבלתי נודע. וכאן טמונה המחלוקת העיקרית שלי עם כותב המאמר העיקרי, שלא מצא את הפחד מהבלתי נודע ב"חוש השישי". הבלתי נודע מצוי (שוב, לדעתי) בסרט בשתי צורות עיקריות. האחת פשוטה יותר - עד קרוב לשליש הסרט אנחנו בכלל לא יודעים ממה הילד מפחד כל כך. ואנחנו עדיין מפחדים. מפחדים מהפחד? מפחדים מהמוזיקה? אולי, אבל בעיקר מפחדים מהלא נודע הזה. הצורה השנייה היא תרגום, בעצם, של פחד ילדות, שנשאר טבוע בנו עמוק - הפחד של "מה מחכה בסוף המסדרון?". מי מאתנו, בתור ילד, לא הלך במסדרון (או בחדר, או בסלון - זה באמת לא חשוב) החשוך מאוד באמצע הלילה ותהה אם לא מחכה לו מפלצת נוראית מאחורי הפינה הבאה? כמובן שהמפלצת מעולם לא הייתה שם (לא בבית שלי, לפחות :) ), ולכן הפחד הלא-רציונלי הזה נוטה לשכוך עם השנים. אבל מפלצת ה"מה מחכה לי בסוף המסדרון", שנובעת מהעובדה הפשוטה שאתה _לא יודע_ מה מחכה שם, נשארת. שני הפחדים הבסיסים הללו מתחברים האחד לשני כשהעלילה מתקדמת, ויותר מזה - הם מקבלים פנים. פנים נוראות, זוועתיות ומפחידות נורא - אבל לא בגלל שהן מבהילות או מגעילות, אלא בגלל שהן אמינות כל כך. הפחד מ"מה מחכה לי" נעלם עם השנים, משאתה נעשה מודע לעובדה שאין מפלצות/מומיות/רוחות רפאים/שדים/(מחק את המיותר) במציאות. המפלצות שב"חוש השישי" כן קיימות. ועוד איזה קיימות. שלד מדמם כלשהוא היה מבהיל אותנו - אולי - אבל המתים האמינים יותר מדי האלו... מפחידים אותנו. כמובן שקיימים עוד שלל אמצעי הפחדה בסרט, ממוזיקה ועד תנועת מצלמה מרגיזה, אבל לעניות דעתי אלו הם הגורמים העיקריים שבניגוד לרוב סרטי האימה המצויים - מ"החוש השישי" יצאתי רועדת. ולכן המשפט "החוש השישי לא שונה מאוד" מרגיז אותי כל כך. |
 |
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית, תודה לנעמי על התגובה המנומקת והמעניינת. ולעיקר - אני מסכים שגם 'החוש השישי' וגם 'פרוייקט המכשפה מבלייר' (שמומלץ מאוד לראות, אגב) מנסים שניהם לענות על שאלה בסיסית בפחד - 'מה עשה את הרעש הזה ששמעתי אתמול בלילה?' במקרה הראשון, מדובר ברוחות. במקרה השני, במשהו לא לגמרי ברור (ככה"נ מכשפה). ההבדל המהותי הוא בשאלה השניה, והחשובה יותר - 'למה הרעש הזה צריך להפחיד אותי'? הסרט הראשון מתעלם לחלוטין מהשאלה - הוא מפחיד, כי הוא לא ידוע, כי מדובר במשהו מכוער. אבל אחרי שקואל (ואנחנו) לומדים במה מדובר, זה לא מפחיד אותו (ואותנו) יותר. אין, בעצם, סיבה לפחד מהרעש בקצה המסדרון בלילה. פחדנו, נכון, אבל כי לא הבנו - בדיקה והבנה מעמיקה יותר (ודי פשוטה ופשטנית במקרה של הסרט, שלפי דעתי הפתרון שהוא מספק הוא החלק החלש ביותר בו) יראו שבסה"כ אין ממה לפחד והכל בסדר - אולי זה לא היה מובן בהתחלה, אבל זה מובן עכשיו. 'פרויקט המכשפה מבלייר' מתמודד עם השאלה ביותר עוז קולנועי, ומונע מהצופה את הקתרזיס שהוא כ"כ מייחל לו, ואת ההסברים שהוא כ"כ מחכה להם. _למה_ אנחנו צריכים לפחד? בגלל שמדובר במשהו רע, רע מאוד, שיכול להרוג אותנו מבלי למצמץ. _האם_ אנחנו צריכים להבין (וזהו ההבדל המהותי ביותר בסרט לעומת סרטים אחרים)? לא, אנחנו קטנים וטיפשים מכדי להבין, ואנחנו צריכים להסתתר במקומות המוכרים והחמים שהצלחנו לכבוש לנו, אף פעם לא לנסות להבין את החושך, ואף פעם - אבל ממש אף פעם! - לא לנסות להציץ מתחת למיטה, כי מה שמסתתר שם ינשוך אותנו. זה, בפירוט מה לעומת המאמר המקורי שלי, מקור הטענה ש'החוש השישי' לא מרחיק לכת מאוד מז'אנר הסרטים המבהילים - הוא אמנם מפחיד בהתחלה, אבל ממש לא מפחיד בסוף. למה שנפחד? הרי הרעש בקצה המסדרון נעשה ע"י מישהו שרק רוצה את עזרתנו ואינו מעוניין להזיק לנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכימה עם כל מילה שלך, אדם! כל מילה, חוץ מהמשפט "החוש השישי לא שונה בהרבה". החוש השישי משתמש באותם חומרים הוליוודיים לעוסים עד דק, ומצליח לעשות מהם משהו שאתה יוצא ממנו נפעם (גם עם רועד) - שלא כמו אותם סרטים ש מהם - לטענתך - "החוש השישי לא שונה בהרבה". זו הייתה הבעיה היחידה שלי עם הניתוח המרתק שלך... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכתבה נחמדה מאוד ומציגה דברים באופן רציונלי חוץ מ....... החוש השישי סרט מפחיד נו..שיהיה סרט ''מצוין'' ובכן על אף היותו סרט חביב מלא החוש השישי בחורים בתסריט שהיו יכולים למלא אולי סרט אימה עלוב אחר הנקרא''ים כחול עמוק'' כל תקופת השנה שאותה כיביכול המשיך ויליס לחיות מגוחכת מיחסיו לאשתו ועד לכך שהוא לא שם לב שהוא במשך שנה לובש את אותם הבגדים,לא משנה כי אם כל זאת הוא עדיין נחמד על אף שהוא מאכזב בצורה בה נפתרים הדברים מזוויתו של הילד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא ממש רוצה להתייחס לתוכן של הסרט, על-מנת לא להרוס מאלו שעוד לא ראו, אבל שים לשימוש המוצלח מאוד שהבמאי עושה בקאטים. יש הסכם לא כתוב בין במאי לצופה שבין קאט לקאט קורים דברים ברורים מאליהם, שהצופה משלים מעצמו - בין סצנת ערב לסצנת בוקר יש קאט בו הצופה מניח שהגיבור יישן. אפילו אם לא מראים את הגיבור אוכל בסרט שמתאר תקופה בת כמה חודשים, הצופה מניח שהוא אוכל. הבמאי בסרט הזה עושה שימוש מאוד מושכל וחכם בהבנה זו - הוא נותן לצופה למלא את הפערים מבלי להגיד שום דבר ישירות. כשמסתבר לצופה שמה שהוא מילא לא נכון, נו, זאת בוודאי לא אשמת הבמאי. זה היופי פה - כל אי-הבנה נובעת מהצופה עצמו, מה שהופך את המלכודת למושלמת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שתי הערות קצרות: א. כן, החוש השישי מפחיד. לפחות את רוב האנשים שדיברתי איתם... ב. "כעבור חצי שנה" הוא אחד הרעיונות שגורמים לנו לא לצפות לסוף (שאותו אני לא אכתוב כאן מרחמים על אילו שעוד לא ראו את הסרט) - הפסיכולוג לא ידע שעברה חצי שנה. הוא לא ידע כמה זמן עבר. הוא פשוט הופיע במקום הנכון בזמן הנכון כדי לעזור לילד ולקבל עזרה.... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני אהבתי את החוש השישי על תיחכומו והדרך הערמומית בה ניצל את מוסכמות הז'אנר (יותר את מוסכמות הז'אנר של ''הסרט ההוליוודי'' מאשר את מוסכמות ז'אנר ה''אימה'') ליצירת צפייה והפתעה. למרות שחשתי שקטעים ממנו סבלו מאיטיות מסויימת. עם זאת הנאתי מהסרט נפגמה כיוון שהלכתי לצפות בו בהצגה ''יומית'' של יום שישי (שבע בערב), ומצאנו את עצמנו יושבים בקהל של תינוקות - למעלה ממחצית מהאולם היה מורכב מבני תת-עשרה רעשנים. מלבד הרעש והמהומה הרגילים שמלווים את עדרי הילדים של ערבי שישי, סבלנו הוכפל בגלל שהילדים באו לראות סרט אימה. בעקשנות ראויה לציון ובגיבוי הדדי, הם התנהגו במותחן הפסיכולוגי העדין הזה כמו הקהל הקלאסי של סרטי ''אימה ברחוב אלם'' ושאר זוועתונים. ברגעי ה''הפחדות'' הם הראו לכל כפר-סבא שקולם רחוק מלהתחלף. וזה, רבותי, ההבדל בין אימה וזוועה. אימה זה החוש השישי. זוועה זה לראות אותו עם קהל הילדים של ערב שישי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א.יש לי חבר שעלה על הפואנטה עם תחילת הסרט ב.מי שלא -צריך לראות אותו פעם שניה, כמוני אגב, סרט גדול |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |