 |
טקס הענקת פרס ע''ש עידו רזון | 501 |  |
||||||
 |
|
 |
|||||||
 |
|
פרסומים אחרונים במדור "חדשות"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
|
למה להעניק פרסים על שם מישהו? למה לא פשוט "פרס על הצטיינות ועזרה לזולת"? | |
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אולי תשאל את מארגני הפרס. איני יודע אם מדובר בבית הספר או במשפחה, מכל מקום יש להניח שמדובר באנשים שהכירו את עידו, ושמותו היה עבורם מהלומה כבדה. למזלי אין לי נסיון אישי באבל כבד, אבל נראה שאחת התגובות הנפוצות, אולי תגובה ממש בלתי נמנעת, היא הרצון העז להנציח. ומכאן מתחיל הרעיון של הפרס. נדמה לי שהיותו על-שם עידו רזון חשובה אפילו יותר מתוכן הפרס עצמו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וסתם לשם הדגמה: "פרס בית הספר להנדסאים עבור הצטיינות ועזרה לזולת" לא יזכה לשום ציון באייל הקורא, ולא יעניין איש פרט לזוכה עצמו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה שלי היא במקרה שבית הספר החליט על זעת עצמו שאדם זה חשוב יותר מכל אחד אחר שלמד שם. איני מסכים עם כך כלל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, זה לא מטעם בית-הספר. בית-הספר עוזר כמיטב יכולתו באירגון. - אסף |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הייתי מודע לפרטים. סליחה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צודק ירדן בכך שיש רצון עז להנציח. גם אם תמיד חשבתי שהביטוי מעט מוגזם כי דבר אינו נשאר לנצח. וצודק גם בכך שהיותו על-שם עידו היא הדבר החשוב לאלה שהכירו ואהבו אותו. כמו גם רעיונות אחרים שחשבתי עליהם ושייצגו אותו בצורה זו או אחרת. יצויין שהפרס נתרם מהכסף שעידו השאיר אחריו מעבודותיו וכמובן לא יזכה להשתמש בו. אני אבהיר גם שהוועדה מקרב סגל ביה"ס שהמליץ על הזוכים הורכבה ממורים שהכירו ואהבו אותו. הם אמרו שהקריטריון המרכזי שהנחה אותם היה אנשים שהזכירו את פועלו במישורים רבים, כשהעיקרי שבהם היה הנדיבות, הרצון לעזור, והנתינה חסרת-האנוכיות וחסרת-הגבולות (לחברים, לביה"ס, ולחברה ככלל). העובדה שהפרס מוענק כך מעזבונו, כהוקרה לאנשים על אותן תכונות שכה הוקרנו ואהבנו מהווה איזושהי נחמה. הפרס הוא על שמו וכך יעזור לזכור אותו, להזכיר מי היה , מה ייצג, ומה השאיר לנו אחריו. כך לדעתי יחשבו אלו שהכירו ואהבו, גם אם הדור שלא ידע את עידו יתקשה להזדהות עם המלים הנכתבות והנאמרות, שעבורו הן בבחינת סיפור אגדה רחוק בלבד. - אסף נ.ב. ובנימה שכלתנית הרבה יותר, אין ספק, ותמיד חשבתי כך, גם לפני שהדבר נגע בי אישית, ש"תעשיית" התרומות וההנצחה מהווה מפגש בין צרכי החברה והאירגונים השונים לבין הרצון - האנוכי - של אנשים להנציח את יקיריהם. האנלוגיה שתמיד עלתה במוחי היתה של אותם נשפי צדקה שבהם "מוכרים" במכירה פומבית דבר שטותי כמו ריקוד עם רווק/ה נחשק/ת. עד היום לתת דבר ללא שום תמורה הוא מחסום פסיכולוגי קשה. אנשים מוכנים לתרום יותר כאשר יש הרגשה שמקבלים "משהו" (אפילו קטנוני ביותר) בתמורה. קל וחומר כאשר התמורה אינה מכבידה על המקבל ומעניקה הרבה נחמה, משמעות, ואולי אפילו מעט אושר לנותן. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |
|
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות
|
© כל הזכויות שמורות |