שתי כתבות של נלי בולס ב"ניו יורק טיימס" (תרגום ב"הארץ") מסקרות מגמה של הורים משכילים ועשירים שפועלים להפחתת זמן המסכים של ילדיהם, בעוד שילדים ממשפחות עניות מבלים זמן רב בהרבה מול מסכים. בעבר חשיפה של ילדים למחשבים נחשבה סממן של עושר והשכלה, אבל כיום מצד אחד המסכים נהיים זולים, ומאידך הסברה שהם מסבים נזק נורא לילדים הולכת וקונה אחיזה בקרב משכילים.
מחקר המצוטט באחת הכתבות מצא כי בני עשרה ממשפחות עשירות מבלים כחמש וחצי שעות ביום מול מסך, לעומת שמונה שעות של ילדים ממשפחות עניות; בחתך של גזע, ילדים לבנים נחשפים למסכים פחות מילדים שחורים והיספנים.
באופן אירוני, כך מציגה זאת בולס, הורים העובדים בחברות כדוגמת אפל וגוגל, המוכרות במרץ טלפונים ויישומים, בין השאר לילדים, מודאגים יותר מכל מהשפעת המכשירים על ילדיהם, ופועלים בנחרצות להגבלה או מניעת חשיפה למסכים.
כך, הורים רבים העובדים בהייטק מעסיקים מטפלות להשגחה על ילדיהם במשך היום, ואוסרים על המטפלות להשתמש בטלפון בנוכחות הילד. ישנם אפילו אנשים מהחוג החברתי של ההורים שאם הם תופסים בשעת מעשה מטפלת עם ילד משתמשת בטלפון, הם מעלים את התמונה לרשתות כדי ליידע את ההורים, וכך יוצרים מעין משטרת הלשנות.
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש