 |
צו איסור פרסום – בעד ונגד | 3335 |  |
||||||
 |
|
 |
|||||||
 |
|
פרסומים אחרונים במדור "תקשורת"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
|
הטענה של עוה"ד אלוני סדובניק, קצת תמוהה בעיני. סעיף 70 קובע במפורש אפשרות להוציא צו איסור פרסום כדי להגן על *חשוד* (שאינו נאשם): (ה) בית משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, או פרט אחר מפרטי החקירה, אם הדבר עלול לפגוע בחקירה שעל פי דין. (ה1) (1)בית משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום או פרט אחר מפרטי החקירה, אם ראה כי הדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור ובית המשפט סבר כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני הענין הציבורי שבפרסום. |
|
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ר' גם מאמר ה"סדר" של נעמה כרמי: (קישור מהמאמר של יובל דרור) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לטעמי (וגם לטעמם של חלק ניכר מהאיילים, לפי הסקר) מערכת המשפט הישראלית מתפקדת בצורה בינונית-טובה מאוד מבחינת צדק (אני לא מדבר כרגע על עניינים לוגיסטיים וקבועי הזמן המופרכים, אלא רק על מידת הצדק בפסקי הדין הסופיים). לכן, אני חושב שיש מקום לתת יותר קרדיט למערכת המשפט שעושה את שיקוליה בעת הטלת הצווים הנ"ל. אולי השופט חשד שזו תלונת שווא? אני לא מכיר את המקרה או את פרטיו אבל עקרונית, קל מאוד להאשים מישהו באונס גם אם הדבר לא קרה. אני חושב שבמציאות היום-יומית, בה התקשורת שוללת את חזקת החפות מכל נאשם ומבצעת בו לינץ' תקשורתי, יש מקום רב מבעבר לצווי איסור פרסום גם לצורך הגנתם של הנאשמים מפני תלונות שווא והכפשה. ברוח זו, אני מציע תיקון קל בחוק העונשין: מי שבודה עבירה ומאשים חף מפשע - יש להושיבו על דוכן הנאשמים ולגזור דינו לפי כללי הענישה המקובלים על אותה העבירה בדיוק (בתנאי שהוכח מעבר לכל ספק כי המאשים בדה את העבירה בזדון). מה ההגיון? פשוט מאוד: אם אני מוכן להעליל על אדם שהוא (למשל) אנס ושהוא יישב בכלא על סמך עדותי על לא עוול בכפו - מן הראוי שאהיה מוכן לרצות את תקופת המאסר בעצמי. ההצעה אינה פוגעת במתלוננים פוטנציאליים, כי כמו שציינתי, צריך יהיה להוכיח כוונות זדון של התובע. אפשר אפילו להרחיב ולהחיל את ההצעה הנ"ל גם על עבירות שאינן פליליות, זה ירתיע גורמים כמו חברות ביטוח, שבוחרות למרר את חיי מבוטחיהן על מנת להגיע ל"פשרה" ולחסוך בכספי פיצויים וגמור בתביעות של עבריינים נגד קורבנותיהם (כן כן, לא התבלבלתי) כמו למשל המקרה של העיתונאי שנתבע ע"י בני מיעוטים לאחר שהם זרקו עליו אבנים(לינק), וכמובן גם במקרים של תביעות על הוצאת דיבה למטרות השתקה. מה אתם אומרים? אם יהיה תיקון כזה, אסכים בשמחה לצמצום השימוש בצווי איסור פרסום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Delver, אני בעדך. בפעם הבאה במקום סתם לאנוס אישה בשיחים אני אארגן אונס קבוצתי. ואז נראה אם היא תעז להתלונן נגדנו. נצליח להוכיח שהגרסה שלנו תקפה, והיא תמצא את עצמה אשמה באונס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אתה מצליח להוכיח מעבר לכל ספק שהיא בדתה מליבה אונס קבוצתי (למשל, שאתה וחבריך שהיתם בחו''ל בזמן ה''אונס'') - אין סיבה שלא תרצה מאסר בן כמה שנים על מסירת עדות שקר והכפשת שמך ושמות חבריך. הטיעון שלך לא מעביר טוב את התנגדותך לטענתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני וחברי נוכל להעיד שהיא בכלל לא הייתה איתנו. או שהיא רצתה את זה, או כל תרוץ אחר. אם היא הולכת למשטרה, יש לה סיכון גבוה עוד יותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש הבדל גדול בין "אי אפשר להוכיח שמה שהתרחש הוא אכן אונס" לבין - "הוכח שהמתלוננת בדתה את הסיפור מליבה". אתה באמת מאמין שלמתלוננת ש*הוכח* (בבית המשפט) שבדתה את הסיפור מליבה, לא מגיע עונש? בסדר הגדול שהיא ניסתה להמיט בחוסר צדק על בן אדם אחר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא. אני טוען שהגדלת העונש הפוטנציאלי תגדיל גם את ההרתעה מפני תלונות מוצדקות. מטרת התוקפים היא להפחיד מספיק את הקרבן כדי למנוע הגשת תלונה. ובלי קשר למה שאני מאמין, מסתבר שבתי במשפט בארץ מעדיפים לנסות למנוע את סוג ההרתעה הזו: תגובה 569318. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אם המתלוננת לא משקרת, למה היא צריכה לפחד? באותה מידה כל אחד יכול לפחד להתלונן למשטרה על תקיפה, כי אז יאשימו אותו בחזרה שהוא תקף. מה שאנחנו רוצים זו לא תחרות של מי התלונן קודם, אלא וידוא העובדות וחקר האמת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על אונס, בגלל שיש בו אלמנט מסוים שקשור ליחסים בין המינים, יש סטיגמה מסורתית שלא קל להסיר (''היא הזמינה את זה'' וטענות דומות). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אם היא התלוננה סתם, (וזה הוכח) אז לא היה סקס, לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל כמו שכתבו פה, חרב ה"נוכיח שזו היתה תלונת שווא / שהיה סקס בהסכמה" תוצב גם על צווארן של מתלוננות אמת, ותרתיע אותן מלהתלונן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא משכנע. אפשר לומר את זה גם על תקיפה - "נוכיח שאתה תקפת אותי, ולא להיפך". אחרת קיבלנו מירוץ של מי מתלונן ראשון. ואם הגבר ימהר ילך ויתלונן נגדה שהיא אנסה אותו? גם אז לא צריך להעמיד אותו לדין עקב תלונת שווא? זה מגוחך - אדם (לא משנה אם גבר או אישה) ביודעין מנסה להרוס את חייו של אדם אחר ומנסה להביא למעשה והכתמת שמו, ואת טוענת שמעשה זה צריך לעבור ללא כל עונש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אומרת שההשוואה בין אונס לתקיפה מתעלמת מההקשר החברתי וההיסטורי שבו נהגו לראות אונס במשך דורות רבים (כולל הנטייה להאשמת האישה, לניקיון כפיו של הגבר וכדומה). הכרה בהבדל בין שתי העבירות אין משמעותה בהכרח שצריך להנהיג מדיניות איפה ואיפה. האם שכן שלך שמתלונן עליך תלונת שווא במטרה לרדת לחייך, צריך לעמוד לדין על כך? גם כאן החיים של החשוד הם לא דבש. סכסוך שכנים זה דבר מעיק ברמה היומיומית שפוגם מאוד באיכות החיים. האם פוליטיקאי שתבע עיתונאי על הוצאת לשון הרע, ללא כל בסיס, צריך לעמוד בעצמו לדין בשל כך? גם כאן המוניטין ויכולת ההשתכרות של העיתונאי נפגעים קשות בשל החשדות נגדו. למיטב ידיעתי המוגבלת, במקרים כאלה התובעים פשוט משלמים הוצאות משפט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם הם משקרים למשטרה, ומשקרים ממש באופן שאפשר להראות אותו, והתלונה חמורה מספיק בשביל לגרור עונש רציני, אז כן. מגישי תלונות שווא משתמשים במערכת אכיפת החוק בתור הנוגשים הפרטיים שלהם. באותה מידה הם יכולים לשכור בריונים שירביצו. אני באמת לא מבין מאיפה זה בא. את אומרת שמי ששיקרה, באופן בולט, על מנת להפליל גבר בפשע שלא ביצע, לא צריכה לתת את הדין על כך? למה? אם זה המקרה הרווח, אין פלא שבקרב רבים נפוצה התחושה שתלונות שווא הן מכת מדינה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו אכן רק תחושה, כי לפי הידוע לי שיעור תלונות השווא על אונס דומה לשיעור תלונות השווא על עבירות אחרות. אתה באמת חושב שלשכור בריונים שישברו ידיים ורגליים, שקול להגשת תלונת שווא (מעצר בית או כמה לילות בבית מעצר)? אני לא. חוץ מזה, כבר ענו לך ב תגובה 569297 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, ולמה צריך לשבור ידיים ורגליים? אפשר גם לשכור בריונים למכות יבשות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם מדובר נניח על מעצר של כמה לילות זה אולי לא נורא, אבל מעצר של נניח חודש, הוא עונש גרוע בהרבה מרגל שבורה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני עניתי שלהאשים בתלונת שווא זה לא אותו דבר כמו לוהכיח תלונת שווא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עדות שקר עונשה 7 שנים ומסירת ידיעה כוזבת היא 3 או 5 שנים (ובמקרה של אונס, 5). כל מה שצריך הוא שהפרקליטות כאשר היא משוכנעת שמדובר בתלונת שווא תגיש כתבי אישום בעניין. האם הפרקליטות מגישה כאלה כתבי אישום? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ידעתי את זה. זמני המאסר נראים סבירים לחלוטין. אם כך, השאלה שלך היא באמת שאלת המפתח. לא זכורים לי מקרים של הגשת כתבי אישום על עדויות שקר שבלטו בתקשורת בשנים האחרונות... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפרקליטות לא מגישה, ויתרה מזו - במקרה מפורסם של תלונות מרובות על הטרדה מינית שהתברר כתלונות שקר מכוונות, נאסר על הנאשם (שזוכה מחוסר אשמה) לפרסם את שמן של המאשימות. לפרטים ראה למשל כאן: או כאן: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פה היה מקרה מיוחד שבו נשקפה סכנה ממשית (ולא רק לשמן הטוב) למתלוננות. בכל מקרה, נראה לי מאוד לא צודק כל העניין הזה. לפי הידוע לך - זו דוגמא יחידה לאי הגשת כתבי אישום או שזו מדיניות של ממש? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להבנתי זו המדיניות. יש לדעתי קפיצה לוגית בלתי מוסברת בין 'אסור לפרסם שם של מי שהוכח כי הגישה תלונת שקר במכוון' לבין החשש המובע על ידי בית-המשפט כי מתלוננות יפחדו להתלונן שמא אם לא תהיה הרשעה ייחשף שמן - הרי קל מאוד לקבוע שמותר יהיה לפרסם *רק* אם בית המשפט קבע שהייתה עלילה מכוונת ולא בכל מקרה של אי-הרשעה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נושא קשור היא האחריות הפלילית של התביעה, כמו מה שקרה בלואיזיאנה. ג'ון טומפסון הואשם בשוד מזוין ורצח ונשלח לכסא החשמלי. אחרי 14 שנים בבית סוהר התברר שהתביעה הסתירה 10 פרטי עדות, כולל דוגמת דם, וטומפסון זוכה ושוחרר. הוא תבע את התובעים הממשלתיים וזכה ב$14 מליון פיצויים אבל בהמ"ש העליון ביטל את הזכיה. הסתבר שהתביעה התנהלה בצורה דומה בחמישה מקרים נוספים, אבל הזיכוי בא לצערם רק אחרי שהם כבר הוצאו להורג. טומפסון שואל איך זה יכול להיות שהתובעים הממשלתיים לא עמדו לדין אתי ופלילי, לא פוטרו והמשיכו בעבודתם. המקרה, אגב, הזכיר לי את תגובה 529852 המקרה של גדעון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התגובה שלך הזכירה לי מאמר מרתק במיוחד שקראתי ב"ניו יורקר" לפני שנה-שנתיים, על המקרה של טוד וילינגהם בטקסס. בקצרה: וילינגהם הורשע ברצח שלוש בנותיו הפעוטות לאחר ש"הוכח" בבית המשפט שהוא היה זה שהצית את השרפה שממנה הן מתו, ונידון למוות. בגלל שהוא היה חסר כל, הוא זכה לייצוג משפטי מחפיר. פעילה באחד הארגונים נגד עונש המוות שאיכשהו יצרה אתו קשר התחילה בהדרגה לפקפק בהרשעה, והכניסה לתמונה מדען נשק שלעת זקנה מצפונו התחיל לייסר אותו, והתחיל לייצג פרו בונו נאשמים במשפטי הצתה. המדען הנ"ל גילה שכל הראיות המדעיות-לכאורה שהרשיעו את וילינגהם היו קישקוש גמור, ושמומחי השרפות מצד התביעה הסתמכו פחות או יותר על תחושות בטן בלתי מבוססות ואמונות תפלות (למשל, ניסוי פשוט מראה שבניגוד לקביעת המומחים, לא צריך שמישהו יפזר נוזל דליק כדי שטמפרטורת האש תהיה מספיק גבוהה כדי להתיך אלומיניום). דו"ח מפורט שהוא כתב בנושא הגיע לידי ועדת החנינה של טקסס כמה ימים לפני ביצוע גזר הדין, אבל אף אחד מחבריה לא התייחס אליו, ווילינגהם הוצא להורג תוך שהוא טוען עד הרגע האחרון שהוא חף מפשע. בתקציר הזה אולי קילקלתי את חוויית הקריאה של המאמר, כי הוא כתוב (בכוונה) כך שבהתחלה הקורא משתכנע שאכן וילינגהם אשם, ורק בהמשך מסתבר שה"מומחים" הם פשוט חבורת אידיוטים חסרי השכלה מדעית וחשיבה מסודרת. המניפולציה הזו טילטלה אותי בזמנו כי היא גרמה לי ממש להרגיש שותף לעיוות הדין - איך קרה שהסמכות עיוורה אותי, והאמנתי לכהני הוודו האלה? למי שיש זמן לקרוא 16,000 מילים (בכל זאת, ה"ניו יורקר"), מאד מומלץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. אכן נראה שעדיין שכבות מסוימות של הציבור לא זוכות להגנה משפטית הולמת, כמו בימיו של קלארנס גידעון בשנות ה1960 (בדומה למה שקורה - ואולי יפסיק לקרות - במערכת הרפואית). בעניין עונש המוות ישנן די הרבה מדינות שהחליטו להקפיא או להפסיק זמנית ביצוע של עונשי מוות, למשל: המרכז למידע בנושא. לצד המאמר יש קובץ אודיו של כ14 דקות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נסיון להכנס לקישור גרם למחשב להחשיך ולסרב להגיב, רק הוצאת התקע מהשקע איפשרה הפעלתו מחדש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הקישור עובד לי בסדר גמור. וכן - בדיוק למקרים כאלו התכוונתי - השופט הודה בעצמו שהיה יכול לצאת פה פס''ד אינו צודק לאור התלונות. כמה קל לגרום לאדם להיכנס לכלא (או לפחות להעבירו סבל רב עד לבירור האמת)... לכן, טוב שיש שופטים שמתייחסים לנושא ברצינות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נגד צו איסור פרסום של חשודים כל עוד איננו חל על כולם. הטענה שהפרסום יפגע באדם ידוע ולא יפגע באדם אלמוני היא אנכרוניסטית ומקומה לא יכירנה במשפט הישראלי. אין אנשים "אלמוניים", פרסום חשדות - ועוד יותר אם מדובר בהאשמות שוא - מטריף כל אדם אל עברי פי פחת. לא שמעתי על המקרה הספציפי ואני מודה שהוא לא מעניין אותי, ברשת אולי יש "גאָשת" (כך במאמר) אך אותי היא אינה מרגשת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מכיוון שכל מי שרוצה לדעת, יודע, מה זה משנה? יתכבדו בתי המשפט ויוציאו צווי איסור פרסום כאוות נפשם, יוסיפו עיתונאים ובלוגרים לרמוז רמיזות עבות בנוגע למהות הצו והמסתתר מאחוריו, ילגלגו עיתונאים ובלוגרים זרים ויספרו לעולם כולו את מה שנאסר עלינו לדעת ומי שירצה לדעת, ידע. בינתיים, לפחות זכה אותו איש תקשורת "ידוע" בערך בוויקיפדיה, שגם אם לא כתוב בו שום דבר שאסור לדעת, הרי שדיון החשיבות בעניינו דן בקיומו של צו איסור פרסום מבלי להזכיר על מה ולמה יש צו איסור פרסום הנוגע באותו אדם. מה קיבלנו? דיון בצו איסור פרסום על פרשת אונס שאסור להזכיר בו את שם אותו האדם (כאן למשל) ודיון בצו איסור פרסום הנוגע לאיש תקשורת "ידוע" שאסור להזכיר בו את פרשת האונס המיוחסת לו (בוויקיפדיה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אתה רוצה לדעת משהו שמסתירים ממך, אתה קודם כל צריך לדעת שמסתירים ממך משהו. במילים אחרות - אמנם קל לגלות את הפרטים, אבל בשביל זה צריך לחפש אותם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי שמתעניין בצווי איסור פרסום בישראל באופן כללי יכול פשוט לעקוב אחרי הבלוג "תיקון עולם" (Tikun Olam) שדואג באופן עקבי לפרסם את כל המידע עליהם. (אני בכוונה לא מקשר אליו, שכן בעמוד הראשי שלו יש כתבה על הנושא ואני לא רוצה להיות עבריין). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והכי מצחיק, נסו לכתוב את שמה של אותה אושיית תקשורת בגוגל, ומיד מנוע החיפוש ישים לצחוק את צו איסור הפרסום ויציע את המלים ''אנס'', ''נעצר'' ו''עצור'' כהשלמות לחיפוש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה משנה, כי רוב צרכני התקשורת הפסיביים לא יטרחו לבדוק מי זה, וגם אם יבדקו - כל עוד לא יפמפמו להם את השם הזה יומם ולילה הם עשויים לשכוח. אפקט העליהום הכולל מרוכך בהרבה גם אם המידע דולף. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקיצור, צו איסור פרסום מונע לינץ', לא פרסום. אולי אפשר להוציא צו שאוסר על התקשורת לעשות לינץ'. בעצם יש כזה, סוביודיצה. חבל רק שהוא לא נאכף. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים, אבל נראה לי שגם מוציאי צו איסור הפרסום יסכימו איתך. אלא אם אנחנו מניחים שהם ילדים מפגרים ולא מבינים שצווי איסור פרסום נעקפים בדרכים אלו ואחרות, מה שמעניין אותם הוא כנראה ההשפעה שכן תהיה למהלך של הוצאת צו איסור פרסום, ולא האם שמו הנכון הוא ''צו איסור פרסום'' ולא ''צו הקטנת לינץ' תקשורתי''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולטענת הדס שטייף, המשטרה סגרה את התיק נגד הנ"ל, יהיה מי שיהיה, כי נמצא דובר אמת: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם מישהו יודע מדוע לא אוכפים - אף פעם - את חוק הסוב-יודיצה (סעיף 71 לחוק בתי המשפט)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בגלל המעמד הרם של חופש הביטוי בשיטה המשפטית הישראלית. וגם כי סעיף 71 (לאחר שתוקן בשנת 2002) דורש להוכיח שהפרסום נעשה "במטרה להשפיע על מהלך המשפט או על תוצאותיו". עבירות מטרה שקשורות בהתבטאויות קשה להוכיח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא נראה לי שחופש הביטוי בארץ נהנה ממעמד רם יותר מאשר בדמוקרטיות אחרות. ממש לא. לגבי עניין המטרה, לפי סוב_יודיצה [ויקיפדיה], "לעניין סעיף קטן זה, "במטרה" - גם מתוך ראיה מראש את ההשפעה על ההליך או על תוצאותיו כאפשרות קרובה לודאי." - פרסום עדויות במקום בולט בעיתון בוודאי עומד בקריטריון הזה. אפילו בתי משפט כבר מתחו (במשפט דמיאניוק, ולהבדיל, גם במשפט הנשיקה של רמון) ביקורת קשה על המנעות הפרקליטות מלאכוף את החוק. אני פשוט לא מבין מדוע מתייחסים בסלחנות למקרים של אנשים פרטיים ששמם הטוב נהרס על לא עוול בכפם, כאשר קיום ההליך המשפטי נגדם מנע מהם כל סיכוי לזכות בתביעת דיבה כנגד כלי תקשורת שהכפישו אותם. ועכשיו לתיאוריית הקונספירציה: האם יש לרשות כלשהי אינטרס שהחוק לא ייאכף כדי שתוכל להדליף מידע משפטי לפי צרכיה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא השוויתי לדמוקרטיות אחרות. אני לא מכירה את המשפט המשווה טוב מספיק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במקרה של משפט דמיאניוק, לא רק שבית המשפט מתח ביקורת, אלא שהיועץ המשפטי לממשלה סירב לחקור את תלונתו של עורך הדין שפטל נגד העיתון ''ידיעות אחרונות'' ונגד הכתב נח קליגר. שפטל עתר לבג''ץ שהורה ליועמ''ש לפתוח בחקירה. בסוף החקירה הוגש כתב אישום נגד קליגר והוא אפילו הורשע בדין (וזה המקרה היחיד שאני יודע עליו). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וזה היה לפני תיקון החוק (הסעיף הקודם לא דרש מטרה, אם אני זוכרת נכון) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההגיון שמאחרי עבירת סוב יודיצה חזק יותר במדינות בהן השיטה המשפטית מבוססת על מושבעים. אמנם גם שופטים הם בני אדם, אבל בהיותם מקצוענים הם מסוגלים לנטרל השפעות תיקשורתיות יותר ממה שגב' כהן מחדרה יכולה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ברור לי ההבדל לכאורה בין מושבעים לשופטים בעניין הזה. האם הטענה הזו מגובה באופן אמפירי? האם שופטים עוברים הכשרה שיטתית יעילה כדי שלא יושפעו מהתקשורת? האם אפשר בכלל ללמד אדם להתעלם מאינפורמציה (עובדתית או רגשית) שהוא נחשף לה? גיגול קצר העלה מחקר שפורסם בארה"ב ומצא שסיקור תקשורתי אינו משפיע על הסיכוי להרשעה, אלא על חומרת העונש. אם נניח שגם בארץ המצב דומה, המסקנה היא שסיכויי הנאשם החף מפשע לצאת זכאי בדין אינם נפגעים מהסיקור התקשורתי. אבל האם מישהו בדק את ההשפעה על חייו של הזכאי בעקבות הפגיעה בשמו הטוב? וכיצד מגן החוק נגד אי צדק שכזה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי מושג אם יש גיבוי אמפירי לטענה, היא פשוט נראית לי סבירה. אולי אי אפשר ''ללמד אדם להתעלם מאינפורמציה'' אבל נראה לי שאפשר להגדיל את מודעותו להטיה אפשרית בעקבות האינפורמציה, ונראה לי שקל יותר לעשות זאת במקרה של שופט מקצוען מאשר במקרה של אדם מהרחוב. אבל אני מודה ש''נראה לי'' אינו נימוק חזק ואולי הייתי צריך לסייג את הודעתי המקורית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוד זווית על אותה שאלה: מדוע בחוק לשון הרע יש איזון בין הזכות לשם טוב לבין חופש הדיבור, אבל לא כך לגבי אי אכיפת חוק הסוב-יודיצה? נדמה לי שחוק לשון הרע אינו עוזר כאן לנפגע, מפני שמפרסם המידע יכול לטעון "אמת דיברתי" תוך הסתמכות על העובדה שהוגש כתב אישום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תשובה בשלוף, כי אף פעם לא חשבתי על ההשוואה בין השניים - סעיף הסוביודיצה מטרתו להגן על אינטרס ציבורי, וחוק איסור לשון הרע על זכות של הפרט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין. האם מתחבא כאן עקרון משפטי כלשהו? כלומר, האם לא ניתן להציב זכות פרטית מול זכות ציבורית? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא בטוחה אם הבנתי את השאלה. בחלוקה מאד גסה, מקובל לראות "זכות" כשייכת לפרט, ו"אינטרס" כשייך לציבור. בצורה סכמטית, האיזון בין זכות לזכות הוא איזון אופקי, ובין זכות לאינטרס - אנכי. זה עונה, פחות או יותר למה שהתכוונת? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, זה מעניין. אם כך, האם אפשר לשקלל את טובת הפרט מול טובת הציבור? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה הכוונה? כמובן שכשמאזנים בין שני ערכים (ולא משנה אם מדובר בערך שהוא במעמד של זכות או של אינטרס) נותנים משקל לשני הצדדים. השאלה כמה משקל לכל אחד תלויה קונקרטית במצב. יש מבחנים למצבים שונים (סבירות גבוהה, מבחן הוודאות הקרובה, וכו') שפותחו בחקיקה ובפסיקה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם שני הצדדים נשקלים, אולי היה מן הראוי שגם בחוק בתי המשפט (סעיף הסוב-יודיצה) היה ניתן משקל לא רק לשמירה על תקינות ההליך השיפוטי, אלא גם על זכותו של הנאשם לשם טוב. נניח, אם המדובר באדם פרטי שאיננו איש ציבור, ובהתחשב בנטייה הידועה של המדיה להתייצב לצד התביעה כמעט בכל המקרים, האם ברירת המחדל לא צריכה להיות אי-פרסום עד תום ההליך? הרי לא לכל אחד (ובעיקר לא לנאשמים שידם אינה משגת לשכור ייצוג משפטי יוקרתי) יש את המודעות והאנרגיה להיאבק להוצאת צו איסור פרסום. למשל, אם קרוב לוודאי שהפרסום יפגע קשות בפרנסתו ובמשפחתו של הנאשם, גם אם יוכח לבסוף שהוא זכאי - האם אין מקום למנוע (לפחות) פרסום פרטים מזהים אודותיו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סעיף הסוביודיצה נועד לשמור על תקינות ההליך השיפוטי. על זכותו של הנאשם לשם טוב ולפרטיות מגנים סעיפים אחרים. כלומר, גם אם סעיף הסוביודיצה לא מכניס לשיקלול את השם הטוב והפרטיות, בסופו של דבר בהחלטה איזה הליכים יתקיימו בצורה חופשית וגלויה ובאילו ''יצמצמו פרסום'', כן נעשה השיקלול. ברירת המחדל היא עקרון פומביות הדיון, בין השאר כדי להגן על הנאשם (אבל לא רק). כדי לבקש להוציא צא''פ, לסגור דלתיים או לבקש חסיון על פרטים כאלה ואחרים לא צריך ייצוג משפטי יוקרתי. צריך ייצוג משפטי סביר. ברור שאם עוה''ד שלך טוב זכויותייך ישמרו טוב יותר. מצד שני, גם אם הרופא שלך טוב אתה תזכה לטיפול טוב יותר, ואם יש לך מורה טוב תזכה ללימודים טובים ומתאימים יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי גם הפרקליטות, המשטרה ובתי המשפט צריכים לעמוד מול ביקורת ציבורית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והביקורת לא יכולה להדחות עד אחרי סיום המשפט? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשמשפט מתנהל חודש אולי אפשר לדחות את הביקורת, שהוא מתנהל שנתיים (או 7), לא, כי ביקורת שנדחתה שנתיים פשוט תשכח ולא תישמע. ולגביי הסדרי טיעון למשל, ביקורת צריכה להישמע בזמן אמיתי אחרת היא לא אפקטיבית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בויקיפדיה העברית נאמר: "דבר נוסף המקשה על אכיפת הצווים באינטרנט הוא שהצו מחייב רק את מי שלו נמסר כדין. כך נוצר מצב בו האתרים הגדולים שמקבלים את צווי איסור הפרסום לא יכולים לפרסם את המידע, אך צו איסור הפרסום אינו תקף על אתרים קטנים או אנשים פרטיים." מישהו רוצה לפרט? זה נשמע לי מאוד מפתיע. צו איסור פרסום צריך להימסר פרטנית לכל גוף וגוף שרוצים להשתיק? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נניח ואני נתקל בידיעה באנגלית באינטרנט על פרשה בישראל, אני מחפש אזכורים לפרשה ולא מוצא לה אזכור בישראל, אני מתרגם את הידיעה לעברית, ומציין אותה בתוך מאמר כדוגמה לידיעות חסרות שחר ברשת האינטרנט. איך אני אמור לדעת שאסור לי לפרסם את המאמר באתר שלי (או בעלון בית הכנסת שאני עורך) אם לא נמסר לי צו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא שואל על תרחישים היפותטיים. אני שואל מה החוק בישראל אומר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי יהונתן קלינגר, החוק אומר שאם לא ידעת לא ביצעת עבירה, אתה חייב להסיר את הפרסום ברגע שיפנו אליך, ורשויות החוק יטרטרו אותך היטב-היטב כדי שלא תעשה את זה עוד פעם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעקבות התפנית בחקירה של דומיניק שטראוס-קאהן, דרשוביץ כותב שאחד הלקחים החשובים שצריך ללמוד היא החובה המוחלטת לפרסם גם את זהותה של הקורבן לכאורה וגם של הנאשם. "יש להתייחס לאונס כמו לעבירות אלימות אחרות". פרסום שמו של הנאשם לכאורה בלבד פוגע בעקרון החפות בכך שנוצר מצג המניח אשמה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים. איזה הבדל בין DSK לקצב. אם לא היה עצוב הייתי צוחק |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדבר המוזר בעיניי היה שהתביעה היא שגילתה את התרמית של החדרנית, והתביעה היא שהביאה אותה בפני השופט וירדה מטענותיה. זה מנוגד לתפיסה שלנו של משפט צדק, לא חשבתי שדבר כזה אפשרי, מסתבר שבכל זאת יש לנו מה ללמוד ממערכת המשפט האמריקאית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה זה מוזר לך? גם בישראל כבר היו מקרים כאלה (ואני מקווה שזו הנורמה). הנה מקרה מפורסם: משפט דמיאניוק [ויקיפדיה]. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מנסה לעצבן את דב? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מנסה להחריד דובים מרבצם. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |
|
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |