 |
1890 |
 |
|||
 |
|
 |
|||
 |
|
| המאמר המלא |  |
פרסומים אחרונים במדור "מוזיקה"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
 |
כמי שאוהב את ואן דאר גראף, וחיבב את אלבום הסולו היחיד של האמיל ששמע (דה קורנר), אבל לא כל כך פתוח לשינויים, אני אקבל הלם תרבות אם אני אשמע את אלבומי שנות השמונים ואילך, או שההבדל לא משמעותי יותר מדי? מילים זה חשוב, ואני מניח שהאמיל נשאר חד בהן כמקודם, אבל אם הוא שינה את סגנון ההלחנה יותר מדי (גם אם מדובר בהקצנה של מה שהלך בואן דאר גראף, לא התרככות) זה יכול להיות בעייתי. |  |
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ההבדל כן משמעותי: ראשית האלבומים שונים מאד זה מזה. מתוך למעלה מעשרים אלבומים משנות השמונים ואילך, יש אולי ארבעה שמזכירים, בחלקם לפחות, את ון דר גראף (a black box, skin, roaring forties, This). מעבר לסגנון ההלחנה, באלבומים של ון דר גראף הלחנים של האמיל היוו את נקודת המוצא, את השלד של השיר. מכאן ואילך היה עיבוד מוסיקלי (או התפרעות, תלוי במקרה) של חברי הלהקה שהרבה פעמים לקחו את השירים לכיוונים שונים, לקיצוניות אחרת. ברוב אלבומי הסולו, לטוב או לרע, האמיל מנצח על המלאכה. גם כאשר מתארחים חברי ון דר גראף השונים באלבומי הסולו, הם בדרך כלל מספקים צבע, ליטוש, ולא לוקחים את הלחנים לכיוונים אחרים. יוצאים מכלל זה, הם הקטעים שחותמים את קמיליון ואת סקין שנשמעים ממש כמו ון דר גראף - בכלל הדיסקוגרפיה ההאמילית מתאפיינת בזה שכל אחד ואחד מהאלבומים הוא יוצא מן הכלל כזה או אחר :-) זה חלק מהעניין שבמעקב אחריו כיוצר. בשורה התחתונה, זה שאתה אוהב את ון דר גראף, לא מבטיח בהכרח שתאהב את האמיל סולו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני כמעט בטוח שהזכרתי את האמיל באייל באיזה דיון. בתור אחד שדווקא העדיף את ק.ק. על פני ו.ד.ג.ג (על אף ערב מהנה באוזן השלישית במתכונתה המקורית) אני חושב שהאמיל הוא היוצר הסוליסט המוכשר ביותר בדורו. ה'כבדות' אשר מיוחסת לו או האזהרות מפני מוזיקה קשה לעיכול הן אות כבוד למוזיקאי שמעולם לא עשה לעצמו (ולמאזין) שום הנחה. כשהאזנתי ל OVER פחדתי שהבן אדם יתאבד, עכשיו אתה מספר שהוא כמעט מסר את נשמתו ובמקום זה הוציא עוד אלבום. כנראה שהצרות שלו עושות לנו רק טוב... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פאב האוזן השלישית, מאחורי חנות התקליטים, 1987? אני חושב שיש לי אחריות על הערב הזה שאתה זוכר לטוב :-) לגבי הסבל שהוליד את Over, כדאי להזכיר את דבריו של ניק הורנבי על מוסיקאים שסובלים ומוציאים יצירה מרגשת בעקבות זה: "האם אנחנו רשאים לדרוש מאחרים שלא יהיו מאושרים כדי שנרויח מכך? אחרי הכל יש הרבה מאיתנו ורק מעט מהם. ואיך אתה יכול להיות באמת שמח אם אתה יודע שאתה אדם רגיל כשאתה מאושר, אבל יוצא מגדר הרגיל כשאתה סובל? האם זה באמת שווה את זה? אני יודע שזה נשמע קצת קשה, אבל אם אתם מעורבים כרגע באופן רומנטי עם מישהו שיש לו כשרון אמיתי - ביחוד כשרון לכתוב שירים - אז תעשו לכולנו טובה ותזרקו אותם. אולי יצא מזה איזה Heartbreaker או Boold on the tracks, או Layla בשביל כולנו. תודה." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה, אבי, שהזכרת יוצר אהוב ומוערך, שהזכיר לי כמה רגעי קסם. הראשון הוא מההופעה הבלתי נשכחת של האמיל ולהקתו בקולנוע דן אי אז בחילת שנות השמונים. אחרי שנים של האזנה לתקליטים שלו ושל וד"ג, היתה לנו התגלות במעמד חצות והאמיל שיגע אותנו. עד אז לא ידעתי שיש לו די הרבה מעריצים בישראל, אבל התעלות הרוח האמיתית באה כשגיליתי שהקהל פשוט שר יחד עם האמיל, כאילו הוא היה איזה שלמה ארצי או פוליקר מלודי. כמה ימים אח"כ הוא הופיע באמפי בפארק הירקון אבל אז החידוש קצת נעלם. מי שנחרט בזכרוני מאותה הופעה היה המתופף שלו, שכינויו היה מוצארט (עכש"ז). אני כותב מתופף אבל הוא לא סתם נתן קצב אלא פשוט ניגן על כמות מצומצמת של כלי הקשה שונים. אחרי כמה שנים יצא לי לראות אותו בבוטום ליין בניו יורק בעקבות התקליט The love songs, ביצועים מחודשים לשירי אהבה שונים, אם אפשר לקרוא כך לשיר כמו This side of the looking glass. בכל אופן, אני הולך להקשיב עכשיו ל Still life. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לצערי לא ידעתי על הדיון הזה בזמן אמיתי ובכל מקרה כיום בטח לא יסתכלו בתגובתי יותר. אבל הוא הזמר הכי אהוב עלי בעולם הכי שאפשר. נכון, גרג לייק בראשון של ק.ק. מהמם יותר אבל פיטר לוקח אותי למקומות הנפשיים האמיתיים. אני אוחז בהרבה אלבומים שלו ושל ואן דר.. ראיתיו בניו יורק פעם... טוב זהו בעצם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דיון 1009, 14. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק כדי להעמיד דברים על דיוקם: מוצרט הוא הבסיסט ניק פוטר. המתופף, גאי אבנס, מכונה brain. כן כן, טרחנים הם חובבי הפרוג, ובכך טמונה חינניותם... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המיל הוא זמר מדהים, פנומנלי, במיוחד בהופעות חיות. לאורך השנים הוא הוציא דיסקים יותר טובים (Clutch) ופחות טובים (Noise הנורא), התרכך, התחספס, אבל דבר אחד לא השתנה - הבנאדם בוכה. לא מפסיק. ניג'ס. נודניק. מפיץ דיכאון סיסטמתי. נוגדן-פרוזק. עליי, אישית, זה נמאס. 1983 ודרומה - הידד! מאז ועד היום - בחשד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלבום חדש לון דאר גראף ג'נרייטור. הראשון מאז שנות השבעים, דומני: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וירג'ין הרימה אתר לכבוד האלבום: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ונדר-גראף עלו על הבמה 24 שעות אחרי הפיגועים בלונדון: |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |