ועדת רוטלוי: לשנות את ''התפישה המשפטית'' של מעמד הילד | 1619 | ||||||||
|
ועדת רוטלוי: לשנות את ''התפישה המשפטית'' של מעמד הילד | 1619 | ||||||||
|
פרסומים אחרונים במדור "חדשות"
|
הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
||||
|
||||
כל הענין הזה עם זכויות השפעה שיש לתת לילדים בתחום מערכת החינוך, לא סותר את הרעיונות האחרונים של לבנת/תירוש על להבהיר לילדים את מקומם בביה"ס? כלומר שהילד יכבד סמכות וכו'. |
|
||||
|
||||
יש לדעתך סתירה בין כיבוד סמכות לבין אפשרות להשפיע? |
|
||||
|
||||
סתירה מובנית לא בהכרח. אצל ילדים מודל 2003 כנראה שכן. תסתכל איך רק אתמול רבת עם הילד שלך שישים חגורה מאחור, ועכשיו הוא ייקח את הענינים בידים. ואיזו עטיפה תשכנע אותו לקנות את המוצר אחריות והשפעה? עטיפת הירידות על ההורים. זו סתם דוגמא אופיינית שמעצבנת אותי, לפחות כמו הילד שביקש להשפיע עלינו לחסוך במים. אתה שומע את התשדיר ברדיו שבו הילדים נקראים להשפיע על ההורים להקליק מאחור? יש שם זילות של הסמכות ההורית כי זה מה שהולך היום, להתחנפן לילדים מעל לראשם של המבוגרים הדבילים והאגואיסטים. |
|
||||
|
||||
זאת הייתה סדרה מה זה מגניבה |
|
||||
|
||||
למי כאן מפריעים חוקים נגד ענישה פיסית של ילדים ע"י הוריהם? צריך להגן על הילדים, אמת, אבל לא הייתי רוצה שנגיע למצב, כמו במדינות מסויימות בארה"ב, שהורים מפחדים שהילדים שלהם יפתחו פה אצל הגננת על כל סטירה שהם מקבלים בבית ושזו תסגיר אותם לרשויות. לא כל ילד אפשר לגדל עם time-outs. |
|
||||
|
||||
מה זה time-outs ? |
|
||||
|
||||
יתקנני הניק, אבל מדובר בשיטת ענישה בה שולחים את הילד להצטנן קצת בחדר עד שירגע. |
|
||||
|
||||
Even dogs can be trained and taught obedience without ever using physical punishment. Surely you can raise your kids without slapping them around.
|
|
||||
|
||||
השאלה אם זה נכון. ראיתי תוצאות מאוד לא נעימות אצל הורים מהסוג שאתה מדבר עליו - ילדים בלתי נסבלים. אני רחוק מאוד מלהיות פסיכולוג אבל נדמה לי שלפחד אין ממש תחליף בחלק מתהליכי הלימוד שלנו. ואשמח לשמוע אם וכיצד אני טועה. |
|
||||
|
||||
הראה לי דוגמה אחת שבה פחד משרת תוצאה טובה ואכיר בכך שאין לו תחליף. אין שום דבר שהפחד מלמד מלבד פחד וכמעט בכל המקרים השימוש בפחד הוא תוצר של צורך של ההורים, לא מטרה ממשית של הילד. |
|
||||
|
||||
ילד מפוחד הוא לא ילד מחונך. מצד שני, בהתנהגות מבוגרים הפחד - במובן המעודן שלו, אולי במובן "חשש" - יכול לשמש מוטיב לפעולות רבות. רק היום הייתי בהרצאה שבה מישהו הסביר בצורה מבריקה, שהמניע לקונסולידציה בין חברות טכנולוגיה הוא פחד (וכנראה באמת התכוון לחשש). גם המניעים שמכשילים קונסולידציה, אגב, הם פחדים וחששות. 1 יש לי דז'ה-וו עכשיו, בתגובה הזאת, כאילו כבר עניתי באותו אופן על אותה טענה. לא ברור למה. |
|
||||
|
||||
כבר עניתי היום לאלמוני אחד ונגמרה לי המכסה. לא כל שכן כשהשאלה עצמה לא ברורה. |
|
||||
|
||||
מאז שיצאת מהארון תפסת תחת, הה? להזכיר לך את הסיפור על הכלב והשועל? |
|
||||
|
||||
איסתרא בלוג קיש קיש קריא. |
|
||||
|
||||
קודם אסתי ועכשיו את. מה זה הגל האנטי-אלמוני הזה? מה אנחנו מצורעים? |
|
||||
|
||||
שיואו, איזה חבל קצר יש לכם. אז אני *כן* עונה לאלמונים, בסדר? רק שלא הבנתי מה רצה אלמוני א' לומר, ולכן תשובתי המושהה אליו היא "אה?" ___________________ ברקת, בטוחה שגם עכשיו הולכים להאשים אותה במשהו. אם אפשר, שיהיה מהר ובלי כאבים. |
|
||||
|
||||
כבר האשמתי הבוקר בחורה אחת ונגמרה לי המכסה. |
|
||||
|
||||
שאם פחד הוא הגורם לקונסולידציה וגם המונע קונסולידציה אפשר לצמצם את המשוואה. |
|
||||
|
||||
איך הגעת לזה? רוץ לפתור חידות אצל עורך הטריויה. |
|
||||
|
||||
מצטער, אני לא מדבר עם אלמונים. |
|
||||
|
||||
אה, תודה לך. הצלת אותי מלינץ' אלמונים 1. מה הקשר בין אליסטייר מקליין לצמצום משוואות? אשמח להבין גם את זה. על פניו זה נראה אלגנטי, בפועל כמובן שמדובר בפחדים וחששות שונים, במקרה של "לחץ" לרכוש חברות ובמקרה של רתיעה מרכישה. אין דומה "הפחד להיראות טמבלים" ל"פחד שהמתחרים יקדימו אותנו" - הראשון חוסם רכישות, השני מעודד אותן. 1 וזה אחרי שהבאתי להם בורקס, כפויי טובה! |
|
||||
|
||||
האמת היא שאת הלינץ' רצינו לעשות לך *בגלל* הבורקסים העבשים ההם, ומאז אנחנו רק מחפשים תירוץ. אליסטר מקליין נכנס שמה רק בגלל שנדמה לי ש"המפתח הוא פחד" הוא שם של אחד מספריו. |
|
||||
|
||||
היי, אלמוני נחמד. זה בטח אתה שאמרת כל הזמן שנורא טעים. |
|
||||
|
||||
הורים בהחלט צריכים לפחד שהילדים שלהם יפתחו פה על כל סטירה, והילדים בהחלט צריכים לעשות את זה. אין שום סיבה להכות ילד. |
|
||||
|
||||
מדוע לא? |
|
||||
|
||||
רגע, אני מדמיינת את זה, או ששאלת אותי "מדוע לא (להכות ילד)"? אולי כי זה ברברי, כואב, ולא נותן שום דבר לאף אחד? |
|
||||
|
||||
And moreover, it’s teaching the child to use violence when he doesn’t get he’s bidding.
|
|
||||
|
||||
אולי את מגזימה? אולי פשוט תנמקי. להכות ילד עם חגורה מתוך כעס ועצבים זה ברברי. לתת סטירה בטוסיק לילד שמתפרע בלי שליטה זה לגיטימי. ויש הרבה באמצע. |
|
||||
|
||||
*אני* מגזימה? אני? ילד שמתפרע בלי שליטה נשמע כמו ילד עם צרכים מיוחדים1, והוא זקוק לתרופות, או לתרפיה, או לאלוהים יודע מה- אבל מכות באמת לא יתנו שום דבר. במקרים קשים צריך לתפוס אותו ולהחזיק אותו בחזקה אם הוא יוצא מכלל שליטה, ולנסות להרגיע אותו- אבל לא להכות. להפך, מכות יכולות "לחמם" אותו עוד יותר. ילד "רגיל" שמתפרע או מתחצף להורים שלו, אפשר לתת לו עונשים שקשורים לבעיה, כדי שיבין אותה. מכות- אפילו "סטירה בטוסיק"- לא יתנו שום דבר, וכן, לדעתי גם סטירה היא ברברית- אתה משתמש בכוח פיזי כלפי ילד שלא יכול להחזיר לך. אותי זה מגעיל. 1 אסור להגיד "ילד חריג" יותר, למקרה שלא ידעתם. |
|
||||
|
||||
לא כל ילד שמתפרע הוא עם "צרכים מיוחדים". לפי דרכך כל הילדים היו מקבלים ריטאלין בארוחת בוקר בתוך הקורנפלקס אבל לעולם לא ישתמשו נגדם בכוח פיסי, כאילו שיש משהו נוראי כל כך בכוח פיסי לעומת סתם דומיננטיות ונתינת הוראות. במה טוב יותר החיבוק הלוחץ שלך מהכאפה בתחת? ילד יכול להרגיש לא פחות מושפל מעונש לא גופני אשר יכול גם לפגוע בילד בצורה חמורה הרבה יותר מסתם הצריבה של המכה בישבן. אני לא רואה בשימוש בכוח פיסי מתון (LOL) נגד ילדים משהו 'גועלי'. לו הייתי מרגיש כך אז הייתי נגעל מכלל האנושות לדורותיה עד לעשוריים האחרונים - וזה מוזר. *כל* הילדים בודקים את הגבולות של מה מותר ומה אסור בשלב זה או אחר, בסופו של דבר ישנם מקרים בהם מה שחסר במשוואה הוא קצת מורא מפני ההורים, לא פחות ולא יותר. having said that, אני מוכרח להודות שאני עדיין מרגיש ניתן לשכנוע. אני קצת משחק devil's advocate כאן כי אני צריך טיעונים יותר משכנעים נגד חינוך גופני מאשר "איכסה". |
|
||||
|
||||
אתה יודע, ניק, אתה מעצבן אותי עם הדעות שלך. אתה מאד מעצבן אותי. אתה מעצבן אותי כל-כך שאני צולל לתוך המסך שלי, יוצא אצלך בחדר, ומעיף לך סטירת לחי. השתכנעת, או שצריך לעבור לבעיטות? |
|
||||
|
||||
כמה נוקב. לעשות דמוניזציה של הצד שלי כדי להעביר מסר שכבר נאמר בצורה רהוטה יותר ע''י אחרים. זה בטוח ישכנע אותי. |
|
||||
|
||||
וזה עוד לפני שהשתמשתי בסכין. |
|
||||
|
||||
נוקב בלשון נוגע בנקודה במדויק ובעל אפקט חד. |
|
||||
|
||||
אלימות כגון זו שאתה מציע מעולם לא פתרה אף בעייה. רק אלימות קשה מסוגלת באמת לשנות דברים. |
|
||||
|
||||
רוצה לעשות את הנסיון הזה? רק ספר לי איפה אתה גר. |
|
||||
|
||||
שכחתי להוסיף (: בסוף התגובה הקודמת. חוץ מזה אל תדאג, כבר הקדימו אותך. |
|
||||
|
||||
אחי, יש לי את הIP שלך. האנשים שלי בדרך. (-: |
|
||||
|
||||
סליחה? אני לא אמרתי שכל ילד שמתפרע הוא בעל צרכים מיוחדים, אני דיברתי על ילדים שמתפרעים בלי שליטה (שאני אבין, אתה טוען שכל ילד מן השורה מסוגל להתפרע בלי שליטה? אז תתפלא, רובם דווקא בשליטה מלאה בדרך כלל). לא דיברתי אך ורק על ריטלין (אם כי זו בהחלט אופציה מוצלחת). "החיבוק הלוחץ" נותן הרגשת ביטחון ומרגיע- וזה בדוק. ילדים לא צריכים לפחד מהוריהם. אני מעולם לא פחדתי מהורי- מעולם- זה עדיין לא אומר שאין לי כבוד אליהם. אם הם היו מכים אותי, אני לא בטוחה שהכבוד הזה היה קיים. לי יש מבחן מחר, אבל אתה מוזמן לנסות ולקבל טיעונים משכנעים מאנשים שיש להם כוח להתווכח עם מי שלא רוצה לקבל טיעונים משכנעים. לא נורא, אם הם לא יצליחו לשכנע אותך- פליק קטן וזה עובד! (ומשהו שישמע מתנשא, אבל לא אכפת לי: אני מקווה שלא תפעיל את השיטות האלה על הילדים שלך). |
|
||||
|
||||
תוך כדי התעלמות מההערות העוקצניות האישיות והמיותרות שלך: מעניין אותי לדעת מה את עושה לילד שמתפרע בסופר. באמת. חיבוק? ואם הוא ממשיך להתפרע? עוד חיבוק? איום בעונש? צעקות? פרצוף עצוב? >> אני מעולם לא פחדתי מהורי- מעולם- זה עדיין לא אומר שאין לי כבוד אליהם. אם הם היו מכים אותי, אני לא בטוחה שהכבוד הזה היה קיים פה את שוב מגזימה. אני לא מאמין לך שלא היית מכבדת את הוריך אם היו סוטרים לך. זה פשוט קשקוש. יש בהורות קצת יותר מאשר חיכוכים ועונשים. אני חטפתי כמה סטירות כשהייתי קטן ואני אוהב ומכבד את הוריי, וכך, לדעתי, הרוב המוחץ של בני דורי וקודמיו. |
|
||||
|
||||
לא, ניק, תרביץ לו בסופר! תשפיל אותו לעיני כל המתבוננים! תגרום לו כאב, זה מרגיע! אה, ואני אשמח אם תסביר לי למה ההערות שלי היו מיותרות. ניסיתי להמחיש בהן משהו (אבל כנראה שלא הצלחתי). ואם אתה קורה לי קשקשנית, אז באמת שאין לי שום דבר ענייני להגיד יותר. לילה טוב. |
|
||||
|
||||
ילד בן שנתיים וחצי שוכב על הרצפה בסופר וצורח. הוא לא רוצה להתקדם הלאה. הוא אולי רצה פעם שיקנו לו משהו (שוקולד, נגיד) אבל הוא כבר שכח. עכשיו הוא על הרצפה בסופר וצורח. אנשים הולכים ומתאספים סביב. הוא צורח עוד יותר כדי להדגים את הנקודה. אתה מדבר אתו וזה כמו לדבר לקיר. בגלל שהוא כבר באמצע לצרוח. אין לך חדר בצד לעשות בו טיים אאוט. זה הסופר. הוא בועט ברצפה. הוא מרייר. הוא כבר כחול מרוב בכי. אתה מנסה לחבק אותו חיבוק לוחץ. הוא בועט לך בפיקת הברך מזיל רוק על הצוארון של החולצה שלך. חשוב לומר - הוא ילד נורמלי בדרך כלל. אין לו הפרעות קשב. אין לו הפרעות התנהגות. הוא פשוט רצה שוקולד ולא קנית לו והוא הכניס את עצמו למצב היסטרי. בכל סופר כמעט אפשר למצוא ילד אחד כזה. האפשרויות העומדות בפניך: 1. להמשיך את ההצגה (המשפילה הזו, גם בשבילו). 2. לנסות לדבר על ליבו (= לאופציה 1 במקרה זה). 3. לתפוס אותו בכתפיים. להעמיד אותו. להסתכל לו בעיניים ולומר לו - תפסיק את ההצגה הזו תכף ומיד. וכשהוא ממשיך, לתת לו מכה קטנה על הישבן. כזו שתזעזע אותו קצת ותגרום לבכי להפסיק לרגע, מספיק זמן כדי לקבל הפוגה שתאפשר לדבר איתו שוב. מניסיון, האפשרות השלישית עובדת הכי טוב. הרעיון הזה שאסור בשום אופן להרביץ לילדים היא אווילית. אנחנו משתמשים בכוח על ילדים כל הזמן גם בלי שנקרא לזה אלימות. אנחנו מלבישים אותם בניגוד לרצונם, רוחצים אותם בניגוד לרצונם, מכריחים אותם לקבל חיסונים, תופסים להם את היד בכביש לא תמיד בעדינות מקסימלית, נותנים להם מכה קטנה על היד כדי ללמד אותם לא לקרב את היד לאש. וכן הלאה. חשוב להבדיל בין מכות שנועדו לשחרר את ההורה ממתח נפשי (אסור!) לבין מכות בכוח סביר שיש להן מטרה חינוכית מובהקת. וזה לא פעם הכרחי. לא צריך לעשות דמוניזציה להורה ה"מכה". חינוך של ילדים, במיוחד צעירים, כולל גם אינטראקטציות פיזיות. ואם כבר, מה בדבר שני ילדים שהולכים מכות אחד עם השני? מותר להפריד ביניהם? הרי זה דורש בפועל להשתמש באלימות. |
|
||||
|
||||
הייתי בוחרת ב-1. הוא היה צורח, משפיל את עצמו ואותי, אבל לא מקבל כלום. בפעם הבאה הוא היה מבין שכל הצרחות שבעולם לא יעזרו לו. מנסיון- גם זה עובד (אם כי, למען הסר ספק, לא ניסיתי את האופציה הזאת ממש בתוך סופר). כשאתה תופס בחזקה את היד שלו כשחוצים כביש, אתה מונע ממנו כאב גדול יותר, או אפילו מוות. זה לא נקרא "להרביץ". כשאתה מסיט מהר את היד שלו מכיוון האש, אתה מונע ממנו להישרף. כשהוא חוטף היסטריה בסופר בגלל שוקולד- אפשר גם לבחור באופציית ההתעלמות. |
|
||||
|
||||
האמת היא שלא תמיד אפשר. (מעבר לזה שאני חושב שזה לא תמיד רצוי. שזה גורם לילד יותר סבל). נסיבות החיים הן כאלה שמחייבות אותנו לפעול בתוך מסגרת זמן. למשל, צריך להספיק להגיע בזמן לקחת את הילד השני מהגן. כשאתה תופס בחוזקה את היד של ילד כשחוצים את הכביש אתה אלים. גם אם תנסי לתאר את זה במילים יפות יותר. הלגיטימיה ש"אתה מונע ממנו כאב גדול יותר" תופסת גם במקרים אחרים, וגם כאשר קשה לראות את זה ישירות. אולי כדאי להבחין בין ילד לילד. כשמדובר בילדים צעירים - מכה חינוכית יכולה להיות דבר אפקטיבי מאוד. בגיל שנה וחצי הם גם לא כל כך מבינים עדיין התדיינות לוגית. ולמען האמת, גם בגיל ארבע לא תמיד. כשמדובר בילדים בני 14 אלימות לא תועיל, ולהפך. וזה גם גיל שאפשר ממש לדבר איתם. ועוד דבר, וסליחה על הקטנוניות - כשאת אומרת - "מניסיון" ומתכוונת לילד שאין לך אחריות מלאה על הגידול שלו (דהיינו, לא הילד שלך) זה שונה מאשר ילד שהוא הילד שלך ממש. קל יותר לנקוט בתיאוריות חינוכיות מודרניות כאשר בסוף היום מחזירים את הילד להוריו. |
|
||||
|
||||
הממ. יש משהו בזה שאתה אלים כשאתה תופס לו את היד בכביש. אתה צודק, בסיטואציה כזו זה הכרחי- אבל אתה לא מכה בו. כמו שיש הבדל בן מכות חזקות למכה בטוסיק, יש גם הבדל בין מכה בטוסיק לבין להחזיק לו את היד חזק כשחוצים את הכביש. שוב: לדעתי, יש דרכים אפקטיביות לא פחות מ"מכה חינוכית". לדעתך "קל יותר לנקוט בתאוריות חינוכיות מודרניות כאשר בסוף היום מחזירים את הילד להוריו"- נו, לא תמיד. כשאלה ילדים שאתה רואה אותם מדי יום (כלומר, הם לא "חדשים" לך), תתפלא כמה מורות וסייעות ירגישו חופשי לתת להם מכה על היד כשהם עושים משהו לא בסדר. לרוב זה "כשיש צורך", ולפעמים גם כשאין. זה הופך למין הרגל כזה, כאילו כלום. הילד לא מתנהג יפה? לא נורא, מכה קטנה וזה יעבור לו. אין לי ילדים משלי (כפי שאתה יודע), כך שאני לא יכולה לומר לך איך אני נוהגת אתם. אבל אני מוכנה לחזור לדיון הזה עוד כמה שנים, אם אתה רוצה. |
|
||||
|
||||
לא שמתי לב לכותרת קודם. הפחד להזדהות בשם הוא בגלל ההתלהמות שנתקלתי בה בדיון הזה קודם (שהיה בה כשלעצמה מימד של אלימות). בנוגע לכביש - ברגע שגם את מסכימה שיש מקרים שבהם כוח פיזי הוא דבר דרוש וחיוני, הויכוח שלנו הופך להיות כמותי ולא איכותי. הדוגמה שהביא קודם אחד האיילים בנוגע לילד הרץ סביב הבריכה מצביעה על כך שלעיתים שימוש בכוח, גם כשהוא מכה ממש, חיוני להצלת חיים. הפרדה בין שני ילדים ניצים שדורשת לא פעם שימוש בכוח היא דוגמה נוספת. ניצה ציינה אלמנט נוסף והוא החד משמעיות של המכה מול המורכבות הפסיכולוגית של מלל. ראיתי לא פעם הורים המכריזים על ''ברוגז'' עם הילד, דבר נורא בהרבה בעיני מאשר מכה חינוכית. יועצות חינוכיות, סייעות, מורות וכדומה נמצאות בסיטואציה חינוכית מובנית ובתוך מערכת היררכית מסודרת. שם אולי קל יותר להימנע מכוח פיזי שלעתים הכרחי באינטראקציה הורה-ילד. וכמו שאמרת בעצמך, אפילו בסיטואציות כאלה לא פעם מוצאים מכה חינוכית כעונש רלוונטי. |
|
||||
|
||||
אה...התלהמות מצידי? אני מצטערת, אבל ארבע שעות שינה הרגיעו אותי, באמת. אני אשמח לדעת עם מי אני מדברת. אני לא חושבת שתמצא מישהו שיחשוב שאין *שום* מקרה שבו כוח פיזי דרוש. ברור שהוא דרוש במקרים מסויימים (מאוד)- וגם אמרתי את זה בתגובה 171205. קשה לי לחשוב על מקרה שבו הדרך היחידה היא פליק בטוסיק. יועצות חינוכיות, סייעות, מורות וכדומה, דווקא מפני שהן נמצאות בתוך מערכת היררכית מסודרת, היה אפשר לצפות מהן להימנע מהפגנת כוח פיזי- אבל זהו, שהן לא נמנעות מכך. ומה שהתכוונתי להגיד בתגובתי הקודמת, למקרה שזה לא היה מובן, שהעובדה שפותרים שם בעיות ב"מכה חינוכית" היא שלילית. יש עונשים רלוונטים הרבה יותר. הן פשוט בוחרות בדרך הקלה. |
|
||||
|
||||
אני חושב שהובאו כמה דוגמאות שבהן הדרך היחידה היא פליק בטוסיק (ע''ע הדוגמה של הילד הרץ סביב הבריכה). יש משהו עגום במהירות שבה את מוכנה לשלוח ילד לתרפיה או לתת לו ריטלין, מול הקושי להודות שלפעמים מכה קטנה היא אפקטיבית. ואגב, ובניגוד למה שאמרת שם, אילולי היתה האופציה של מכה קטנה אפקטיבית, לא היתה נטייה מצד אותן יועצות, סייעות ומורות להשתמש בה. (ולא שאני מצדיק את השימוש הנרחב הזה). איני חושב שיש להשתמש באופציה הזו בקלות, אבל גם אין צורך להזדעזע כאשר ילד מקבל מכה חינוכית מדי פעם. |
|
||||
|
||||
לא חושבת שזאת הדרך היחידה. מבזק חדשות: ריטלין נותנים רופאים. אני לא רופאה, ואין לי שום כוונות לתת לילד ריטלין כשהוא לא זקוק לו. מעניין אותי איך הבנת את זה ממה שאמרתי. תרפיה, לדעתי, עדיפה על "מכה אפקטיבית". אני שמחה שאתה לא מצדיק את השימוש הנרחב הזה. אני לא מצדיקה אותו גם אם הוא היה פחות נרחב, ושוב: יש דרכים אפקטיביות לא פחות. |
|
||||
|
||||
תרפיה טובה (אולי) כתהליך ארוך טווח. לפעמים דרוש טיפול מיידי. |
|
||||
|
||||
אוקיי. אנחנו חוזרים על עצמנו, ולי אין מה להוסיף בנושא. כשיהיו לי ילדים, אני אנסה לגדל אותם בדרכי. אם אכשל בכך- נו, אם עדיין יהיה אייל, אני מוכנה לחזור ולהודות שטעיתי, וש''מכה חינוכית'' היא בלתי נמנעת (אבל עד אז יש עוד המון זמן). |
|
||||
|
||||
עדי כבר נתנה לא מעט דוגמאות לאלטרנטיבות למכות, ריטלין, ותרפיה: החזקה מונעת, דיבור, וכדומה. סביר להניח שיש עוד. לא, אף אחת מאלה אינה פתרון קסם מיידי שבאיבחת-חרב תשתיק את הילד שלך, אבל אם כל מה שמעניין אותך זה שהילד שלך יסתום ת'פה שלו בשביל שתוכל לחזור לראות "סיינפלד," אז אולי אתה לא צריך להיות הורה מלכתחילה. חינוך ילדים זו פעילות מתמשכת, וכל הדיון הזה, שמתמקד בלמצוא פתרונות מהירים לבעיות ספציפיות, הוא שגוי. אם חינכת את ילדך כראוי, והוא לא "בעל צרכים מיוחדים," לרוב תוכל למנוע ממנו להזיק לעצמו על ידי הסבר. ילדים שהם קטנים מכדי להבין הסברים הם גם לרוב קטנים מכדי לגרום לעצמם נזק, או להבין בכלל על מה הכית אותם. לאחר כמה זמן הם יותנו שלא לעשות את מה שהם יקבלו עליו חיזוק שלילי, אבל אז הם כבר התרגלו לקבל אלימות כחיזוק שלילי חיוני, והדרך קצרה לצרות בהמשך. כל ההנגדה הזו בין "שיטת הפליקים הקטנים" שלך מחד, לבין "שיטת הסימום והתרפיה המזיקה" של עדי מאידך, היא שגויה וחסרת-בסיס. לסיכום, אולי ליווני מגיעה השטיפה הזו יותר ממך, אבל אני מגיב כאן כי נראה לי שהנקודה תהיה ברורה ביותר בשלב זה של הדיון. וסליחה מראש אם הדיון ידרדר מכאן והלאה. |
|
||||
|
||||
ריטלין ותרפיה הן טיפולים קיצוניים. אני מדבר על ילדים נורמליים לגמרי. החזקה מונעת נועדה להשתוללות לא מבוקרת. לא לילד בן שנה שרץ לכביש. (אפשר להתווכח על האפקטיביות של הטיפול. לדעתי הוא נורא ואיום. אבל ניחא). דיבור טוב כשהילד כבר מבין דיבור. והכי חשוב: "ילדים שהם קטנים מכדי להבין הסברים הם גם לרוב קטנים מכדי לגרום לעצמם נזק, " - זה מופרך לחלוטין. לא מעט ילדים הולכים בגיל שנה, ומדברים אחרי גיל שנה וחצי. (וגם שהם מדברים, היכולת הוורבלית והקוגניטיבית שלהם מוגבלת). הם מסוגלים לרוץ לכביש. הם לא מסוגלים להבין את הסכנה. ככה זה. |
|
||||
|
||||
אולי די כבר עם הילד שרץ לכביש? קרא את תגובה 171764 , ואת התגובה שאחריה. יש עוד אפשרויות לטיפול בילד שממש מחבב כבישים (ושוב- לא חושבת שהורה שהיכה ילד כזה על היד הוא הורה רע, אך לדעתי- יש דרכים יעילות לא פחות). |
|
||||
|
||||
תודה. |
|
||||
|
||||
כמובן, אם תנסה אבחת חרב של ממש, סיכויי ההשתקה יעלו. |
|
||||
|
||||
ניסיתי ניסיתי ולא הבנתי. שלא לומר שההקצנות הללו מיותרות ומטופשות. איך הגענו ממכה מדודה על היד לאבחת חרב? |
|
||||
|
||||
מהמשפט הזה "לא, אף אחת מאלה אינה פתרון קסם מיידי שבאיבחת-חרב תשתיק את הילד שלך" של כליל. בפסקה 2 שלו. כמו שכתבתי בכותרת. |
|
||||
|
||||
אופס. סליחה. |
|
||||
|
||||
אני מבין שעלי להמנע מאלגוריות בעתיד? באמת, חלילה לי מלבלבל את האוכלוסיה עם עולם הדימויים המקיף* שלי. --- * מקיף את השכונה שלי, בערך. |
|
||||
|
||||
אלכסנדר מוקדון -- אתה לא. |
|
||||
|
||||
How about a 4th option- Setting a simple ultimatum, as long as he’s making a fool out of himself, you’ll be putting whatever stuff you already got him back in it’s place.
|
|
||||
|
||||
מה גורם לך לחשוב שאפשר בכלל לדבר אל ילד בן שנתיים וחצי כשהוא צורח על הרצפה? הוא לא שומע אותך, הוא צורח. |
|
||||
|
||||
If you can’t control your 2 year old, don’t take him shopping.
|
|
||||
|
||||
ואני אם חד הורית. אפשר לקבל פטור מהכלל הזה? |
|
||||
|
||||
nope
|
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
לא הבנתי, זאת חבילה של קונדומים? |
|
||||
|
||||
אני ממש לא זוכרת מה היה בלינק הנ"ל, אבל הנה משהו שממש שיעשע אותי: |
|
||||
|
||||
יחד עם המטרה החינוכית המובהקת אתה מעביר לילד שלך מסר חינוכי חשוב לא פחות: כוח הוא אמצעי לגיטימי להשגת מטרות (חינוכיות או לא, את ההכללה הוא כבר יעשה בעצמו). |
|
||||
|
||||
למה שהוא יכליל בכיוון הזה? אפשר גם "אמא עושה מה שהיא מבינה", או "כוח הוא אמצעי", או "מבוגרים חזקים מילדים", או "ואללה, הגזמתי". הילד בן שנתיים וחצי, צריך לחנך אותו ולא לחשוש מן התזות הפילוסופיות שהוא יפתח (אל תדאג - הוא לא). |
|
||||
|
||||
נו, בסדר, אם אתה אומר לי לא לדאוג אני נרגע מיד. |
|
||||
|
||||
למה שהילד שלי לא יפתח תזות פילוסופיות בגיל 3? הילד שלי הכי חכם בעולם!! |
|
||||
|
||||
באחת הפעמים שהייתי בסופר ראיתי מחזה ממש מוזר שעבד בצורה מדהימה. מדובר בשיטה להפסקת בכי סחטני, כמו למשל בכי בסופר מרקט, ולא בכי שמבטא כאב או קושי שאנחנו רוצים לפתור. הסצנה הידועה של ילד שבוכה ורוצה שיקנו לו התפתחה לכדי בכי סחטני קלאסי, אבל באיזהו שלב האבא פרץ בבכי קולני מול הילד גם הוא! באורח פלא הילד הישתתק. |
|
||||
|
||||
הילד השתתק כי הופתע, בפעם הבאה זה לא יעבוד. |
|
||||
|
||||
לא הייתי רץ לגזור כאלו מסקנות נחרצות כל כך בקלות. לא שוחחתי עם האב ואני לא יודע לומר אם זו הייתה הפעם הראשונה שהוא עשה זאת. לי זאת נראת דרך מוצלחת מאוד של האבא לומר לילד שהבכי שלו לא עובד עליו. בעצם האבא אומר לילד "חשבת שתביך אותי עם הבכי שלך במקום ציבורי וכך תוכל לסחוט ממני שוקולד? אז תשכח מזה, אני לא נבוך מהבכי שלך, 'סתכל אין לי שום בעייה לבכות יותר חזק ממך" |
|
||||
|
||||
הטריק הזה נראה לי בעייתי. אם הבכי של האב לא רציני והילד יכול לראות זאת, זה לא יעבוד או ייתפס כלגלוג מצד האב. אם הבכי (נתפס בעיניי הילד כ)רציני, הילד אכן ישתתק מההלם. אבל זה מצב מעורר חרדה. הוא עלול לקבל הרגשה שאביו לא מסוגל להתמודד עם הבעה של הצרכים והרצונות שלו. התגובה הגרועה ביותר של הילד לבכי כזה, תהיה שהוא ילמד לא להחצין את רגשותיו כי הם הרסניים לאנשים שהוא אוהב. |
|
||||
|
||||
נתחיל מזה שמדובר בבכי מעושה ולא בבכי אמיתי של האבא. זהו בכי רציני לגמרי ואינו מלגלג. האבא אומר לבן בצורה הכי ברורה שבכי סחטני לא עובד עליו. או אם נרצה, זאת הקצנה של התעלמות מהבכי. אם יש צורך האבא אפילו יכול להוסיף מסר מילולי ברור לילד הסורר כדי להסיר כל ספק. לגבי אי יכולתו של האב להתמודד עם הבעה של הצרכים והרצונות שלו, אם היה מדובר בבכי אמיתי ובמשהו מקיף יותר ובמקרים נוספים, אז כן, יש על מה לדון, מאחר שמדובר בבכי מעושה אני לא הייתי רץ כל כך רחוק עם המסקנות. |
|
||||
|
||||
>> תגרום לו כאב, זה מרגיע! כאב כן מרגיע לפעמים. זה כמו לעשות reboot. זה א'. כאב נפשי כתוצאה מאיומים או גינויים הוא משמעותי לא פחות וההעדפה הגורפת שלך של זה על זה לא ברור לי מה מקורה. ממתי כאב פיזי הפך להיות הדבר הנוראי ביותר בעולם שאסור לחשוף את הילדים כלפיו בשום אופן ובשום מידה? זה נשמע לי מוקצן בצורה חולנית, כמו למשל ג'רמופובים שלא נותנים לילדים שלהם להתקרב ללכלוך בשום צורה. ילדים כאלו יגדלו להיות חולניים וחלשים כי המערכת החיסונית שלהם לא משוכללת דיה. אני לא מציע להעביר שיעורים בכאב לילדים, רק רוצה להדגיש שיש משהו מוקצן יתר על המידה בגישה הלא כוחנית. ברמה מסוימת אנחנו עדיין חיתיים והתניה פיסית ע"י כאב היא חלק מתהליך הלימוד של בני אדם מנקודת מבט אבולוציונית. כאשר הילד הקטן שלי (בין ה2 נאמר) יקרב את ידו לחשמל או לאש אני לא אחבק אותו ולא אסביר לו אני פשוט אתן לו מכה על היד ואגיד לא "אסור, מסוכן". כמו אצל כלבים, ומסיבה טובה, אנחנו לא יצורים נשגבים, במיוחד לא בצעירותנו. מי שמרגיש גועל פיסי בתהבוננות במחזה שתיארתי כרגע (מכה ביד כשמתקרבים לאש) לדעתי יש לו בעיה נפשית הקשורה לאלימות, איזהשהו תסביך. |
|
||||
|
||||
אני לא ארגיש גועל פיסי בהתבוננות במחזה שתיארת. אני כן ארגיש גועל פיסי בהתבוננות באם שמכה את בנה בסופר כי הוא התחיל לצרוח שם. זה נחשב בעיה נפשית? |
|
||||
|
||||
קלה. יש כדורים. |
|
||||
|
||||
יש לך משהו להמליץ לי? |
|
||||
|
||||
קרבוסילן, אנציפלמד. |
|
||||
|
||||
תודה. אני אזכור לקחת אותם איתי בפעם הבאה שאני אלך לסופר. |
|
||||
|
||||
"התניה פיסית ע"י כאב היא חלק מתהליך הלימוד של בני אדם מנקודת מבט אבולוציונית" Can you give an example of a mammal that uses violence against its own young (except of course for cannibalism)?
|
|
||||
|
||||
בסרטי טבע רואים למשל נמרות או לביאות שנותנות מכה לגור סורר. כשאני חושב על זה, גם אצל קופים לסוגיהם ראיתי התנהגויות כאלו. |
|
||||
|
||||
אין ספק. גורי כלבים/זאבים מקבלים עונשים פיזיים חינוכיים מצד האם ושאר חברי הלהקה. כאשר גור מגלה את חדוות המשחק הרי שברגע שהוא עובר את הגבול הוא יקבל נשיכה קלה מצד הפרט הבוגר. אותו הדבר קורה לגבי כל הרגל ודפוס בחיי הלהקה, הגורים מבינים שיש סדר אכילה רק לאחר שנכוו מספר פעמים וכו'. חשוב לציין שאותם עונשים הם חינוכיים וברוב המקרים ניתן לראות בבירור שהפרט הבוגר מודע לכך שהוא מעניש צעיר ונמנע מלהפעיל את כוחו במלואו כשם שהיה עושה נגד פרט בוגר. |
|
||||
|
||||
מעבר לדוגמאות הללו של חינוך ע"י כאב אצל בעלי חיים צריך לזכור את העובדה הפשוטה שבכולנו ישנו מנגנון התניה חייתי אשר מלמד אותנו ברמה הסב-רציונלית כיצד להמנע מדברים כואבים. "ממנטו" אני מניח שכולם ראו? אני באופן אישי לא מסוגל לגעת באף חלק מתכתי של האוטו שלי אחרי שאני נוהג בו מבלי לפחד מזאפ חשמלי. אחרי כך וכך שוקים הגוף שלי למד לסגור את הדלת של המכונית עם הרגל, ואני גם נזהר מעציצים מלאכותיים במסדרונות עם שטיחים וממסגרת החלון של הסלון. ויש עוד דוגמאות עצובות אבל אולי כבר אמרתי יותר מדי.. בכל אופן אני יכול להבטיח כדוגמא אישית שמעולם לא למדתי "טוב יותר" מאשר דרך חשמל סטטי. |
|
||||
|
||||
אם אתה רוצה לגדל ילדים שיתייחסו אליך באותו פחד אינסטינקטיבי שאתה מרגיש מחשמל סטטי, יופי לך ויופי לילדים שלך. |
|
||||
|
||||
לא הייתי ממהר לפסול את הכיוון. הזאטוט קם כל לילה ונכנס לחדר ההורים? חבר חוט מתכת למצבר מתאים ולידית הדלת... |
|
||||
|
||||
לא רק הילדים, כלל האנושות צריכה לפחד ממני כמו מחשמל. השתחוו מולי כאל מול זאוס! בני אנוש עלובים.. כי בידי שיבולת הברקים המרתיחה אוקיינוסים ומענישה פעוטות. |
|
||||
|
||||
אני נזהר מזו שחתמה איתי על הסכם בעירייה. |
|
||||
|
||||
AFAIK tigers use growling to control their cubs and if the cubs behave terribly wrong, the tigress will turn her back on them or even walk away.
|
|
||||
|
||||
אולי הסיבה נעוצה בהבדלים הקיימים בחשיבות הקבוצה אצל הכלבים מול החתולים. |
|
||||
|
||||
I searched the Internet to find any evidence of dogs or wolves biting (or otherwise using physical violence against) their offspring and could not find any. I’d appreciate a link if anyone can provide one.
I found a nice picture of a muzzle bite (wolves version of a kiss) though. http://www.fortunecity.com/greenfield/wilderness/338... |
|
||||
|
||||
זו ועדת רוטלוי. לא ועדת רוטוילר. |
|
||||
|
||||
אכן. אריות גם הורגים את הגורים של האריה הקודם, אבל בינתיים לא שמעתי הצעות כאלה באייל. שמתי לב לדבר יפה: כולם מדברים על טובת הילד, אבל הדוגמאות הן כאלה בהן ברור שמדובר בטובת ההורה - אחרת למה ההדגשה על כך שמדובר במקום ציבורי כמו סופרמרקט והילד "עושה בושות" להורים שלו? |
|
||||
|
||||
כמה איילים דיברו על טובת הילד במפורש. הילד (הצעיר) מכניס את עצמו לא פעם לסחרור וזקוק למכה (קטנה) כדי לצאת ממנו. מעבר לזה, מנגנוני ההתנייה דרושים כדי ללמד את הילד להימנע מסכנה (ילד בן שנתיים מטפס על המעקה, למשל). ואחרון - ללמד ילד להיות מחונך זה לא רק אינטרס של ההורה (''הבושות'') אלא גם של החברה ויותר מזה של הילד שצריך להיות חלק ממנה. ילדים לא מחונכים הם לא ילדים מאושרים יותר. להפך. |
|
||||
|
||||
ברצוני להתנצל על ההערה בסוגריים בתגובה הנ"ל, שאחרי ארבע שעות שינה ומבחן שככל הנראה נכשלתי בו1, נראית גם לי ממש לא לעניין (וכיוון שאני מאמינה בעונשים חינוכיים, העונש החינוכי שלי זה התנצלות פומבית ולא בדוא"ל). 1כן, אני רוצה לשתף אתכם, מה תעשו לי? |
|
||||
|
||||
ריטלין זה האמ-אמא של האלימות כלפי הילד, לסמם את הילד זה יותר מוצלח לדעתך מלהתמודד עם הבעיה? לתת סטירה קטנה זה משהו אנושי ולפעמים הומני- זה יותר משפיל ומזעזע את המסוטר מאשר מכאיב(- כמובן תלוי בילד אך בכל זאת) |
|
||||
|
||||
אה, אם זה יותר משפיל ומזעזע את הילד המסוטר אז זה בסדר. למה לא אמרת קודם? פעם אחרונה: אני לא רופאה, ולא הצעתי לסמם שום ילד (או מבוגר). ריטלין נותנים רופאים, וזאת אופציה מוצלחת כלפי הילדים _שזקוקים_לכך_, לדעת הרופא, ובמינון הנכון. אני מבינה שיש לך משהו עקרוני נגד ריטלין; הדעות לגבי התרופה הזאת חלוקות. אני לא מבינה גדולה בנושא, אבל יש מספיק מחקרים שהוכיחו שהתרופה הזאת דווקא לא מפלצת כ"כ נוראה כמו שעושים ממנה. אם אתה רוצה, אני יכולה לנסות ולחפש מאמרים כאלה (אבל לא מבטיחה למצוא...). |
|
||||
|
||||
יש ילדים שריטלין מועיל להם מאוד. ולא פעם ראיתי ילדים שההורים שלהם מתנגדים לריטלין במחיר כבד מאוד לילד (הילד לא מסוגל לשבת שתי דקות ברציפות, ונשאר מאחור לימודית וחברתית). לתרופה הזו יצא שם רע יותר ממה שמגיע לה. |
|
||||
|
||||
יש כאלה שריטלין מתאים להם, אך מעדויות של קרובת משפחה שהיא מורה ביסודי נראה שהיום מעדיפים לתת ריטלין על פני לא לתת ריטלין ואז הילדים האלה שקטים, רגועים וזומבים כמובן שזוהי החלטה של רופא המשפחה- אך במי הרופא מתיעץ? במחנך, ובהורים |
|
||||
|
||||
בתור מי שהתנסה בתור ילד ב''חיבוק לוחץ''- זה לא ממש מרגיע. להיפך אפילו. קשה לתאר את עוצמות הזעם שחיבוק כזה היה מעורר בי כל פעם שהשתמשו בו. זעם ברמה הפיזית. אבל בו בזמן, הם לא נתנו לי איך לפרוק אותו (בגלל המגבלה הפיזית של החיבוק). |
|
||||
|
||||
יש כאן את תסמונת המקרה הפרטי. נו אז מה אם לא פחדת מהורייך ועדיין יש כבוד אליהם? יש הרבה מקרים בהם ילדים מעולם לא פחדו מהוריהם ואין להם מי יודע מה כבוד להוריהם. המקרה הפרטי שלך לא מוכיח כלום פרט למקרה הפרטי שלך. את ממש לא יכולה לדעת מה היה קורה לו היו טופחים לך על הישבן פעם פעמיים. כיוון שהפלא ופלא, היו מקרים של טפיחה בישבן שגם כן נגמרו בכבוד רב להורים. אז מה אני רוצה לומר? שחינוך זה עניין מורכב. שטפיחה על הטוסיק עוד לא הרגה אף אחד. שילדים נחשפים ללחצים כל הזמן - אטימות נפשית, בודדות, לחץ להצליח, הגשמה עצמית דרך הילדים והרשימה עוד ארוכה של מיני מרעין בישין של חינוך לא מי יודע מה, גם מצד משפחות לכאורה מאוד מוצלחות. אם היתה שיטה מוצלחת אחת לחינוך, היו כבר מגלים אותה. אבל אין. לכן פסילת נורמות חינוכיות סבירות של האחר לא ממש תורמת לאף אחד, פרט לסיפוק העצמי שהנה אנחנו לא כמוהם. מכים ילדים. מתעללים נפשית זה כן. אבל מכים? רחמנא ליצלן - זה כבר לא. |
|
||||
|
||||
נכון, המקרה הפרטי שלי לא מוכיח כלום פרט למקרה הפרטי שלי. אני מסכימה שחינוך הוא עניין מורכב, ושאין שיטה אחת לחינוך. *לדעתי* (ולא רק לדעתי), הכאה היא לא שיטה רצויה. *לדעתי*, הכאה היא לא "נורמה חינוכית סבירה". "פרט לסיפוק העצמי שהנה אנחנו לא כמוהם. מכים ילדים". מה הבעיה עם הסיפוק העצמי הזה, בדיוק? כן, אני מאוד מרוצה מעצמי שאני לא מכה ילדים. אני גם מרוצה שקיבלתי 94 במבחן, אני מרוצה שירדתי בקילו וחצי, ואני מרוצה שאני ממש מתוקה ועזרתי לאחותי הקטנה בש"ב. איפה הבעיה בסיפוק עצמי? |
|
||||
|
||||
ראשית, את לא מכה ילדים כיוון שאין לך עדיין כאלה. שנית, לא טענתי שישנה בעיה בסיפוק עצמי. להיפך. אני משתדל לספק את עצמי תכופות. טענתי היתה כי פסילת נורמות חינוכיות סבירות של האחר לא ממש תורמת לאף אחד, פרט לסיפוק העצמי שהנה אנחנו לא כמוהם. מכים ילדים. אז אם את מסכימה איתי שהתרומה *היחידה* שיש לפוסלי הנורמות הסבירות היא הסיפוק העצמי, אז בעצם הסכמת איתי שאין מאחורי פסילת הנורמות שום טיעון אלא רק סיפוק עצמי. אנחנו כמובן חייבים להסכים שסיפוק עצמי איננו טיעון. מאחוריו יכולה להיות רק כמיהה עמומה לשייכות קבוצתית. |
|
||||
|
||||
סליחה, תיקון: "אני מאוד מרוצה מעצמי שאין לי תוכניות לעתיד להכות ילדים". אני לא ממש מבינה למה אתה מתכוון. התרומה כאן, עוד לפני הסיפוק העצמי, זו האמונה שאני עושה מה שטוב לילדים שלי- ומכאן נובע הסיפוק העצמי. לא הבנתי למה מאחורי סיפוק עצמי *חייבת* להיות כמיהה עמומה לשייכות חברתית. |
|
||||
|
||||
אני עלול לצאת כאן קצת חשוך,ולכן מחמת הבושה אני מוריד את שמי מהתגובה הזאת1. קודם כל, יש מקרים ש*חייבים* להפעיל כוח. בדיוק שלשום, בשיחה עם מכר על הנושא, הוא סיפר איך הוא הלך לבריכה עם שני ילדים. האחד התחיל לרוץ לאורך הבריכה והשני התעקש להשאר על שפת הבריכה. מכיוון שהוא היה חייב לרדוף אחרי השני, והראשון מיאן לזוז, הוא דרבן אותו בעזרת פליק בטוסיק. לא מדובר כאן בלטיפה אלא במכה כואבת שמטרתה היתה להסביר במהירות, שההתעקשות הזאת לא במקומה. כאבא לילדים בעצמי הסיטואציה הזאת מוכרת לי עד כאב - תרתי משמע. האם אותו אב צריך להעצר על עבירה זו? ואם לחילופין היה נשאר ליד בנו הראשון בן הארבע ומסביר לו כמה חשוב לבוא, בעוד בנו בן השנתיים מנסה לנשום מים2? שנית, צריך לשאול האם בעיקרון ענישה *כלשהי* מקובלת כאמצעי חינוכי? אני מניח שגם הנאורים ביותר יסכימו שייתכנו מקרים כאלה (אבל אולי לא,- מגיבים תגובתכם). כעת, האם ילד שמשתטח ברחוב מכיוון שאימא ממהרת הביתה ולא יכולה להתעכב על מראה האוטו זבל ראוי לעונש? אם לא, לאחר מספר דברי כיבושין או התעלמות מבוישת מצד האם, אין לה ברירה אלא לגרור את הילד מהמדרכה, בוכה וצועק עד הבית. לאחר אמבטיה וארוחה אפשר לשוחח על הפעולה של הילד ולהחליט על עונש ראוי. מצד שני, אפשר להדגים לילד בעזרת עונש מיידי כלשהו ( לאו דווקא פיזי) שאימא כועסת וצריך לקום *עכשיו*. לדעתי ומנסיוני3, על עונש להיות סמוך ככל האפשר למעשה, עליו להיות פרופרציוני, ורצוי בתכלית הרצוי שהוא לא ינתן בעת כעס של ההורה. יותר מזה, ענישה פיסית אינה אסורה, אך צריך להשתמש בה במשורה, לאו דווקא כעונש קשה אלא כהצבת גבול מיידית ( לפעמים "לא" תקיף אינו מספיק, בעיקר במקרה של ילדים משולהבים). בכל אופן, אין להעניש בעונש פיזי ילדים צעירים מידי ( מה גם שהם לא בהכרח מבינים על מה הם נענשים) וגם לא מבוגרים מידי, אז באמת יש עניני השפלה וחינוך לאלימות. אני מאמין שאם מכים (כן, המילה המלוכלכת יוצאת) מעט, באיזור גיל חמש שש, אין צורך להמשיך בגיל מאוחר יותר, ואם זה בכל זאת לא עוזר, כנראה לא זאת הדרך. בכל אופן, בוודאי שאין להכות ילדים בצורה ממושכת מתוך כעס, רק מכה אחת או שתיים, מתוך הבנה ברורה (שלכם) מהן האופציות האחרות. זהו. הפליאו בי את חרצובות לשונכם. 1 לא שאני משלה את עצמי שאיילים מתוחכמים לא יוכלו לפצח את זהותי. אני מתבסס על זה שזה לא באמת מעניין. 2 אני מניח שיבואו כל מיני אנשים עם פתרונות אחרים, אבל בהתחשב בזמן הקצר שהיה לאותו אב להחליט, ובלחץ האטומי שהוא היה שרוי בו, החלטתו נראית לי נכונה ונבונה. 3 למען גילוי נאות יש לציין שאישתי יותר סובלנית ממני, ויש לנו התלבטויות וויכוחים רבים על עניין הענישה. בסופו של דבר אנחנו משתמשים בעונשים פיסיים לעיתים רחוקות ביותר. |
|
||||
|
||||
כבעל נסיון, אני רוצה להצטרף לדבריך, ולהוסיף עוד היבט. לפעמים, טובת הילד דורשת ענישה גופנית (עד כמה שהיא כואבת להורה), מכיוון שזו הדרך הקצרה והנעימה (!) ביותר להוציא ילד מן המערבולת שהוא הכניס את עצמו לתוכה. משפחה: שני הורים, אחות גדולה בת שש, אח קטן בן ארבע וחצי. השעה: שמונה בערב. הקטן עייף, הגדולה עוד לא. שניהם בפיג'מה, מציירים. היא לוקחת את הצבע האדום ומוסיפה קו. אבל גם הוא רצה את הצבע האדום! הוא רצה להשתמש בו *קודם*! הוא פורץ בבכי, מקמט את הציור שצייר, ומנסה לחטוף מאחותו את הציור שלה. היא בורחת עם הציור. היא בוכה. הוא צועק, היא חטפה לו את הצבע האדום. הוא יקרע לה את הציור. אבא מחזיק אותו. מדבר אליו - הילד לא רוצה לשמוע. צריך לקרוע את הציור שלה. הוא על הרצפה, בוכה ובועט, צועק ובוכה. אלטרנטיבות: א. לחכות עד שיירגע. הוא משתולל על הרצפה, צורח, בועט בספה בכעס, אבל בסופו של דבר יירדם. עניין של שעה, אולי שעה וחצי (הריאות חזקות בגיל הזה). ב. אבא: "אסור לקרוע את הציור של דנה!". ילד: מנסה לברוח. אבא: "אסור". ילד: דוחף אותו. אבא: מכה בטוסיק. ילד: בוכה, קצת המום. נרדם אחרי דקה. מה טוב יותר לילד - להניח לו לנפשו, שיצרח על הרצפה או במיטה במשך שעה, או להציל אותו (במכה קלה) מעצמו? איזה הורה מגלה אחריות ואהבה גדולים יותר לילד? |
|
||||
|
||||
כמה דרמטי. כמה דוחה. |
|
||||
|
||||
בבקשה - אתה מוזמן להציע פתרון טוב יותר. יתכן שקל יותר לעזוב ילד בוכה לנפשו, אבל הורה אחראי צריך לעמוד לרשות הילד גם כשהוא נדרש לפעול בניגוד לאינסטינקטים שלו. |
|
||||
|
||||
אבל הילדים לא ילשינו, הם מפחדים יותר מדי... וברצינות, אני מסכים עם מה שאמרתי ואני רוצה לחזור ולהדגיש שההבדל בין שימוש בכוח מתוך עצבים ובין השימוש בכוח להשתלטות על הילד הוא תהומי. אין לי כל ספק שהסוג השני של "אלימות" הוא לגיטימי וצריך להיות חוקי. תאר לך שמצלמות הסופר או הבריכה היו מקליטות אותך כהורה כשאתה מכה את ילדך? תאר לך שאיזה מתחסד היה מחליט שאתה הורה מכה (abusive) והיה פועל במסגרת החוק להפריד אותך מילדיך? זה נשמע לי ממש אורוולי. |
|
||||
|
||||
לא מפרידים ילדים מהורים כל כך מהר |
|
||||
|
||||
אם אתה מרגיש שאתה ניתן לשכנוע, אז תרשה לי להתערב בכיוון ההפוך. תמשיך לחשוב שזה בכלל לא נורא לתת מידי פעם פליק לילד. ההצטעצעות וההתחסדות מסביב לזה קצת מרגיזה אותי מפני שהיא לא מסתמכת על שום תוצאה ממשית בשטח. לא הוכח שפליקים נורמלים, שהורים נתנו פעם כעניין שבשגרה לילדיהם, גרמו לילדים בעיות. בעוד שבלי לעשות סקר מדעי, אני חשה שגידול הילדים היום, אצל חלק מאלו שדוגלים בשיטת האסור-לפגוע-בילד-בשום-אופן-אף-פעם, הפך להיות סיוט, ולא שמחה. אם יש מישהו שחושב שאפשר לגדל ילדים רק עם פוציניו מוציניו וללא ענישה כלל, אז או שאין לו מושג על מה הוא מדבר, או שהילדים שלו הם מפלצות קטנות חסרות גבולות השולטות ביד רמה בהוריהם. הורים הרי מענישים את ילדיהם לא משום שהם חושבים שהם ''רעים''. אלא משום שזה חלק מהדרך של ההורים ללמד את הילדים להתמודד עם העולם הזה, מושגיו כלליו וחוקיו. העונש על מעשה שנחשב רע בעיני ההורים הוא הכרחי לחינוכו, כדי שהילד ידע שבכלל יש טוב ורע בעולם, ומה הם. כפי שהכאב מהכנסת היד לאש הכרחי, כדי שהילד יבין שהאש שורפת ומזיקה. עונש יכול להיות פיזי או מילולי. לדעתי לעונש פיזי לילד יש לעיתים אפילו יתרון על ענישה מילולית. עונש פיזי הוא ''חד שכבתי'', זה כואב פיזית ודי. ענישה על ידי מילים היא הרבה יותר עמוסת משמעויות וניתנת למניפולציות, ויכולה להיות מצע לפגיעה לטווח ארוך יותר מאשר פליק שטוח ופשוט. אמנם זה נכון שאפשר לגדל ילדים בלי להזדקק למכות פיזיות, ויש כאלה שלימדו את הילדים להבחין בין טוב ורע על ידי ענישה אחרת, אולם זה לא נורא בכלל אם כן מפליקים מדי פעם. מנסיוני הצנוע, מערכות היחסים הורים-ילדים אינם טובים יותר אצל אלו שמעולם לא הרימו יד על ילדיהם. והילדים עצמם אינם יותר רגועים, מוצלחים, לא אלימים, אחראים, או מה שזה לא יהיה, יחסית לאלו שקבלו הפלקה פה ושם. |
|
||||
|
||||
אני שותף להבחנה שילדים רבים ממשפחות "לא-מכות" הם בלתי נסבלים. אולי זה בגלל שצריך that much יותר ידע ומיומנות בהורות כדי לחנך את הילדים ללא כל שימוש בכוח, ואולי בגלל שזה פשוט הגזמה והתחסדות שיוצרת דור של מפונקים. |
|
||||
|
||||
המסקנה החינוכית של קורצ'אק על עונש גופני בפיסקה האחרונה. הרופא המחנך וסופר הילדים יאנוש קורצ'אק הקדים במובנים ידועים את זמנו. קורצאק ניסח רבות מזכויות הילד. שמות מאמרים כמו "זכות הילד לכבוד" הפכו למושגי יסוד באמנות בינלאומיות להגנה על זכויות הילד שנכתבו שנים רבות אחר מותו. ב"פדגוגיה מבדחת" הוא מתאר מפגשים שלו עם דרדק (כך בתרגום) שפעם היינו קוראים לו ילד מופרע, והיום זהו הילד עם בעיית הגבולות וקשיים בקבלת סמכות. המפגשים הראשונים היו רוויים בהתגרויות מילוליות של הילד שקורצ'אק ספג בהומור וחיבה. אבל הדרדק העז יותר ויותר וכשפגש יום אחד את הדוקטור במדשאה התגלגלו הדברים כך: דרדק: "תרכיב אותי קצת על הגב, יש לי היום מצב רוח רע" קורצ'אק: "לי גם כן" דרדק: "תן את המשקפים" קורצא'ק: "הסתלק, שמעת?" שמע והסתלק בקפיצה, אחר כך זרק איצטרובל. ובכן אני אומר לו וסופר מילה במילה "אומר לך שלוש פעמים שתלך, שתי פעמים אומר, ואחר כך... "תתן לי הרבצה?" "לא הרבצה, אלא ביד, אומר לך שתי פעמים, ואח"כ אתן ביד. אחת!" דרדק: "פעם אחת?" - קורצאק: "כן" דרדק: "ואתה מכה חזק? למה שאני מכה באגרופים, ואני נושך גם, ויורק גם." קורצ'ק: "אני אומר פעם ראשונה: לך לך". התרחק קצת יותר. אני מעמיד פנים שאני קורא, אבל אני משגיח. שוב השליך אלי איצטרובל. הוא הולך לו, חוזר, עומד ומביט. שוב זרק איצטרובל. אני אומר: "הסתלק אולטימטום. פעם שניה ואחרונה, אתה זוכר?" התמתחתי, התכוננתי לקפיצה, למראית עין אני קורא, את הספר אני מחזיק ביד השמאלית, היד הימנית שלי במצב הכן. השליך שוב. קפצתי, תפשתי. "עזוב" – "אעזוב, אבל לא עכשיו" --"עזוב כי אנשוך אותך" --"אינך תנין" – "אני כן, אירק" – לא אמות מזה. נשכו אותי וירקו בי ילדים חולים, ואתה בריא". אני מחזיק אותו, אימצתיו וחיבקתיו בזרועי...כובש את הנשימה המהירה. "אתה רוצה לקבל ביד ימין או ביד שמאל?" --"עזוב". הילדים פסקו מלשחק, הם מביטים (קיימת סולידאריות מעמדית של ילדים נוכח הסכנה) יש לי מעט אימה בפני הציבור הזה. המכה צריכה להיות קולעת, עניינית...והרי הוא מפתל...אותו רגע ניצלתי, ו-אחת! השתחרר, קפץ לאחוריו,בעט בחול והשליך גידוף, ברחו... אסור להכות וגם לא לכעוס. בהמשך מביא קורצ'אק את מסקנתו ביחס להכאת ילדים: "אני מתנגד גמור ובלתי מתפשר לעונש גופני. מלקות, אפילו לגבי מבוגרים, אינן אלא אמצעי מהמם ומטמטם, אבל לעולם לא אמצעי חינוכי. כל הפוגע בילד אינו אלא פושט נבלות וגס רוח. לעולם אין לפגוע בילד ללא אזהרה, ואך ורק לשם התגוננות הכרחית ביותר -פעם אחת! ביד, רק פעם אחת ובלא כעס (אם בשום פנים אי אפשר בלא זה). |
|
||||
|
||||
ילד זורק איצטרובלים הוא ללא ספק ילד בעייתי עם צרכים מיוחדים. מה שהוא צריך זה מנה הגונה של ריטאלין בכל ארוחה, ייעוץ בי-שבועי עם פסיכולוג וחיבוקים חזקים. קורצ'אק, הסדיסט, מתרץ את תאוות האלימות הדיויאנטית שלו כלפי ילדים בקשקושים לגבי מינון ואיכות הסטירות, הכל כדי להסתיר את הזקפה הנוראית שהוא מקבל כשהוא "מחנך" ילדים. פשוט גועלי. ______ * צביעות, that is. |
|
||||
|
||||
לא בטוח שהבנתי אותך אבל אני חייב להודות שהאפקט של התגובה הזו עלי היה מהמם ומטמטם. (הפכתי באפשרות שיש כאן הפוך על הפוך ועדיין האפקט נשאר) |
|
||||
|
||||
אני שמח שיכולתי לעזור. |
|
||||
|
||||
Legitimate where? As far as I know, in the state of Israel, as well as most other countries and the United Nation Convention on the Rights of the Child, bodily harm (grievous or otherwise) as well as any form of physical or mental violence against children is prohibited.
|
|
||||
|
||||
There's a difference between legal and legitimate.
AFAIK the vast majority of parents in Israel use some sort of force against their children from time to time. That makes it legitimate in the eyes of the public, even though it might be illegal. |
|
||||
|
||||
and we all know how seriously the world regards the U.N.
|
|
||||
|
||||
אם אתה כבר כאן: מה מקובל ביפאן המודרנית בהקשר זה? |
|
||||
|
||||
כאן לצערי הם עדיין בעידן האבן. ולא שאני מתנגד לכל מה שהיווני אומר אבל ביפן כל מה שקשור לאלימות במשפחה נחשב עניין פנימי והמשטרה מתערבת רק אם הדם נוזל דרך הרצפה לשכנים מלמטה. so much for a low crime rate...
|
|
||||
|
||||
בעניין מספר הילדים במשפחה שלאחרונה נדון כאן (ומשום מה אני לא מצליח להרפות ממנו) קראתי עכשיו במעריב*, הורים של ילדה שנשכחה באוטו ונחנקה למוות אומרים: "חזרנו הביתה, השכבנו 90% מהילדים לישון ולא שמנו לב שחסרה אחת". הם כמובן מתרצים את זה כדין משמיים ורצון אלוהים, נו מילא, אבל עצם העובדה שאתה יכול להגיד "90% מהילדים" כבר אומרת שיש לך יותר מדי ילדים! אני מציע חוק: כל מי שסופר את ילדיו באחוזים ומגיע לדיוק של עשיריות יכול וצריך להפסיק לעשות ילדים - לקב"ה ממילא יש דרכים לגרום לו להשאיר את העודפים באוטו מחניק. ____ * כן מעריב. |
|
||||
|
||||
אל תאמין כל כך בקלות לציטוט ממעריב. אני מוכנה להמר שהמילים הללו הן פרי רוחו של הכתב. הייתי מספר פעמים בחיי קרובה להתרחשויות שדווח עליהן בעתון. גם אם לא *הכל* היה לא מדויק, הרי רמת דיוק עד כדי ציטוט משפט בסיטואציה כזאת, היא הרבה מעל ומעבר למה שאפשר לצפות מעיתונות. בכלל צורת החשיבה הזאת של אחוזים בקשר לילדים, נראית לי יותר אופיינית למי שמסתכלים על משפחות גדולות מבחוץ, ולא למי שמגדל אותם. |
|
||||
|
||||
אם הסיפור הזה לא שממחיש את האמת במשוואה "תשומת לב / ילדים = טובת הילד" אז מישהו פה מנסה בכוח להתעלם מהמציאות. |
|
||||
|
||||
המקרה הנ"ל הוא תאונה נוראה שללא ספק נובעת מכך שיש הרבה ילדים במשפחה ויש גדולים וקטנים, ויש אחריות משותפת. ברור שאם היו למשפחה רק שני ילדים, השכחה הזאת לא היתה מתרחשת. אבל אפשר לומר שאם היו רק שני ילדים במשפחה הם היו נוסעים יותר לטיולים באוטו שלהם והיו נהרגים בתאונת דרכים. וזה שיש הרבה ילדים ולא יכולים לצאת לטיולים מסוג זה, מציל את חייהם... זה אותו הגיון. תאונות קורות, זה נורא, צריך לעשות הכל כדי שזה לא יקרה, אולם להסיק מזה שהורים להרבה ילדים מזניחים את הילדים שלהם, זהה למסקנה שלהורים המסיעים את ילדיהם ברכב לטיול, לא אכפת מהחיים של הילדים שלהם. מכל מקום אני לא מקבלת את המשוואה הזאת "תשומת לב/ילדים=טובת הילד" בשום אופן וצורה. המשוואה אינה מגובה בשום הוכחות מהשטח. בכלל המחשבה שככל שהילד מקבל יותר תשומת לב מההורים שלו זה יותר טוב לו,דומה בפשטנותה למחשבה שככל שנתן לילד יותר אוכל זה יהיה טוב לו. חשוב איזה אוכל, חשוב כמה ומתי. הפרזה, פעמים רבות, דווקא מזיקה. |
|
||||
|
||||
אין אחריות משותפת. משפחה זה לא קיבוץ. גם אם ההורים מאצילים סמכויות משום שזה לא אנושי להיות סופר-הורה שמצליח לדאוג ל-10 ילדיו, האחריות לילדים היא בעיקר (אך ורק?) עליהם. גם אם אפשר לבוא בטענות אל ילד בן 14, על כך שהוא לא היה אחראי מספיק לגבי אחיו, זה לא פוטר את ההורים מאחריות. |
|
||||
|
||||
ודאי שמשפחה אינה קיבוץ. אני מאמינה שאתה וזוגתך (העתידית?) תצאו מידי פעם ותשאירו את ילדכם (העתידי?) באחריותה של בייבי סיטר. אם תקרה תאונה זה באחריותכם כמובן, (ובעיקר אתם תהיו אלו שיסבלו מכך..), אבל הסיטואציה שאתם באופן מעשי מתחלקים באחריות על הילדים שלכם עם מטפלת, מעון, בייבי סיטר, גננת, אח גדול, היא מאוד מצויה ותדירה. אין ללמוד מזה שיש כאן הזנחה או חוסר איכפתיות. |
|
||||
|
||||
"הפרזה, פעמים רבות, דווקא מזיקה." מה את אומרת?... |
|
||||
|
||||
מתי יאסר בחוק על שימוש בעונשים פיזיים כדי לחנך (לאלף) חיות שעשועים? לפי "יועצי התנהגות" ענישה פיזית לחתולים אינה מועילה ורק יוצרת חתולים פחדנים מצד אחד ותוקפניים מצד שני. הנסיון שלי די מחזק את הטענה והתסריט הולך כך: חתול מגלה עניין ברגל או ביד שלי, מתחכך בה, מרחרח אותה, מחליט שזה עכבר צעצוע ומתחיל לכרסם. אני (בטון כעוס): "לא לנשוך!" חתול (חושש): מרים את הראש מסתכל אם אני מתכונן להרביץ, רואה שלא, מוריד את הראש וממשיך. אני (בקול רם יותר): "לא לנשוך!!" חתול (חושש פחות): מגניב מבט וממשיך. אני (עצבני): מוריד לו פליק קל על הראש עם היד הנשוכה. חתול (מופתע): נסוג אחורה, משטח אוזניים, סומר פרווה, חושף שיניים, מצליף בזנב, מתמקד ביד הנשוכה, רואה שאני לא עומד להרביץ שוב ומכה עם צפורניים שלופות ביד הנשוכה ונסוג. מה עכשיו? ארבע אפשרויות: א. אני (משועשע): מוריד לחתול כאפה על הראש. חתול (מכיר כבר את המשחק): חוזר על מעשיו. וכך הלאה עד שהחתול מגזים ואני צריך לשים יוד על שריטה עמוקה. מכאן המשך לפי ב' או ג'. ב. אני (עצבני מאוד): בועט בחתול. חתול (מבוהל מאוד): בורח מהבית. ג. אני (כועס): מנתק מגע, הולך לשבת במקום אחר. חתול (מאוכזב): הולך להציק למישהו (בד"כ חתול) אחר. ד. אני (שקול): לוקח בובת בד, שרוך, כדור או זנב של חתול אחר ונותן לחתול המשועמם לשחק. חתול: משחק במשחק החדש עד שנמאס לו והוא הולך לישון. מסקנה: עם חתולים כוח לא פותר כלום. (בהנחה שרוצים לשמור איתם על מערכת יחסים תקינה ולא לקבל חתול מופרע, אלים ונקמני) עם ילדים? לא יודע, אני קיבלתי מכות ממורים ללא נזק מוכח, אבל גם בלי תועלת ממשית. (למורים) |
|
||||
|
||||
א. אחד הקטעים האהובים עליי ביותר באייל: תגובה 39356 ב. מסקנת הועדה: בהנחה שסבא של מאור גרינברג ידע על מה הוא מדבר, מה שעובד על חתול (הסחת דעתו, כמו בפיתרון ד' שלך), לא תעבוד על ילד בן יותר משנתיים. |
|
||||
|
||||
אוי [תרתי משמע], זה מוכר... וזו אחת מהסיבות שאני שוקלת להוסיף חתול נוסף, במקום החתולה הבודדת שיש לי כאן. |
|
||||
|
||||
שוב ועדה מקושקשת עם מסקנות מופרכות, מתערבת בכל מה שקשור לערכים ונורמות. ומי שם אותם לקבוע מהי הנורמה הנכונה? בשם מי הם קובעים איך בדיוק מותר לחנך ילד? הועדה חוזרת על פסיקה של השופטת דורנר בנושא הכאת ילדים. כמו הפסיקה, גם החלטות הועדה ישארו כתובות על נייר, בעוד החיים ימשיכו להתנהל. וטוב שכך. |
|
||||
|
||||
אני מסכים שהבעיות הקיימות לא תפתרנה ע"י חקיקה אלא ע"י חינוך, אבל מה יותר קל מלכסת"ח בעזרת ועדה ציבורית? בכל אופן, אין זה נכון לטעון בצורה גורפת שכל התערבות וקביעה של נורמות או ערכים היא לא במקום. קביעת נורמות התנהגות ואכיפתן זה חלק חשוב מתפקיד השלטון. מה שבטוח זה שישראל תהיה המדינה האחרונה בה הורים יתנו למדינה להגיד להם כיצד לחנך את ילדיהם; החיים אכן ימשיכו להתנהל כרגיל. |
|
||||
|
||||
חבר שלי עובד שנים רבות כאיש חינוך. פעם שוחחנו על חינוך ענישה וכו', והוא טען שהמחנך שהוא הכיר בילדותו היה עץ הרימון שבגינה. בעת הצורך ( כנראה עבירות חמורות כגון התחצפות לאמא, כדורגל בשבת) היה אביו, אדם מאוד דתי ומכובד בקהילתו, יורד לגינה ובוחר ענף מובחר אותו היה מנקה מבליטות ומגלף את קליפתו, היה זה טקס רב רושם, במיוחד אצל מי מהבנים (8 ברוך השם) שידע שהפעם ההצלפות מיועדות עבורו. (הבנות היו פטורות מסוג זה של עונש) כיום אין לו התמרמרות כלל על שחינכו אותו כך, הוא סבור שזה נעשה מאהבה ואכפתיות, אבל הוא עצמו לא נוקט בענישה גופנית כלל כלפי שני ילדיו. |
|
||||
|
||||
מדוע "תפישה" ולא "תפיסה"? |
|
||||
|
||||
השאלה הזאת כבר עלתה בתגובה 105713 וגררה פתיל מיותר לחלוטין. לפי מילון אבן שושן: תפס - 1. תפש, אחז, לכד, החזיק. 2. נקט, השתמש ב-. 3. חל, קיבל תוקף. 4. מלא חלל (במקום או בזמן). 5. (בהשאלה) השיג בשכלו, עמד על-, הבין. 6. השיג, ביקר. תפש - 1. תפס, אחז, החזיק ולא הרפה מן-. 2. לכד, כבש. |
|
||||
|
||||
פעם הבאה שאתה מקשר לפתיל הזה, הוסף גם תמונה שלי עם Dunce's hat על הראש. ברוח עשרת הימים הבאים עלינו לטובה (ולרעה) - אני מתנצל כלפי כל המעורבים (כולל קוראים תמימים שהיו צריכים לקרוא את השטויות שכתבתי שם, לפני שהם הבינו שלא בשביל זה הם נכנסו לאתר האייל). סליחה. |
|
||||
|
||||
השופט (בדימוס? הוא פרש?) אמנון סטרשנוב כותב על החוק הקנדי מתיר להורים ולמחנכים להשתמש בכוח סביר כלפי ילדים, וזאת לצורכי חינוך ומשמעת. הוא מספר שבית המשפט העליון של קנדה דחה את ערעורה של האגודה למען הילד בקנדה על פסיקת בית המשפט לערעורים של אונטריו, שקבע אף הוא, כי שימוש בכוח סביר ומתון של הורה כלפי ילדו - במטרה לחנכו - הוא לגיטימי ואינו עומד בסתירה לחוקה הקנדית. "הארץ": http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?it... |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |