 |
136 |
 |
|||
 |
|
 |
|||
 |
|
| המאמר המלא |  |
פרסומים אחרונים במדור "חברה וכלכלה"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
 |
רגע, ומה ההבדל בין התרופות שאתה מדבר עליהן לבין סמים, שאפשר לקנות אצל הפושר השכונתי הקרוב, בלי הפניה מהרופא? חוץ מפלאשבקים אולי, זה נשמע לי דומה מאוד. בכל מקרה, חומר כימי שמשפיע על מצב הרוח נשמע נחמד, אבל כמו שאומרת הפרסומת, "סמים מוחקים את הבן-אדם", וזה יהיה אותו הדבר עם תרופות. ניקח למשל את השנאה התהומית שאני רוכש לצבא. אני לא בן-אדם שאוהב להרגיש שנאה, זה עושה לי רע, הרגש הזה. לו הייתי לוקח תרופה נגד שנאה, מצד אחד הייתי משרת בצבא בלי להרגיש רע כלפי הסביבה בה אני חי, אבל מצד שני אני חושב שהאופי שלי היה נמחץ, אחת ההגדרות לאופי שלי הייתה נמחקת, ולו הייתי יכול פשוט "למחוק" כל הרגשה רעה, לא היה נשאר הרבה ממה שבעצם מגדיר אותי, אז כן, הייתי הופך לזומבי שמח. מה רע בזה? שלא הייתי מנסה לצאת מהסיבה לרגשות האלה, או שגם אם הייתי, לא הייתי מפיק מזה את הסיפור שבלהפתר מהן. ובעצם מה אנחנו אם לא האופי שלנו? הדרך בה אנו מגיבים לכל דבר? |
 |
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אם בשאלה הראשונה שלך התכוונת לעשות לאבסורד את הטענה שלי, שתרופות-נפש הן לגיטימיות, אז אני זורק את השאלה שלך בחזרה אליך - מה באמת ההבדל? האם אתה בעד איסור בחוק על פרוזאק? ותשובה עניינית: אכן קראתי במאמר ב"הארץ" לא מזמן, את הטענה (של תומכי לגליזציה של סמים קלים, מן הסתם) שההבדל בין מריחואנה לפרוזאק הוא פוליטי ו/או מסחרי בלבד. נראה לי שאני מסכים. כלומר, כן, אני בעד לגליזציה של סמים קלים. באשר להמשך הטענה שלך: יש בזה משהו. כמו עם תגובתו של ברוך קודם, איני מתיימר לפטור אותה בקלות. אני מצטרף לתשובה של טל, אבל התחושה שלי היא שזו אינה תשובה מלאה ופסקנית. הצגת יפה את הדילמה: האם לקחת כדור נגד השנאה שלך לצבא? תשובתי - איך שאתה רוצה. תתלבט. זה בעיני חיובי, עצם זה שיש לך את האפשרות. אגב - אם *החלטת* מרצונך החופשי לקחת כדור כזה, האמנם אפשר לומר שנמחק לך האופי? שאלה אחרת היא, אם תוכל המדינה *לחייב* אותך לקחת כדור מוטיבציה כזה, למען טובת הכלל (מה שיתן מובן חדש למילה "מורעל")? על זה כבר רמז ברוך למעלה, וקצת עניתי לו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נקודת התורפה בטיעון שלך, היא שהפרוזק אינו "חוקי". לא ניתן לגשת לבית המרקחת השכונתי ולקנות פרוזק, לא ניתן לייצר חטיפי שוקו-זק ("תחליף הסקס שמשמח יותר מהמקור!"),ובעצם לא ממש ניתן להשיג פרוזק, בלי מרשם מרופא, וזאת בניגוד גמור למריחואנה או סמים קלים אחרים, שמיועדים לשימושים חברתיים (כמו אלכוהול) ולא רפואיים (כמו אנטיביוטיקה). מה גורם לך לחשוב שבאיזה שהוא שלב יותרו תרופות הנפש למסחר חופשי? אין שום פסול בחיסול העמדת הפנים המבישה הקרויה פסיכואנליזה למען תחליף רפואי אמיתי, שיפתור את הבעיות במקום לנסות לדבר עליהן. בעולם אידיאלי, הפסיכותרפיה תאבד את ערכה כפרקטיקה רפואית, ותמצא את מקומה הראוי כתעסוקה לשעות הפנאי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל הפרוזאק כן חוקי - *מותר* לרופא לרשום אותו, ואז אתה כן יכול לרכוש אותו בבית המרקחת. בניגוד (עדיין) למריחואנה. נכון, הוא לא ניתן לצריכה חופשית. אבל כן, אני מנחש שבאיזה שהוא שלב יותרו תרופות הנפש למסחר חופשי. מה גורם לי לחשוב כך? ישנן כיום תרופות הניתנות לצריכה חופשית - נגד כאב ראש, נגד צרבת, ועוד ועוד. יתרה מזו - בין שתי הקטגוריות, תרופות המצריכות מרשם רופא ואלו שלא, ישנה תנועה, אמנם מוגבלת - אבל בכיוון אחד. למשל, "זובירקס" נגד הרפס-שפתיים, שלאחרונה הותר לשימוש ללא מרשם. אם כן, מה הם הקריטריונים לשחרור תרופה לחופשי? ככל שאני מבין: א) המשתמש הפוטנציאלי יכול בקלות יחסית לאבחן לבד את הבעיה שהתרופה באה לענות עליה. ב) הבעיה הזו לא מצריכה טיפול מעבר לאותה תרופה (או לחילופין, הרפואה לא יודעת לטפל בה מעבר לכך - ע"ע כאבי ראש). ג) אין לה תופעות לוואי מסוכנות, או שאם יש כאלה אז הן בסבירות מאוד מאוד נמוכה. נראה לי שתרופות הנפש צועדות מהר אבל בטוח לענות על שלושה הקריטריונים האלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ופה קבור הכלב. תרופות הנפש, או לדוגמא קונקרטית, הפרוזק, הן דווקא כן בעלות תופעת לוואי חמורה במיוחד - יצירת תלות. אין שום אפשרות לפתרון הבעיה בעתיד, מאחר והתלות נובעת מכך שכשמפסיקים לקחת את התרופה, נכנסים (שוב?) לדיכאון, או בכל מקרה לחוסר איזון כללי. במקרה כזה, בניגוד לאקמול, אסור לאפשר לכל הדיוט לקחת את התרופה מתי שמתחשק לו ובאיזה מינון שמתחשק לו, מאחר והתוצאה תהיה התמכרות שאינה נופלת מהתמכרות להירואין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי, ואולי לא. הבה נזכור קודם כל, שהרואין, חוץ מלמכר, גם מרעיל את הגוף, ואם אינני טועה גורם (בהכרח?) למוות למי שאינו מנסה להיגמל, ואם לא אז לחיים של תלות מוחלטת בזולת (ברמה של להשיג אוכל, למשל). אין סיבה לחשוב שפרוזאק הוא כזה, או יהיה כזה. אתה בעצם אומר, אם אינני טועה, שאם אני לוקח פרוזאק, למרות שאינני מדוכא "באמת", הרי שלכשאפסיק, אכנס לדכאון. אם אתה צודק, אז כנראה שהפרוזאק אכן אינו מתאים לשיווק חופשי. נניח שאתה צודק (אין לי מידע ספציפי) - האם זו תכונה אינהרנטית של תרופות נפש? למה זה *לא* יכול להיות כמו אקמול - הרי לא כל מי שלוקח אקמול נכנס מייד למצב של כאב ראש כרוני?! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעצמך ציטטת במאמר המקורי את הדוקטורית הטובה שתארה את ה''נפילה'' שחוותה כשהפסיקה את השימוש בפרוזק. מכורים להרואין סובלים במהלך הגמילה בעיקר מאחר ומערכת העצבים שלהם סופגת ''כאב'' מכל גירוי שהוא, רוח ה''מצליפה'' בגופם, אור ''מסנוור'' ומכאיב, העומס הבלתי נסבל של משקל גופם, וכן הלאה. אין שום סיבה להניח שהתמכרות לפרוזק לא תוביל למצב דומה, במישור הנפשי. וגם אם לא תהיה גמילה של ממש מהחומר, הרי שההתמכרות הפסיכולוגית אליו תספיק כדי להפוך אותו לחומר מסוכן, לא פחות מסיגריות (ואני מקווה שברור לכולם שלו היה יוצא המוצר הנ''ל לשוק היום, כשהשפעותיו ידועות, הזעקה הציבורית היתה מחרישת אזניים) למשל, והרבה יותר מאלכוהול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כותבת המאמר לא תיארה "נפילה" כשהפסיקה את השימוש בפרוזאק; היא תיארה חזרה למצבה הלא-קל לפני שהתחילה לקחת אותו. זה דומה יותר למי שסובל מלחץ-דם גבוה ונוטל תרופות לאיזונו. אם יפסיק לקחת את התרופות, יעלה לחץ הדם חזרה. זה כמובן לא נימוק תקף נגד תרופות כאלו. (כמובן, תרופות ללחץ-דם ניתנות רק במרשם רופא; כמובן, הסיבה היא שאדם בריא הנוטל אותן, אפילו במינון קטן, יגרום לעצמו נזק קשה, ולא מדובר בכך ש"יתמכר, ולאחר שיפסיק לקחת את התרופות יקבל לחץ-דם גבוה"). ואכן, רופאיה של הכותבת המליצו לה להמשיך לקחת פרוזאק. לעומת זאת, שום רופא אחראי לא ימליץ לאדם מכור להרואין להמשיך לצרוך אותו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כנראה שאתה צודק. אבל בלי קשר - האם דיכאון הוא מצב בינארי? או שאולי הוא מצב יחסי? מה שבטוח, הוא שהדיכאון מטפח את עצמו ומתגבר אם נותנים לו להשאר כפי שהוא. בן אדם בריא שיקח פרוזק אולי לא יושפע כלל מהתרופה, ואולי כן יושפע. אך אם הוא יושפע מהתרופה, הרי שהפסקת נטילתה תדכא אותו בכל זאת (באופן יחסי) ותגרום לו למוטיבציה לקחת את התרופה שוב. זהו מהלך המחשבה שהוביל אותי לחשוב שהפרוזק וממשיכי דרכו אכן כן ממכרים. לעומת זאת, אם אני טועה בדרך (סביר, אין לי שום מידע מדעי בנושא), אז אין שום בעיה לערוך מסיבות פרוזק פרועות כל יום שישי במיטב מועדוני ישראל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא התכוונתי לעשות אבסורד, נופ. אני בעד הרשאת פרוזאק וגם סמים קלים בחוק. כל עוד הבן-אדם יודע מה הוא לוקח, והוא מחליט לעשות את זה בראש צלול (וזה לא מזיק לאף-אחד), אני בעד. אם זה עוזר לו, אז בכלל. לדעתי, אם מישהו החליט לקחת כדור שמשפיע על התגובות הנפשיות שלו, הוא בהחלט מוחק לעצמו את האופי, לפחות בזמן ההשפעה של הכדור. זה דומה ללהיות שיכור, כשאתה ביודעין מוותר על יכולת השליטה המוטורית שלך (ועל חוש ההומור, לפעמים...), רק שכאן זה השליטה הנפשית. זה סוג אחר של שליטה, שיותר קשה לוותר עליו אם רוצים. אם המדינה הייתה יכולה לתת לי כדור מוטיבציה, למען טובת הכלל, די ברור שהמדינה הייתה נדפקת טוטאלית. נראה לי שקוראים לזה ''דיקטטורה'', או ''פאשיזם''. רק שבמקרה הזה מדובר על כדורים אחרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה דרשת. גם כאן, וגם בתגובתך למעלה, לטל. קשה לי ממש לחלוק עליך, אבל הרשה לי רגע בכל-זאת לנסות להקשות עליך. אתה טוען שתרופות נפש, או סמים קלים (וקשים) משנים אותך, הופכים אותך למשהו אחר ממה שאתה. נדמה לי שאתה מתייחס לאישיות שלך כמשהו נתון, אפילו קבוע, ואז אתה תוהה אם לשנות אותו או לא. אבל לדעתי, כמעט כל מה שאתה עושה משנה את האישיות שלך, במידה זו או אחרת. דווקא כמה מהדברים היותר יפים שאנשים עושים, מהדברים שנותנים טעם לחיים, משנים אולי במידה רבה יותר. כשאתה לומד משהו, בין בלימודים אקדמיים ובין "סתם" מספר ש"שינה את חייך", אתה נהיה, לפחות קצת, מישהו אחר (ובמובן זה, כל חיינו אנחנו משתנים כל הזמן). כשאתה חושף את עצמך ליצירת אמנות - בעצם, למה "אתה", כש*אני* שומע מוזיקה אהובה, ולדקות ארוכות מתמסר לה כליל, במידה רבה אני מאבד את עצמי לחלוטין לפרק זמן זה. העושה מדיטציה, מטרתו להשיל מעצמו את "האני". ואולי יותר מכל, כאשר אתה מתאהב... נכון שלעתים קרובות אכזבות ומצוקות הן חלק מטעם החיים. בסוף רשימתי רמזתי שאולי, אם יום אחד תהיה לנו שליטה באמת עדינה על מצבי רוחנו, נבחר לעתים במצב-רוח "רע" - עגמומי, או שמא עצבני - בעצם לא נגדיר אותו כ"רע". אני יכול לדמות זאת לשתיית קפה מר, או אוכל חריף מאוד, שכמעט שום אדם בטעימה ראשונה, אינסטינקטיבית, לא ימצא אותם טעימים - ובכל זאת אנשים רבים, לאחר שהסתגלו לטעם, מוצאים בו עונג - ברמה אולי גבוהה יותר מ"סתם" מיץ פטל מתוק. כך אולי גם עם סוגים מסויימים של מוזיקה (שאהובים עלי אישית). אבל אלה, כאמור, הרהורים שאני בעצמי לא משוכנע בהם. יכול להיות שעצם היכולת לשנות את נפשותנו ואישיותנו באופן קל, מתוכנן וצפוי מראש, תוציא חלק מהקסם שבעניין. יכול מאוד להיות שבאמת נפסיד משהו כאשר האכזבות, הכאבים והצער בחיינו כבר לא יהיו חלק מסיפור חיינו, אלא, אם בכלל, מין טריפים, "הפסקות מצב-רוח" או "חטיפי נפש" מדודים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהערת אגב, הייתי ממליץ לכל המעוניינים בהשלכות של אמצעים לקביעה מלאכותית של מצב הרוח לקרוא בספריו של פיליפ ק. דיק, וביחוד "Do Androids Dream of Electric Sheep" (שעל פיו נעשה הסרט Blade Runner, ושאף תורגם לעברית זה לא מכבר). בספר זה מתואר מכשיר המשנה את מצב הרוח ע"פ קביעה מראש, ואשתו של הגיבור אכן בוחרת, כמאמר י. ניר, במצבי רוח לא שמחים במיוחד. נסו ותיהנו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התרופות הפסיכיאטריות בימינו נועדו לטפל במצבים פתולוגיים במוחו של האדם. הכיוון של מהתרופה למחלה מוטעה, התרופות לא יצרו את המחלות וספק אם עוזרים לאיבחונם. למה ליתיום משפיע על חולים מאנים דיפרסבים היא שאלה שהמדע לא מצא לה עדיין תשובה, אך אין ספק כי התרופה יעילה מאוד. תרופות רבות התגלו במקרה תרופה נגד התקרחות היתה במקור תרופה לטיפול בלחץ דם... גידול השיער הוא רק תופעת לוואי. העובדה שאיננו מכירים את דרך פעולתה של תרופה אינה הופכת את התרופה לפסולה. ובאותו משקל מי שמוצא חורים בדרוויניזם אינו מוכיח בכך שיש אלוהים. נחזור לתרופות, התרופות הפסיכיאטריות שמופצות היום וגורמות לשינוי במצב הנפשי נועדו לטפל המחלות בדרך כלל לתקופה ארוכה, תופעות הלוואי של התרופות הללו חריפות מאוד וקשות לטיפול. התרופות האחרות נקראות "סמים" והשפעתם קצרה ( במידה ואינם גורמים להדרדרות במצבו הנפשי הכללי של המשתמש ). האם המחר צופן לנו תרופות שיתגברו על בישנות, פחד, שנאה וכיו"ב??? קשה לי לראות תרופות כאלה נכנסות ל"סל הבריאות" או לשימוש יומיומי. האם נהפוך למאושרים יותר? אולי כן ואולי אין בכך פסול. האם נהפוך לדומים יותר האם ימחק ה "אופי " שלנו. השימוש הנרחב ב"סמים" מעיד על כך שאיננו חוששים משינוי במצב רוחנו באמצעים כימיים. אותן תרופות יהפכו את הפסיכולוג למקצוע אנרכוניסטי כמו שהשעונים הדיגיטליים והחשמליים רוקנו מתוכן את מקצועו של השען וכמו שנעלי ההתעמלות פגעו בפרנסתו של הסנדלר. עלות יצור נמוכה של מוצרים תחליפיים פגעה בפרנסתו של מתקן הטוסטרים... האם נהיה מוכנים לשלם 1000 עד 2000 שקלים בחודש לפסיכולוג כאשר כדור קטן בשקלים ספורים יתן תוצאה אפקטיבית יותר? הדימוי הנמוך של "סמים" וכדורים פסיכיאטרים וחוסר היכולת שלנו להבין כיצד הם פועלים משאיר את הנ"ל ב"ליגה השניה" אבל יותר ויותר אנשים עושים את החשבון הפשוט ונעזרים באותם כדורים. ובקיצור אם אתה פסיכולוג - כדאי לך לדאוג, לדאוג מאוד. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |