 |
|
פסנתרנית וזמרת הג'אז הקנדית דיאנה קראל היא הכוכבת הנוכחית במסורת ארוכה של זמרות ''סטנדרט אמריקאי'', מבצעות שפעם היה נהוג לכנות אותן בחיבה, החתיכות הבלונדיניות המזמרות.
|
|
| מוזיקה • רון בן-יעקב • שבת, 18/5/2002, 12:00 |
|
 |
|
המושג "סטנדרט אמריקאי" מתייחס למיטב הקלסיקה של מוסיקת הג'אז ובלדות הפופ שחוברו בעיקר במחצית הראשונה של המאה ה- 20, על ידי מלחינים ותמלילנים כמו קול פורטר, איירה וג'ורג' גרשווין, אירווין ברלין, ריצ'ארד רוג'רס, אוסקר המרשטיין, לורנץ הארט, סטיבן זונדהיים ואחרים. השירים הללו הם חוט־השידרה והבסיס העל־זמני עליו מושתתת המוסיקה האמריקאית בת זמננו, בדומה לקלסיקה הישראלית של ארגוב, וילסנקי, מוהר ואלתרמן. זמר או זמרת המכבדים את עצמם חייבים לבצע מהקלסיקה הזו, בדומה למוסיקאי קלאסי שמעמדו ופרשנותו עוברים דרך באך, מוצארט או שופן. הגדולה והיופי שבסטנדרט האמריקאי הן שאפשר לראותו כ"תרשים בניה" בסיסי, המשאיר מרווח לאינטרפרטציה ואיכויות ההגשה של מבצעים שונים, בדומה למוסיקה קלאסית. היצירות הללו משתמשות בשפה מוסיקלית אמריקאית יחודית, הכוללת השפעות מג'אז, גוספל ובלוז, תוך הקפדה על הפן הפופולרי והבידורי של המוסיקה, במובן הטוב של המלה.
כאמור, כל הזמרים והזמרות האמריקאים הגדולים ביצעו סטנדרטים, זמרות ג'אז מובהקות כמו אלה פיצג'ראלד בסדרות אלבומי ה- Songbooks, זמרים פופולריים ו- Crooner, או "זמר נשמה", כמו דיאנה וושינגטון, פרנק סינטרה, בינג קרוסבי או מל תורמה. אפילו זמרות אופרה הקליטו שירי סטנדרט, למשל זמרת הסופראן סילביה מקנאיר שהקליטה משירי ג'רום קארן בליווי הפסנתרן הקלאסי אנדרה פרווין.
דיאנה קראל נולדה בשנת 1964 במדינת בריטיש קולומביה שבמערב קנדה. היא למדה נגינה קלאסית בפסנתר החל מגיל ארבע. בשנות העשרה הצטרפה לתזמורת ג'אז בבית ספרה ובגיל חמש עשרה ניגנה באופן קבוע במסעדה בעיר הולדתה, נאנאימו. היא זכתה במלגה ללימודי ג'אז בבוסטון וכששבה לוונקובר, שמע אותה בסיסט הג'אז המפורסם ריי בראון, שניגן עם דיזי גילספי, צ'ארלי פארקר ובאד פאואל. בראון הפך למורה הרוחני ולמדריך של קראל, והוביל אותה לאלבום הבכורה שלה Steppin' Out שיצא בשנת 1993. אלבומה השלישי All For You סימן את פריצת הדרך האמנותית של דיאנה קראל. האלבום הוקדש לביצועים של שירי נט קינג קול, והיווה גם הצלחה מסחרית כשכיכב ברשימת עשרת הגדולים של הבילבורד במשך 70 שבועות, והיה מועמד לפרס הגראמי. באלבום זה מציגה קראל, מלווה ברביעית נגני ג'אז, אינטרפרטציות חושניות, בקצב מהיר מעט יחסית למקור, לבלדות הג'אז של שלישית נט קינג קול.
"המלים חשובות, ורק הנסיון מלמד כיצד להעביר את האמת של כל שיר" אמרה קראל בראיון. קראל מונה בין הזמרות שהשפיעו עליה את כרמן מק'ריי, ואכן האינטונציה השירית של קראל מזכירה את שירתה של מק'ריי. אולם המראה החיצוני שלה, בצירוף קולה המעושן והמחוספס, יחד עם סגנון ההגשה המופנם, מזכיר לי יותר "בלונדיניות" אחרות, כמו כריס קונור או ג'רי סאוטרן. גם סאוטרן ניגנה בפסנתר והתעקשה בתחילת הקרירה שלה לעבד בעצמה את השירים. קולה של קראל מזכיר במידה את שירתה של סאוטרן, הקול הנמוך והסקסי, כמעט על גבול האיכות של נייר זכוכית עדין, בביצוע מוכה אהבה. כשקראל שרה את Peel Me A Grape, מאלבומה הרביעי Love Scenes, הנוכחות הבלוזית מלאה באנרגיה ארוטית ומטאפורת העינב המקולף הופכת לדבר מוחשי ביותר.
באלבומיה כמו בהופעות, קראל נראית כנערה תמימה המשדרת פגיעות ועדינות. גם נגינת הפסנתר שלה עדינה ולא תוקפנית ונטייתה לקצבים איטיים ושירה לוחשנית אך מדויקת, עומדת בניגוד לשובבות שנובעת משירים מסוימים. אי אפשר לפספס גם את תחושות הכמיהה שזורמות כשהיא שרה בלדות אהבה, כמו בביצוע הנדיר שלה ל And I Love Her של הביטלס. כשהיא שרה את הסטנדרט של נט קינג קול Frim Fram Sauce בקריצה ורמיזה דקה מן הדק הקשורה הדוקות לכפל המשמעות שבשם, היא נשמרת שהחוצפה הנרמזת לא תעבור את גבול טעם ה"ילדה הטובה".
באלבומה החמישי When I Look In Your Eyes ויתרה קראל על רביעיית ג'אז לטובת עיבודים תזמורתיים, מבלי לוותר על האווירה האינטימית. האלבום זכה להצלחה מסחררת לאו דווקא בין חובבי ג'אז מושבעים אלא גם אצל אוהבי הסטנדרט האמריקאי, וזיכה את קראל בפרס הגראמי היוקרתי. המעבד המוסיקלי, ג'וני מאנדל, שמר על איזון מופלא בין סגנון נגינתה וקולה היבש והצרוד, לבין התזמורת המלווה אותה מבלי לכסות על שירתה. האלבום מזכיר את יצירות המופת של פרנק סינטרה, כמו In The Wee Small Hours, באווירת הלילה, החשיכה, הקירבה והאינטימיות שמובעים במוסיקה, מבלי להיגרר לשמאלציות ממוסחרת. כשקראל שרה את השיר הקלסי של קול פורטר I've Got You Under My Skin כל מיני דברים מתחילים לזחול מתחת לעור. "לא הרגשתי בנוח לעבור לפורמט תזמורתי, אך התקליט זוכה משני העולמות, שלישית דיאנה קראל בתיזמור ג'וני מאנדל" אמרה קראל בראיון. ואכן, האלבום נשמע אינטימי כאילו הוקלט בהרכב ג'אז מצומצם, בעיקר בזכות נגינת הגיטרה העדינה של המלווה והמורה של קראל, ראסל מאלון.
דיאנה קראל נראית צעירה מדי מכדי לעורר אסוציאציות של Femme Fatale, אולם כשהיא שרה את השיר Popsicle Toes של מייקל פראנקס (שילוב מרווה בין שלגון ובהונות), עולה מבלי משים שמה של זמרת אחרת, ג'ולי לונדון. לונדון היתה מהזמרות הבולטות של שנות ה- 50 וה- 60. הופעתה עלולה לעורר רושם מוטעה על סגנון ואיכות שירתה, אולם כשהיא שרה את Cry Me A River שכתב ארתור האמילטון, מתגלה זמרת מאופקת וביישנית, בעלת קול גרוני, חם ומחוספס.
ג'ולי לונדון
המסלולים המוסיקליים של פרנק סינטרה ודיאנה קראל נחצים פעם נוספת באלבום האחרון, והמאכזב לטעמי, The Look Of Love. בראיונות מוקדמים אמרה קראל, "ללא ספק נקודת המוצא שלי היא מינימליסטית... למעשה אלו אילתורים של הרכב ג'אז כשהמיתרים הם רק כלים נוספים". אולם האלבום אינו עומד בקריטריונים הללו. בדרך לתהילה ולהצלחה האמנותית, גילתה כנראה חברת התקליטים שניתן להרוויח כסף גם מזמרת ג'אז, והפיקה לקראל תקליט שנטש את מסורת הג'אז האינטימי לטובת הגשה ממוסחרת, כולל תמונות העטיפה אשר בהן קראל מצולמת בפוזות בוטות ומגוחכות.
אין זה אומר שהאלבום רע; להיפך, אין לאחרונה הרבה אלבומים בסגנונו שגורמים לעונג מעודן כמוהו. ועם זאת, מי שאמון על תקליטיה הקודמים יכול להבחין בזיוף הסינתטי. קראל שרה בליווי תיזמורתי מלא, בעיבודו וניצוחו של קלאוס אוגרמאן האגדי, שעבד עם מלחין הבוסה־נובה הברזילאי, אנטוניו קארלוס ז'ובים. פרנק סינטרה הוציא תקליט בו הוא שר יחד עם ז'ובים, בעיבודו של אוגרמאן, כך שניתן להבין שהאווירה השלטת באלבומה של דיאנה קראל היא של מוסיקת בוסה־נובה רכה ומהורהרת, עם נגיעות קלות של ג'אז. במיוחד אהבתי את הביצוע שלה לשירם של האחים גרשווין S'wonderful, שגם הוא מוגש בביצוע איטי וחם.
דיאנה קראל משדרת אמינות וכנות אמנותית שעטופה בהגשה מאופקת. אלבומיה מתאימים לשמיעה לילית, אך לא כמוסיקת רקע. קראל היא מבצעת רצינית שהאזנה לה בתשומת לב תגלה ניואנסים חדשים: אם ברבדים נסתרים של הומור דק, אם בנגינת הפסנתר המלטפת, ומעל הכל, באיכויות המיוחדות של שירתה וקולה.
ציניקנים עלולים לטעון שקראל, בדומה ללונדון, סאוטרן ושאר "החתיכות הבלונדיניות המזמרות" צריכות לזקוף את הצלחתן למראה החיצוני המצודד שלהן. אולם, יש גבול לכמות הטריקים שמחלקת היחצנות יכולה לבצע - דרוש כשרון אמנותי לא מבוטל כדי להיכלל בקבוצה הנכבדה של אמנים שיכולים להיות גאים באינטרפרטציה האישית שהם מציעים לסטנדרטים האמריקאיים.
|
קישורים
דיאנה קראל - דיסקוגרפיה - לרכישת האלבומים ב- Amazon.com
דיסקוגרפיה - לרכישת האלמובים ב"מיתוס"
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש