בדרכי בחזרה מאנגליה, בטיסת אל־על, נקלע לידי מוסף "תרבות מעריב" של יום ו' האחרון (3/12/99), שהוקדש בו מקום נכבד למוסיקה המזרחית בארץ. רפרפתי לי בנחת בסיפורי הצלחה אלו ואחרים, עלעלתי בסכסוכי עבודה בין אמנים לאמרגניהם, דילגתי על קול נהי וילל על רקע עדתי, והגעתי, לבסוף, לכתבתה של אליען לזובסקי: "'כל הדרך לאילת שרנו בקולי קולות את הדיסק של אייל גולן' - גיא פינס".
מטרת הכתבה, כפי שהוגדרה ע"י הכתבת, הינה "לבדוק איך - אם בכלל - התקדם מסלול הכיבוש של המוסיקה המזרחית בשנים האחרונות. כלומר: עד כמה היא נטמעה באמת באזנם של האנשים הנכונים, שאמורים לשבץ אותה בכלי התקשורת הנכונים לא פחות." (מישהו שם לב לבעיה מסוימת כאן? ראו למטה). בהמשך הכתבה מוצגים יחסם ותשובותיהם של כ-30 אנשי תקשורת ("מפיקים, בימאים, עורכים מוסיקליים, מבקרים") למוסיקה המזרחית. הנתונים מוצגים על פי קטגוריות שונות, או, כפי שבחרה המחברת לכנות את רובן - "תירוצים". "צביעות", "התירוץ האתני", "התירוץ החברתי", "התירוץ האינטלקטואלי" - אלו כמה מהסיווגים בהם בחרה המחברת לכלול את תשובות הנשאלים.
במילים אחרות - כך רומזת לנו המחברת - אם אינך אוהב מוסיקה מזרחית ו/או אינך בקי בה, הרי אתה ראוי לבוז.
על מה הצעקה, אם כן? הרי שטויות גרועות מאלו נוכל למצוא בכל עיתון, בכל יום, בדרך כלל באותיות של קידוש לבנה. אולם כתבה זו משקפת טרנד הולך וגובר בשנים האחרונות - טרנד של האדרת המוסיקה המזרחית כ-"פיצוי" על הקיפוח שהיה מנת חלקה לפני שנים לא רבות. טרנד זה תורם רבות לגסיסתו של הרוק הישראלי. והנה אנו מגיעים לבעיה שהוזכרה מעלה - "מטרת הכתבה". עצם הרעיון כי שיר נתון יזכה להשמעה ולשיבוץ על־פי השתייכותו לז'אנר זה או אחר ולא על־פי איכותו בלבד, הריהו מתועב ביותר. עורך מוסיקלי אמור, לעניות דעתי, להפעיל שיקול דעת מקצועי, ולא פוליטי. במצב הקיים, שומרים אנשי רדיו רבים מקום קבוע לשיר מזרחי/אתני בתכניותיהם, כפי ששומרים מקומות קבועים ללהיטים מוכרים מחו"ל. היות ואלו האחרונים מהווים את רובה של המוסיקה אותה אנו שומעים ברדיו (אני מדבר כאן על גלגל"צ ועל תחנות הרדיו האיזוריות של ת"א והסביבה), נוצר קיפוח - הרוק הישראלי מדשדש מאחור. אין לו מעמד פוליטי, אין לו טענה לקיפוח קדמון, אין לו הורים ואין לו חברים - לא במקומות הנכונים.
מי מהקוראים שמע ברדיו יותר משיר אחד מאלבומו האחרון של יזהר אשדות? עברי לידר? אביתר בנאי? אפילו ריטה, זמרת מיינסטרים מוכרת (ב־כ' דגושה) ומוכרת (ב־כ' רפה), אינה מושמעת מעבר לשיר יחיד מאלבומה החדש, ואף זאת רק למשך מספר ימים בלבד. לא כך אייל גולן או שרית חדד, למשל, אותם אנו זוכים לשמוע במלוא הדרם למשך תקופות ארוכות ולאורך מספר גדול של שירים. גם אם לא נעסוק בדעתי האישית על רמתם של שירים אלה (לאו דוקא מבחינה טכנית, וראוי לציון אייל גולן על ההפקה המושקעת והמקצועית), הרי שיש כאן אי צדק מסוים. חלילה לי מלחסום את דרכו של הזמר המזרחי אל הרדיו, אולם יש לתת הזדמנות שווה גם לאחרים.
ובהערת אגב:
מזה כמה זמן פשה לו המנהג בתחנות הרדיו לשדר תכניות שתכולתן המוסיקלית כולה בקשות מאזינים. הרעיון פשוט וחסכוני: המאזינים מתקשרים לתא טלמסר ומשאירים בקשות להשמעת שירים. עורך מוסיקלי עובר על הבקשות ומסנן חריגים, והרשימה עוברת לשידור - הנה עברה עוד שעה, ואפילו קלענו לטעמם של רוב המאזינים. אלא מאי? נוצרת כאן לולאה אינסופית. התחנה משדרת שיר מסוים בתדירות גבוהה. המאזין, שמכיר מוסיקה בעיקר מהאזנתו לתחנה, בוחר בשיר המוכר לו. התחנה משדרת את השיר, המאזין שומע אותו שוב, ומבקש אותו שוב...
המצב במציאות אינו פשוט עד כדי־כך, אולם זה הרעיון הבסיסי. רשימות השירים המבוקשים בשעות שונות ובימים שונים דומות בצורה מפתיעה. הייתי חושד בתחנות כי הן ממחזרות את רשימות השירים שברשותן, אלמלא היו אלה משמיעות מפעם לפעם את אחד המאזינים המבקש, הפלא ופלא, את אותו שיר שהתבקש אתמול. מוזר? כלל וכלל לא. הרדיו והמאזינים לכודים בלולאת הפופולאריות.
מתפקידו של הרדיו, בין השאר, לחשוף את המאזין למוסיקה שלא הכיר קודם. אולי אפילו, חס וחלילה, להרחיב את אופקיו. אולם תרבות הרייטינג שלנו אינה מאפשרת זאת, והרדיו, רובו ככולו, משמיע את הלהיט של אתמול, שישכח מחר.
|
קישורים
כתבתה של אליען לזובסקי 'כל הדרך לאילת שרנו בקולי קולות את הדיסק של אייל גולן' - גיא פינס
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש