 |
|
למרות ההרגשה כי הציבור כולו הימין בעקבות הארועים הרוגשים על ישראל זה למעלה משנה וחצי, נדמה כאילו התקשורת עדיין נמנעת מלהשמיע את קולו של הציבור האחר, זה שהושתק מאז תחילת תהליך אוסלו. לאחרונה קיבלנו הצצה אל הציבור הזה, אבל זו רק ההתחלה.
|
|
| פוליטיקה • יניב ויסמן • יום ד', 27/3/2002, 22:00 |
|
| |
מלחמת אוסלו (מה שהתקשורת מכנה בטעות "אינתיפאדת אל־אקצה", למרות שהיא כבר מזמן לא) נחתה עלי, כמו על רבים בישראל, בהפתעה גמורה. אני זוכר שבמוצאי חג ראש השנה של שנת התשס"א הדלקתי לקראת חצות את הטלוויזיה, וראיתי מולי מראות מוכרים לי מאוד. הטלוויזיה הייתה בווליום נמוך, ואני חשבתי לתומי שמראות הלחימה בשטחים ותימרות העשן הן נחלת אירועי המנהרה - אותם אירועים שהובילו לנסיגה מחברון, בשנת 1997.
אני זוכר את המראות כי שרתתי באותם איזורים שהיום מסומנים באות A האנגלית. כנראה שלא אשכח אותם לעולם. שכונות שחורות ומפויחות, צמיגים שרופים ועוד מראות שמזכירים את התדמית של המזרח התיכון בסרטים אמריקאיים.
אני חושב שהתקשורת דיווחה על אזהרות והתרעות לאירועים, אבל לא על מלחמה. לא על הרוגים. לא על מטענים וטילים נגד טנקים. בטח לא על שבירת כל הכללים. מאז, אני נוטה לראות דווקא בכותרות כהטעיה לטובת יחסי ציבור ורק הפסקאות, שלכאורה מכילות מידע פחות חשוב, הן הן החשובות.
ולמה כל ההקדמה הזו? היות ואני טיפוס די ארכיוני, מסתכל על ההווה דרך ההיסטוריה ולומד להעריך את נקודות השבר והמפנה ההיסטורי של כל תקופה ותקופה, נדמה לי כי לאור ההפתעה שנתפסתי אליה באותו הערב, אין זה מפתיע כלל וכלל לצפות היום בטלוויזיה, לקרוא עיתון או להאזין לתכניות המלל ברדיו, ולהבחין שחסר היום קול מסוים מאוד - קולו של היהודי היודע על מה המלחמה.
רבים בציבור יודעים שהמלחמה היא "בגלל השטחים", "בגלל הכיבוש", "בגלל יחסי אמון לא טובים בין ברק לערפאת", ועוד כל מיני בגללים. כיצד אני יודע שיודעים? משום שזה מה שאני שומע בכלי התקשורת לאורך כל היום. אולם את קולו של הציבור האחר, זה שקורא ספרות אחרת, עיתונות אחרת וחי לעיתים במציאות אחרת, אותו אני לא שומע. גם אם יש משהו שדומה או מנסה, לעולם אין מדובר בנציג מובהק שיבהיר, בלי להתנצל, את עמדות אותו ציבור.
אני יודע שיאשימו אותי בפראנויה דוגמת חסידי תורות הקונספירציה, אך את התחושות (ולפעמים אף עובדות) אי אפשר לטאטא מתחת לשטיח. צריך להתמודד מולן. זה שרוב אנשי התקשורת בישראל נמצאים במפה השמאלנית, זה ידוע. זה שאינם מכונסים תחת אוהלה של מחתרת שמאלנית, גם זה די ברור. אולם, בכל אלו לא מספיק כדי לבטל את האשמה מעל כתפיהם של אלו שמוצאים לנכון לבטא את רעיונותיהם בכל כלי התקשורת שעומדים לרשותם.
לדוגמה, אגייס את עניין הסרבנות. לא זו בלבד שהסרבנות נופחה מעל לכל פרופורציה, אלא שגם לא פורסמו כתבות, ולו לשם אותו איזון קדוש, או הוצגו נתונים של המתנדבים כאקט ריאקציוני לסרבנות. לא הוצגו שאלות קשות לסרבנים - להפך! לרוב הובעה הזדהות, כמו בשאלת ההתנהגות באם ישלחו לכלא, או האם זה לגיטימי לסרב לשרת וכן הלאה. לא הוצגו שאלות למפלגות שתמכו בסרבנות בתחילה (כיום הן רואות כי המספר המצומצם של הסרבנים יגרום להם נזק, ולכן אינן תומכות בסרבנות בגלוי). ומעבר לכל אלו, לא הועלו ביקורות אשר אותו צד שני שלא מיוצג, רוצה או רצה להציג ולשאול.
במוסף הארץ מתאריך ה- 22 במרץ, פורסם ראיון עם תת־אלוף אפי איתם. הוא נשאל לגבי שאלות העבר, ההווה והעתיד, ומה דעתו על כך וכך ברוח השעה. איתם ענה לשאלות אלו כאשר הן מתובלות באותו ניסוח וניואנסים המוכרים לציבור המסוים הזה. המטאפורות של מנהיגות נוסח דוד המלך, שאלת המנהיגות, זהותה של המדינה ועוד ועוד.
ניחוח של יהדות לא מוכרת למגזר קוראי הארץ שטף את גיליונם בשבת הגדול לפני פסח. זהו מגזר אשר רגיל לקרוא על מנהיגים שגיבוריהם הם גיבורי תרבות מערבית: מנהיגות זה לא דוד המלך, אלא צ'רצ'יל; פתרונות צריכים להיות על בסיס המשא־ומתן המערביים ולא זה הנסמך על מקורות מקראיים; קריאה נכונה של המפה הביטחונית על סמך היסטוריה של אלפי שנים היא חרחור מלחמה לעומת ניתוח המציאות הביטחונית על סמך המודיעין הצה"לי; וכן הלאה וכן הלאה.
מה קרה מיום שישי עד יום ראשון? שני דברים. האחד, נאומה של כלת פרס ישראל (מה שמעיד על הפרס או על ישראל) שולמית אלוני, כי אפי איתם הוא מסוכן יותר מכהנא. השני, מאמר של איתן הבר על כך שהוא מלא תמיכה לאיתם, רק שלא יחשוב במושגים מקראיים והשוואה למשיח הדתי החדש, מה שאינו נכון.
כמובן שאין לצפות מחילונים גמורים אלו להבין את הניואנסים ששורבבו בראיון, אבל לא לכך כוונתי, אלא לתגובה. מיהו אפי איתם? מועמד וירטואלי אשר הצהיר על כוונותיו, אולם כרגע אינו איש ציבור או נבחר ציבור. הוא אינו עומד בראש מפלגה וגם לא מריץ ומגלגל פסקי הלכה נגד ישראל. אפי איתם בסך הכל דואג לעתידה של המדינה. כלוחם ותיק הוא חש אחריות גדולה לצאת ולקחת חלק במאמץ הגדול הזה למען עתידה של ישראל. לא בשם הכסף ולא בשם הכוח והשררה, אלא רק בשם השליחות שהוא רואה. את השראתו סופג הוא מאבותיו שישבו בנחלת ארץ זו לפני אלפי שנים. לא מצ'רצ'יל, אלא מדוד המלך. משלנו.
אפי איתם, מהווה לדידם את ישראל האחרת. זו שלא חשבו שתהיה. האנטי־תיזה התרבותית של ציונים חילונים אלו. אפי איתם הוא כעומד בראש מחנה גדול, והם מרגישים את גודל הציבור מאחוריו, אחרת לא היו יוצאים במאמרים ובקריאות נגדו. אפי איתם הוא הקול החדש בציבוריות הישראלית היהודית, הקול שמחזיר את היהודים אל היהדות - לא במובן הדתי, אלא הערכי. זה שיודע על מה נלחמים, מהו עברו ומהן זכויותיו. זה שמבין כי הסכנה ליהודים בעולם לא חלפה. זה שאינו מחליף את תרבותו בנוחות הקניון הפתוח בשבת. זה שבידו האחת מניף את נס ההתיישבות, כפי שעשו זאת בהתיישבות הציונית החילונית, ובשניה, את האבן השואבת של האומה היהודית, את ספר התורה.
לכן, כאשר שומעים קריאות נגד אפי איתם, שומעים גם קולות אחרים. אבל ככל שההתנגדות תתחזק, כך תגבר התחושה שהוא רלוונטי ומאיים על מנהיגות העבר. כך ידע הציבור הזה וספיחיו שהאמת שלהם תנצח.
|
קישורים
מוסף הארץ - הראיון עם אפי איתם
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש