|
חיים ומוות מעסיקים את האדם משחר קיומו. למרות שאינטואיטיבית ברור לכולנו מה חי ומה לא, חסרה הגדרה של ממש - מהם חיים? הנה הצעה חדשה.
|
|
מדע • ארז ליבנה • יום א', 24/3/2002, 15:39 |
|
| |
אין הרבה מושגים טעונים כמו "חיים". כל אדם מרגיש חי, הוגה בחייו ובמותו הצפוי. החברה המערבית מתבססת על "ערך החיים" והזכות להם. אבל מה זה חיים, בעצם? באינטואיציה כולנו תופשים במה מדובר: אני חי - האבן לא. אלא שעוד לא נמצאה לחיים הגדרה ראויה. מפליא לראות איך אנו משלימים עם אי ההבנה של דבר כל כך עקרוני.
צריך ללמוד תואר בביולוגיה כדי להבין את גודל האבסורד, שלוש שנים עברו עליי בחוג למדעי־החיים ולא קיבלתי הסבר למהותם של חיים. כן, הלעיטו אותי בהבל המקובל בבתי הספר, "חיים הם כל מה שמתרבה ומחליף חומרים". המהדרין אף הגדילו לומר כי חיים הם תופעה היוצאת כנגד אי־הסדר שביקום, האנטרופיה. אלא שכל זה הוא לחם־עוני, לא הגדרה אלא משהו מנוון יותר, מכנה משותף של כל מה שנתפש כחי, מאפיינים בהם מסתפקים בהעדר הגדרה של ממש. ולא רק שהתשובה הזו היא לא הגדרה, יש בה חורים בגודל של רכבת: הרי פרד לא מסוגל להתרבות, וגם לא אנשים עקרים - אז מה, הם לא חיים? ומה לגבי וירוסים? הם דוממים לחלוטין מחוץ לתא פונדקאי, שום חילוף חומרים, שום רביה, שום תנועה מרצון, כלום. מדענים יגידו "חי", מדענים יגידו "דומם" - אין קונצנזוס אם הם בתוך גדר עולם החי או מחוצה לו. יש שיאמרו "הכל עניין של השקפה".
צ'רלס דארווין נחשב לאישיות המדעית המשפיעה ביותר בתולדות האנושות. למה? האם בגלל בשורת האבולוציה, שצורות החיים המתגלגלות מצורה לצורה בהשפעת הסביבה והזמן? גם. אבל, יותר חשוב, דארווין הפך על פיה את קערת מחשבתנו. עד זמנו, היה האדם ישות־על, חביב האל, נפרד ונעלה לחלוטין משאר החיות. האדם נברא אז בצלם האלוהים, ניתנו לו חופש בחירה ונשמה, בניגוד לחיות, שהיו נחותות בפני האדם כפי שזה היה נחות בפני האל. והנה בא לו מר דארווין, ואומר את הבלתי נתפש - שהאדם הוא חיה; מורכבת אולי, שולטת ודאי, אך עדיין חיה, המשכו המשגשג של קוף קדמון. ועכשיו, כבר לא מותר האדם מן הבהמה - אולי בגינונים כן, אבל כבר לא במהות. דארווין הסיר את המחיצה בין שתי הקבוצות הזרות זו לזו, קבוצת האנושות וקבוצת החיות. הוא הפך אותן לאחת, למשפחת החי, והניח בכך את התשתית לביולוגיה המודרנית. ואמנם, הביולוגיה של ימינו רק מאשרת את הטענה. אנו האנשים מבוססים על חלבונים ודנ"א כמו אחרונת הבקטריות, כמו כל יונק, שרץ, דג ועוף, ואילו הדמיון הגנטי בינינו לקופים מטריד למדי - יותר מ- 98%. אלא שלכל דבר טוב יש סוף, גם לתורתו של דארווין, והאבולוציה מרימה מעצור בעבר הרחוק, בהגיעה אל תא פרימיטבי, יחיד וראשון.
מבט לאחור, למקורות, במורד הדרך הפילוגנטית, מראה את הדרך מהתא הפרוקריוטי לתא המורכב, ליצור רב תאי, לחולייתן, יונק, קוף, ואדם. "ומה יצר את התא הראשון?" ישאל הסקרן. השאלה תהדהד בהיכלו הריק מתשובות של המדע, ואלוהים יתחייך ויתרווח במושבו. המאות האחרונות הרי לא היו טובות בשביל אלוהים, הוא נאלץ לעבור דירה הרבה פעמים, כל פעם שדחקה בו הקידמה ותשובותיה. דובריו של האל משכנים אותו במקומות בהם אלומות האור של המדע עוד לא האירו, בחומר ממנו עשויות התעלומות. הוא גר בעומקם של חורים שחורים, אותם מסבירה הפיסיקה בגמגום, ובאצבע צרידה מזניק מפץ גדול ומסתורי. בינתיים, גם מרחף אלוהים על פני המים הקדומים של העולם, 4 מיליארד שנה לאחור, ונושב רוח חיים במולקולות. ואז קסם מופלא מתרחש, ומתוך השלולית הבלתי אורגנית נולד תא ראשון, וממנו מתגלגל עולם החי. האמונה מלבלבת היכן שההבנה נעצרת.
ובאמת, שאלה קשה. מה הוליד תא מופלא ומורכב כל כך בתוך המרק הפרה־ביוטי הסמיך והרעיל של ראשית כדור הארץ? חייזרים? מענה חסר ערך, הרי גם אותם מישהו צריך לברוא. בשנות ה- 50 קם חוקר, סטנלי מילר שמו, ועשה ניסוי. בתוך מערכת סגורה של צינורות ומבחנות, הכין מילר תערובת שחיקתה את אותו מרק כימי קדמון, חישמל אותה כאילו היכו בה ברקים, וחימם כאילו היתה נתונה להתפרצויות וולקנית. בקיצור, דימה עולם קדום בבקבוק. ובתוך העיסה נוצרו, למרבה הפלא, חומצות אמינו, נוקלאוטידים וסוכרים, מרכיביו של כל יצור חי, אבני הבניין של הדנ"א ושל האנזימים המפעילים את גופנו. גם על מולקולות RNA אוטוקטליטיות, המשכפלות את עצמן בעצמן, ידוע כבר משנות ה-70, וכן על היצירה הספונטנית של מבנים שומניים דמויי הממברנה, קרום התא. בהנתן כל אלה, האם באמת צריך אמונה דתית כדי להגיע לתא חי מקוקטייל כימי דומם?
האדם, המכונה הלא מופלאה
בלתי נתפש כמעט, לחשוב שכל זה התפתח באקראי מתרכובות סתמיות, ללא יד מכוונת. "הבט בפלא השלמות של הטבע ואמור לי שכל זה נוצר ככה סתם" ישאל אותי המחזיר בתשובה, ולא רק הוא. כאשר מסתכלים על מהלך הטבע ועל גוף האדם, לא נותר אלא לאשר - ההרמוניה מושלמת, המורכבות נוראה ומדהימה, וכל דבר במקומו ובתפקידו הראוי.
אלא שצריך לרדת אל הגדלים בהם תא יחיד נחשב לגדול כדי להיווכח בתמונה אחרת. הצצה בגובה העיניים לגנום ולפרוטיאום, עולמם של הגנטיקה והביוכימיה, מגלה ערב רב של קצוות פרומים, חוסר סדר וערבוביה שאין למצוא בה את הידים והרגלים. הכל בנוי באילתור, כטלאי על טלאי. אין טאבו; הכל מותר, לא נמצא החוק שלא נמצא לו מפר חוק, הגנים מפוזרים ברישול על פני הכרומוזומים, מתעוותים להם באקראי ומוצאים לעצמם תפקידים חדשים, אם הגן למניעת חימצון מאתמול יכול להיות צבע הפרי של היום - למה לא?! תאים נוצרים כדי להיות מושמדים, חלבונים נוצרים בעמל רב ונקרעים לגזרים עם השלמתם, אותות מתחרים עם אותות סותרים על העברת מסר כימי, טירוף מערכות ענק. קרוב לודאי שכל ביולוג מנוסה יסכים איתי כי כשזה נוגע לגוף, הסתמכות על הגיון בריא ואנושי אינה אלא כניסה למיטה חולה. בעיה שאדם היה פותר באופן מסוים, תיפתר בגוף באופן אחר, לרוב באופן מורכב ומסורבל פי כמה, כמעט תמיד בדרכי עקיפין, בדרך תמוהה, ארוכה ומבולבלת. ההנדסה האנושית וההנדסה של הטבע עובדות בסטנדרטים אחרים. המכונות שאנו בונים נדרשות לעבוד ולעבוד היטב, לא נסבול קלקולים תכופים או הצלחה חלקית במשימה. מהנדס מוצר ישקיע את רוב מרצו בניטרול פגיעתם הרעה של אירועים שוליים, מקרי הקצה בהם התקלה תתרחש. ואז, כאשר הצרכים משתנים, זורקים את הטכנולוגיה ובונים חדשה תחתיה. הטבע לא עובד כך. מפעל שפס היצור שלו היה עובד כמו תהליך יצור תאי היה מזמן פושט את הרגל. השגיאות רבות, והאנרגיה מבוזבזת לריק, והניצולת הסופית רחוקה מלהיות טובה. אני מדבר על החשובים שבתהליכי החיים: יצירת הדנ"א, תרגום החלבונים, וקיבוע החומר האורגני בפוטוסינתזה הם רק דוגמא. הכל סובל מביצועים גרועים. ובכל זאת, זו השיטה, וחסרונותיה הם היתרונות שבה - גמישות. ההפרזה והסרבול מקלים את ההסתגלות לשינויים שיבואו, מצילים מהכחדה כשנהיה קר או חם, רטוב או יבש, מלוח או היפוטוני. בטבע, אין זמן לזרוק הכל ולהתחיל מחדש, צריך להסתדר עם מה שיש. בלבה של האנדרלמוסיה הזו משחק האקראי תפקיד מרכזי, כח מניע בתהליכי החיים כולם.
כל האמור עד כה ידוע ברבים ולא מהיום. האין זה אירוני שהתשובות מצויות בידי כה רבים, והמסקנות בידי כה מעטים? מה קורה כאשר עושים את הדרך בין ידיעת דבר־מה להבנתו? כאשר מבינים ממש כי אנחנו בנויים כמו קוף: מתאים, כמו אמבה; מחלבונים, כמו אבן; מאטומים? שיש קושי להגדיר וירוסים, שחומר אורגני נוצר ספונטנית מחומר בלתי־אורגני, ושקבוצות כביכול שונות הן בעצם אחד? לאיזו תמונה גדולה כל זה מתחבר?
הקושי להגיע למסקנה המתבקשת נובע ממכשול רב כח ועתיק יומין: השפה. השפה האנושית היא כלי אדיר, באמצעותה אנו מתקשרים, מחליפים רעיונות, מתקדמים. אך זוהי גם המכשלה העיקרית בפני מחשבתנו, השפה כובלת את המחשבה ומסלפת את המציאות, נותנת קיום במילה לשאינו קיים, למשל "דרקון", ומרחיקה אותנו מן האמת. זוהי מלכודת מרה.
חיים ביד הלשון
מגיל צעיר עברנו התנייה מחשבתית כזו, כששיחקנו "חי־צומח־דומם", כשהורגלנו לחשוב על חיים כנכס שיש לנו, להבחין בין חי לשאינו חי, להגות בחיים ובחציית קו הגבול, אל המוות אל עולם הדממה. עולם החיים ועולם הדוממים ניצבים בראשנו נפרדים זה מזה, שתי קבוצות שדבר אין להן במשותף. המילים "חיים", "מוות" ו"דומם" שולחות את מחשבתינו לכיוון כוזב, לדרך אין־מוצא.
הגיעה השעה לפקוח את עינינו. כפי שהוסרה המחיצה בין האדם לחיות, עלינו לבטל מחסום נוסף - החיים והדומם חד הם. מן המרק הקדמון נוצרנו ספונטנית, ללא רוח או ניצוץ שהופח בנו בידי ישות על־טבעית.
העובדות מצביעות על כך, ואילו שפתנו ומורשתנו התרבותית מעוורות מלראות. אנו מורגלים למיין הכל לקטגוריות; אלא שבחלוקה מעין זו, טובה ככול שתהיה, ייפלו תמיד פרטים מסויימים בין הכסאות. רק הגדרה המתייחסת למכלול באופן שלם כרצף מסוגלת להכיל את הכל.
החיים כספקטרום
את צורת המחשבה הבדידה, המחלקת לקבוצות שחור־לבן, חי־מת, יש להחליף שוב במבט מערכתי, ספקטרום הנע מן האבן הפשוטה ביותר לאורגניזם הנעלה ביותר. אבל, אם דומם וחי הינם למעשה הינו הך, האם זה אומר שאין חיים? יש, אבל לא כפי שאנו תופשים אותם. החיים הם מושג שרירותי וסובייקטיבי, ולא דבר מוחלט כפי שהורגלנו לחשוב. כדי להבין, צריך לדמיין ציר כמו ציר המספרים, ועליו ערוכים על פי מורכבותם כל הדברים כולם. החיים הם ערך שנקבע בידי אדם, שרירותית, על ציר המורכבות. כל המרחב בעל מורכבות הגבוהה יותר מערך זה יחשב חיים, וכל הנמוך יקרא דומם. חיפוש ההגדרה לחיים מתמצה בכך, ערך שרירותי על גבי ציר המורכבות. והנה, אבד הצורך להתווכח אם וירוס הוא חי או לא, תחליט בעצמך, זה באמת עניין של השקפה, וישוב לו הפרד מהגלות לחיק החיות למרות שהוא עקר.
אפשר להאשים אותי שכל שעשיתי הוא להחליף מילה במילה אחרת, "חיים" ב"מורכבות", אלא שאין זה שינוי קוסמטי. יש להמלט מהמושג הטעון כל כך של "חיים", מושג אמורפי ובלתי כמותי שמכתיב חשיבה בדידה. באמצעות "מורכבות" ניתן לסגל עצמנו לחשיבה ברצף, ולהתייחס למושגים כחיים ומוות ועוד רבים אחרים באופן כמותי, מדיד ומדעי. השיח על החיים יופקע בזאת מידי הפילוסופיה ויעבור לידיו האמונות של ענף מדויק יותר.
נשאלת השאלה, מהי אותה מורכבות? זוהי שאלה כבדת משקל. אם היה מישהו נשאל מה יותר מורכב, שעון שוויצרי או כדורגל, לא היה ספק שהתשובה היא שעון. שוב, הפתרון מצוי בנו, מבעבע כאינטואיציה אך נחסם בשפה. סביר אם כן כי מורכבות הינה גודל מספרי שיש לו קשר למספר החלקים הנעים, דרגות החופש, רמת האנטרופיה, סיבוכיות והתלות שבין הגורמים המרכיבים את השלם. למצוא את הנוסחא לכך הינה בעיניי משימה קלה יחסית למאמץ החוזר ונכשל להגדיר את "החיים".
מן המרק הקדמון נוצרנו ספונטנית, ללא רוח או ניצוץ שהופח בנו בידי ישות על־טבעית. ברגע שמתרגלים לרעיון, וזה לא פשוט, עולות השלכות רבות. כיוון שכל אחת מהן היא נושא בר חשיבות כשלעצמו, אמנה את חלקן ועל קצה המזלג בלבד:
אם מורכבות הינה מדד לחיות של דבר מה, אז ככל שאתה מורכב יותר אתה חי יותר.
הדבר טוב, יפה ומובן בבחינת ההתפתחות הפילוגנטית, ממין למין, אך מה לגבי ההתפתחות האונטוגנטית - מינקות לבגרות? הרי האדם הבוגר מורכב יותר מן התינוק הרך. נובע מכך כי במהלך חייו של אורגניזם הוא משנה את מידת חיותו, ולרוב עולה בה. יתרה מכך, שרטוט עקומת המורכבות של אדם בתלות בזמן תראה מוכרת למדי לביולוגים - זו עקומת גדילה של חיידקים: שלב הילדות וגיל ההתבגרות בהם העליה תלולה, שלב החיים הבוגרים בהם העלייה מתמתנת ומתייצבת, ושלב הזיקנה בה דועך הגוף ומורכבותו.
אם כן, אולי ראוי להתייחס לא למורכבות עצמה, אלא ל"פוטנציאל החיים", נגזרת, שינוי המורכבות בזמן כדי לקבוע את מידת חיותו של דבר מה. כך, גם גביש בעל מבנה מורכב יוכר כדומם בשל נטייתו הזניחה להגדיל את מורכבותו עם הזמן.
כעת, כאשר מביטים בכל אשר סביבנו מבעד לאותה מסגרת, כאשר חי ודומם הם שני היבטים של אותה תופעה, יש צורך להבחין בגבולות המרחביים של הגוף החי. היכן אני נגמר והעולם "הדומם" מתחיל? היד נבדלת מן האויר שסביבה מכיוון שבה מגולם פוטנציאל־חיים גבוה ובאויר פוטנציאל־חיים נמוך. גבול היד הוא לכן המקום בו שינוי פוטנציאל־החיים במרחב הוא גדול מספיק.
קביעה דומה תקבע מתי מתחילים החיים, האם בזיגוטה, בתאים העובריים, בחודש השלישי או בזמן הלידה? לכך הרי יש חשיבות לנושא ההפלות, ולסוגיית השימוש המחקרי בתאים עובריים. על־ידי קביעה שרירותית של המורכבות, או פוטנציאל המורכבות, הנדרש מחיים, יוגדר דבר־מה כחי על ציר הזמן.
ההסתמכות על מורכבות לבדה מבטלת מיני הבחנות וטענות שנאמרו בעבר לגבי החיים, למשל, אין כל חובה שצורת חיים תהיה מבוססת פחמן. כל עוד דבר מה הוא מורכב מספיק כדי לחצות ערך סף מסויים, הרי הוא חי, ואין זה משנה אם הוא אורגני או לא. הוא יכול להיות תוכנה, או משהו בגודל פלנטרי, כוכב תבוני, כמו בהיפותזת גאיה החדשה יחסית. כדאי, עם זאת, לשים לב למגבלת הגודל של יצור חי. הדעת נותנת שמורכבות גדולה דורשת גודל רב יותר מדבר מה פשוט, ואם כן, יש קשר עמום בין הגודל לסיכוי להחשב כחי.
זוהי אף קריאה לבחינה מחדש של נושא הבינה המלאכותית. גם תוכנה מורכבת מספיק תהיה חיה ונבונה, בהנחה שמושג התבונה מצוי אף הוא כערך על ציר המורכבות. הענף שהיה כה מתוקצב ונחקר שקע לתהומות הנשייה בין השאר כי רבים ניגשו להגשים את הבינה המלאכותית מהכיוון השגוי, מלמעלה למטה: לחקות את החישה האנושית על ידי חיישנים בודדים ומתוחכמים. זאת במקום הגישה המצליחה יותר, מהפשוט לסבוך, קישור סבוך בין המוני גורמים פשוטים כמו רשת נוירונים מחשבית.
אם מוסר הלוט מעל החיים, כן הדבר לגבי מוות. מכיוון שאין יותר ממלכה למוות והמושג "דומם" נושל, אפשר לותר על התפיסה המואנשת של מלאך המוות, כמו גם על הצעידה לעבר מנהרת האור שבקצה העולם הבא. המוות, כמו החיים, הוא ערך סף לדעיכת מורכבותו של דבר מה, או דעיכת פוטנציאל החיים שלו. אלא שבניגוד לחיים, את שרירותיותו של המוות לא קשה להפנים, הרי הרפואה של ימינו מקימה לחיים את מה שהיה נחשב כמת ברפואה של המאה שעברה, למשל בהלם חשמלי. ההיסטוריה של הרפואה מראה כי מוות הוא עניין יחסי.
יתכן כי הבנת מנגנונים המקיימים פוטנציאל חיים גבוה, תסייע בהארכת תוחלתנו, ואולי אף תקדמנו לפסיעה האבולוציונית הבאה - התקדמות על מדרגותיה של המורכבות. מדע צעיר שיאמץ רעיונות אלו יפתח שערים שהיו עד כה נעולים בפני האדם. מי ידע אילו תשובות ימצאו מעברם השני?
|
|
|