 |
בהעדר אפשרות ישירה להבעת שינאה ותיעוב כלפי מדינת ישראל, הולכת ומתמקדת באירופה תופעה חדשה: שינאת אריאל שרון כתחליף יעיל. גם השמאל הישראלי משתתף בחגיגה זו.
|
|
| פוליטיקה • אלכסנדר מאן • יום ג', 5/3/2002, 16:30 |
|
| |
ההתחלה היתה צנועה יחסית, וזכתה לכותרות רגילות: ערפאת נכלא ברמאללה על ידי אריאל שרון. הדי ההתפוצצויות והטרור הפלסטיני, בשילוב עם נסיון מלחמתה של ארה"ב בטרור הבינלאומי, הניבו את פירותיהם הראשונים באירופה היצוגית; פוליטיקאים, עיתונאים ואנשי אקדמיה העבירו אמנם ביקורת מתמשכת על מעשי ממשלת ישראל, אך הייתה זו אותה הביקורת השגרתית והכללית, שאירופה מתחה מאז ומתמיד נגד ישראל בשל מדיניותה הבעייתית בשטחים, לדעתה.
המפנה המרכזי החל לפני כחודשיים, עת החלו עיתונאים אירופאים שונים לשרטט את דמותו של שרון בהתאם לסטריאוטיפ המוכר והמקובל של דמות זו מזה שני עשורים באירופה המערבית: כפושע מלחמה. מגמה כללית זו בעיתוני אירופה נתמכה ביתר שאת על ידי השוואה עקיפה בין אריאל שרון לאדולף היטלר, אשר נערכה על ידי רודולף אאוגשטיין, פובליציסט מפורסם, מוציא לאור ובעל העיתון "דר שפיגל" הגרמני. בטור אישי שהתפרסם לפני כחודש וחצי פתח אאוגשטיין במתקפה ישירה על אריאל שרון, ללא כל איזכור ורמז לנסיבות בחירתו ולטירפוד שיחות קמפ דייוויד בידי ערפאת ושותפיו.
במאמרו זה הכין אאוגשטיין מתקפה ישירה על מדינת ישראל, תוך הקפדה מירבית למקד מתקפה זו בראש ממשלת ישראל. מיקוד זה חסך הערות אשר היו עלולות להאשימו באנטישמיות ובאנטי־ישראליות, אך בהחלט כוון כנגד מדינת ישראל ואזרחיה. מתקפתו של אאוגשטיין כללה את מיטב התחמושת אשר עמדה לרשותו בתחום זה, בהציגו את אריאל שרון כאדריכל פרובוקציות ופשעי מלחמה, החל מפעולותיו ביחידת 101, דרך תיפקודו ופועלו במסגרת מלחמת שלום הגליל וכלה בתפקידו לאחרונה כמחרחר מלחמה בביקורו השנוי במחלוקת על הר הבית. התקפתו של אאוגשטיין לוותה בטונים צורמים במיוחד, וזאת ללא כל מילת ביקורת מכל סוג שהיא בכוון יאסר ערפאת, הדיקטטור הפלסטינאי, אשר הוצג כקורבן המדיניות התוקפנית של שרון ומרעיו. כל מילה על חלקו של ערפאת בטרור לא הובעה בכתבה זו.
התקפה ישירה זו על אריאל שרון סללה את הדרך באירופה להתבטאויות פוליטיות קשות מהרגיל ומגמתיות בעליל. גל זה החל בדבריו הקשים כלפי ישראל של יושקה פישר, שר החוץ הגרמני, שדרש מישראל לחזור לשולחן המשא ומתן עם ערפאת ללא כל תנאים מוקדמים, ובהבעת ביקורת על מהלכיה השונים של ארה"ב במלחמתה בטרור הבינלאומי. פישר ואאוגשטיין בהחלט לא היו היחידים בביקורת זו. אליהם הצטרפו שרי חוץ אירופאים נוספים ונציגי השוק האירופאי המשותף. בראיון עם שר החוץ הצרפתי חזר זה על עמדותיה המוכרות והפרו־ערביות של צרפת בנושא הסיכסוך, תוך הפניית אצבע מאשימה כלפי ישראל וארה"ב, והצגתו של ראש ממשלת ישראל כמכשול העיקרי בדרך לשלום במזרח התיכון. בצורה דומה, אם גם עקיפה יותר, התבטא אף חוויר סולאנה, יו"ר הפרלמנט האירופאי, אשר בעלותו לרגל למשכנו של ערפאת ברמאללה חזר והביע את ביקורתו הישירה והנוקבת כלפי אריאל שרון. שר החוץ האנגלי והדני העניקו ראיונות ברורים וישירים אשר האשימו את אריאל שרון במצב הנוכחי, אשר מונע כל התפתחות בדרך לשלום. ביקורת חד צדדית וחריפה לא פחות הגיעה אף מחוגים פוליטים רשמיים במדינות בנלוקס, אשר תודות לתרומת בלגיה בנדון, די בהזכרת שמו של שרון בארצות אלה כדי ליצור רטוריקת השוואה לפושעי מלחמה שונים בהיסטוריה.
במסגרת התפתחות כללית זו גילתה התקשורת האלקטרונית את ישראל מחדש, ופתחה בדיווח יומי מוגבר על אומללות הפלסטינים הנאנקים תחת נוגשיהם הישראלים ובראשם אריאל שרון - האדם עם ההיסטוריה הזו והזו. בשורת כתבות מדווחים עיתונאים אירופאים על עוולותיה של ממשלת שרון בשטחים הכבושים. ביקורת ושאלות כלליות לכיוון היו"ר בראמללה, אשר גם לו יד ורגל בהתדרדרות המצב, ואשר אוחז אף הוא בתולדות חיים "מרשימות", אינן מופיעות ולו פעם אחת בכתבות אלו. הן קורבנות הירי הישראלי והן קורבנות הפיגועים הפלסטינים נזקפים לחובתו של שרון, ששמו משמש מילה נרדפת לישראל - המדינה שכל־כך הרבה אירופאים כה אוהבים לשנוא, אך אינם יכולים לבטא זאת באופן ישיר.
התופעה המעניינת ביותר נוגעת לעמדתו של השמאל הישראלי, אשר עד לפני תקופה קצרה הרגיש מושפל ופגוע, ובחודשיים האחרונים שב לפתע להיות מחוזר ברחבי אירופה; משלחות על גבי משלחות מהשמאל הישראלי־השפוי, לשיטתן, עולות לרגל ומחזרות בדבקות אחרי מקורות מימון והבנה אירופאיים, במעין תרגיל קבוצתי אקדמאי־תרבותי. שמאל גאה זה אכן מתקבל בספר פנים יפות ואוהדות ביבשת זו, היות וטיעוניו מסייעים, בין היתר, להשכחת רגשות האשם הקולקטיביים באירופה כלפי אירועים שונים ביבשת זו. אך הדבר הנוח והסימפטי ביותר בשמאל עבור האירופאים הוא ששמאל זה אף הוא אינו מעוניין ואינו מסוגל להביע כל ביקורת כלפי ערפאת, וכתקליט שבור ממשיך ומתרכז בביקורת נוקבת וקשה כלפי שרון ומעלליו.
הדבר היחידי הנעלם מעיניו של שמאל ישראלי זה הוא השוני בין הביקורת הבאה משורותיו, ביקורת קשה אך לגיטימית, של אנשים אשר עשויים לשלם בחייהם על החלטות ממשלה שגויות, לבין ביקורת השמאל האירופאי הנאור והמתורבת, אשר לגביו אריאל שרון הנו בבחינת מילה נרדפת לכלל מדינת ישראל - מדינה שנתפסת בקרב הציבור הרחב, מעצבי דעת הקהל ומקבלי ההחלטות ביבשת זו כבעייה מרכזית לשלום העולם. מעניין לציין כי מדיניותה המתרצה של אירופה כלפי העולם המוסלמי־ערבי, אשר במכוון מדחיקה כל ביקורת ותוכחה לגביו, אינה זוכה לשום התייחסות ועיון בקרב אנשי שמאל ישראלים. לדידם של אלו, כדעת תומכיהם האירופאים, האשם היחידי במצב זה הוא אריאל שרון ומדינת ישראל, אשר עצם קיומה משול בחוגים אירופאים רחבים לחטא קולוניאלי קדמון, והיא נתפסת כשלוחה אמריקאית אימפריאליסטית.
העדרה של כל ביקורת מסוג שהוא על מהלכי הפלסטינאים והעומד בראשם ממחישה פעם נוספת את רדידותה ומגמתיותה של התקשורת באירופה בכל הקשור לסכסוך זה. העובדה כי ערפאת שולט בעמו יותר מכל דיקטטור אחר במהלך המאה העשרים, והעובדה כי איש זה אחראי למאות פיגועי טרור מכוונים כנגד אזרחים תמימים, אינה מעלה ומורידה דבר במסכת הצביעות האירופאית, אשר ממשיכה ודורשת במפגיע מישראל להתדיין עם איש זה בלבד, ולא עם אנשים אחרים מקרב הנהגת הפלסטינאים.
תופעת אנשי שמאל ישראלים המבקרים באירופה, אשר אינם מנסים להסביר כלל את בעייתיותו של ערפאת בסך יריעת הסיפור, ומבכרים מטעמי נוחיות גרידא להתמקד במנטרת שינאת אריאל שרון, מהווה ליקוי בסיסי בכל נסיון אובייקטיבי להבנת שורשי הסיכסוך ונסיונות פיתרונו. ההתעלמות המשוועת של חוגים ישראלים אלו מהאפשרות, ולו התיאורטית בלבד, כי היה ואירופה היתה מסירה חסותה מאיש דמים ושליט יחיד זה, היה אולי נפתח פתח של ממש לקידומו של גורם אחר בקרב ההנהגה הפלסטינאית באיזור - התעלמות זו צריכה לשמש תמרור אזהרה בשיקולו ובמוסריותו של שמאל זה. ביקורת חד צדדית ומגמתית כנגד שרון ומדינתו בלבד אינה יכולה לשמש כתחליף לשיקול דעת רציונלי ולהתבוננות מעשית בסיבותיו המורכבות של כשלון הסכם אוסלו.
|
קישורים
טור אישי של רודולף אאוגשטיין ב"שפיגל"
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש