 |
|
על פרקליטים, לקוחות, ותקשורת.
|
|
| חדשות • יוסי גורביץ • יום ד', 1/12/1999, 21:30 |
|
| |
ומי הביא לזיכויך, אם לא אני, שבטיעוני עטפתי את בית המשפט בעלטה? -
מיוחס לקיקרו
שלש פרשיות מסעירות כרגע את המערכת המשפטית: פרשת נתניהו־עמדי, פרשת נמרודי ב', ופרשת איתרי. בשלוש הפרשות מככבים עורכי־דין ידועים: יעקב ווינרוט, דן אבי־יצחק, ודרור חוטר־ישי, בהתאמה.
בכל שלשת המקרים הללו, חרגו עורכי־הדין מתפקידם. הם משמשים גם כדוברים של הנחקרים, וגם כ"ספינרים" - מומחי דעת קהל שתפקידם ליצור דעת קהל אוהדת כלפי מרשם - ולו במחיר של עיוות האמת. דן אבי־יצחק הגדיל ועשה כאשר תקף בתוכנית טלוויזיה את הכתב החוקר, קורבנו של לקוחו. אין צורך במחשבה עמוקה כדי לדעת במי לתמוך בסכסוך הזה - בעיתונאי החוקר חושף השחיתויות, או בעורך־הדין של המושחתים, שנחשד עצמו בשיתוף פעולה עמם.
מצב עגום זה הוא תוצאה של בלבול ערכים. תפקידו של הסניגור הוא לתת סעד משפטי לאדם הנאשם בעבירות פליליות, כדי שאדם זה לא יורשע עקב טעות של המערכת. האמרה "תפקידו של הסניגור הוא להגן על הלקוח" נופחה, עקב השפעה אמריקנית, ל"על הסניגור להזדהות עם לקוחו".
ולא כך היא. הסניגור הוא חלק ממערכת הצדק. תפקידו, בדיוק כמו תפקידו של התובע, הוא לדאוג לכך שהצדק ייעשה. כפי שאנו מצפים מן התובע שלא יעלים ראיות העלולות להביא לזיכויו של הנאשם, עלינו לצפות מהסניגור להמציא לבית המשפט ראיות המרשיעות את לקוחו - אם הוא מודע להן ובית המשפט אינו מודע להן. חובתו הראשונה של עורך־הדין היא למערכת הצדק, לא ללקוחו. עורך־דין המביא, ביודעין, לשחרורו של אדם האשם בפלילים, הוא חלאה.
אבל אנחנו רגילים בדיוק לסוג זה של עורכי־דין. סדרות אמריקאיות והמציאות המשפטית האמריקנית הרגילו אותנו לעורכי־דין שהם שותפים לפשע: הם מסייעים בהעלמת ראיות, הם מזכים רוצחים, הם שותפים לקשר של לקוחם לרמות את מערכת הצדק. מערכת הצדק האמריקנית התעוותה עד כדי כך, שדבר זה נחשב ללגיטימי: בית המשפט נחשב לזירת קרב בין התובע לסניגור, והכל יודעים כי הכל מותר במלחמה, באהבה - וכנראה גם בבית המשפט.
אילו הייתה זו מגיפה אמריקאית בלבד, ניחא. אלא שהיא פלשה גם לחיים הישראליים. עורכי־דין המשתכרים מיליונים חוברים לפוליטיקאים מושחתים, לאנשי־הון מפוקפקים, ולאנשי עולם תחתון (לפעמים קשה להבחין בין השלשה) ועושים את כל הנדרש כדי לזכות אותם. רצוי, אם כן, לתקן את המצב.
יש לערוך שינוי מפליג בחוקים המסדירים את התנהגותם של עורכי־הדין. ראשית, יש להבהיר כי עורך־הדין מחויב, ראשית כל, למערכת הצדק, לא ללקוחו. עורך־דין היודע כי לקוחו אשם, חייב להתפטר, או לנהל קו הגנה המודה באשמה.
שנית, וזה הסעיף הבעייתי יותר, תבוטל זכותו של אדם לבחור לו את עורך־הדין שהוא מעוניין בו. כל אדם זכאי לקבל הגנה משפטית מהמדינה. נמרודי יקבל את אותה הגנה משפטית, את אותה איכות צדק, כמו בוזגלו. עורכי־הדין יקבלו את משכורתם מהמדינה, לא מהלקוח, אם כי לקוחות המסוגלים לעמוד בתשלום שכר עורכי־דין, ישלמו אותו לקופת המדינה. בדרך זו, אפשר למנוע את ההזדהות הנפשעת בין עורך־הדין לבין הנאשם.
אין בכך כדי למנוע את התמחותם של עורכי־דין פרטיים בכל תחום אחר - תחומי חברות, תחומים בין אישיים, תביעות פרטיות, וכן הלאה. אבל את המישור החשוב ביותר, המישור הפלילי, יש להשאיר נקי.
אין ספק שהדבר יפגע בעורכי־דין רבים, שפרנסתם בנויה על בזבוז זמנו של בית המשפט, על חקירה טרחנית ומיותרת של עדים, על סחיבת זמן, על דחיות שונות ומיותרות, על עתירות חסרות טעם - ואכן, תיקון זה מכוון נגדם. מי שהוריד את מקצועו לזנות, אל יתפלא אם מתייחסים אליו כמו לזונה. מי שמרויח את כספו מעיוות דין, אל יתפלא אם פרנסתו נשללת ממנו. הצעת תיקון זו תייעל את מערכת הצדק, תחסוך זמן וכסף, ותבטיח שוויון בפני הצדק.
אבל ההצעה הזו, בפני עצמה, לא תספיק. אם החברה הישראלית לא תשנה את יחסה לפושעים מיוחסים ולפוליטיקאים מושחתים; אם לא תחדל ההערצה לעבריינים, המתבטאת בחשיפת יתר תקשורתית שלהם; אם לקיחת שוחד ונתינתו תמשיך להיראות כדבר של מה בכך, ישנה שיטה טובה הרבה יותר לשיפור מערכת הצדק: לעבור ישירות לבקשיש.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש