 |
נמאס. פשוט נמאס. האמת הפשוטה והמזעזעת מכה בנו שוב ושוב. הגיע הזמן להכיר בכך שאין ברירה: זה הם או אנחנו.
|
|
| פוליטיקה • י. יונתן • שבת, 9/2/2002, 23:56 |
|
| |
ניסינו - ואני מדבר בתור תומך מסורתי בגוש העבודה־מרצ - ניסינו להבין את הפלסטינים. הם באמת מסכנים, אין בכך שום ספק. הם נמצאים תחת כיבוש מתמשך שפוגע בזכויות האדם שלהם ומונע מהם חיים נורמליים. הם רוצים עצמאות. יש לחלק מאיתנו הרבה אמפתיה לדרישות שלהם, שרבות מהן אכן מוצדקות. אם הייתה להם קצת אמפתיה לדרישות שלנו, אני מניח שכבר הייתה מדינה פלסטינית והמצב של כולנו היה הרבה יותר טוב.
אבל אין להם שום אמפתיה. פשוט אין. רבבות פלסטינים שגדלו על הסתה ואיבדו צלם אנוש מוכנים לעשות כל דבר במטרה לפגוע בנו, גם אם זה יוביל בוודאות למותם. אין כבר שאלה אם צריך לחסל אותם - הם מתפוצצים גם לבד! המחבלים נתמכים על־ידי רובה המכריע של האוכלוסיה הפלסטינית. עזבו את הניתוחים הפסיכולוגיים ואת השאלות התקשורתיות - התנגדות לגיטימית או לא התנגדות לגיטימית? ערפאת אחראי באופן ישיר לביצוע הפיגועים או שאינו יוזם אותם אישית? הרשות יכולה למנוע פיגועים או שאין לה שליטה על השטח? - כל זה לא משנה. זה פשוט לא משנה כלום. כל יום יש לנו הרוגים מהטרור הפלסטיני, ואי־אפשר להסתובב בשום מקום בארץ מבלי להרגיש סכנת חיים. הגענו למצב שאין לנו את הפריבילגיה לחשוב על אף אחד פרט לעצמנו, והרי כולנו בעסק הזה. מי לא מכיר מישהו שגר בירושלים, בחיפה או בפרדס־חנה?
אחת הבעיות הבסיסיות ביותר שלנו, וכשאני אומר "שלנו" אני מתייחס בעיקר לאנשי הציבור, היא שבכל הקשור לפלסטינים אנו מתנהלים בצורה דמוקרטית, הגיונית ושקולה, אבל הצד השני אינו דמוקרטי, ויש לו "הגיון" ושיקולים שנוגדים בצורה חריפה ביותר את אלה שלנו. אנחנו צפויים למדי, וההנהגה הפלסטינית עושה מזה מטעמים. הרי אחרי כל פיגוע גדול יש עלינו לחץ בינלאומי לפעול במתינות, ערפאת מפרסם הודעת גינוי, אנחנו פועלים בצורה צבאית מוגבלת, הפלסטינים מייחצנים את עצמם בתור הקורבן, וחוזר חלילה.
על פיגועים "קטנים" כבר בכלל אין מה לדבר. השתרשה בנו האמונה "מחויבת המציאות" שפיגוע חבלני עם נפגעים בודדים הוא "לא נעים, לא נורא". זו טעות. אנחנו צריכים לשים לרגע בצד את אומות העולם ההומניות (ראו מקרה אפגניסטן), את הפליטים הפלסטינים האומללים, את מה שערפאת לא רוצה או לא יכול, ואת הכמיהה שלנו לשלום שכנראה לא נולדנו אליו. ברצוני להציע שתי מסקנות אופרטיביות לגבי הדרכים הרצויות לשיפור המצב ממנו אנו סובלים מדי יום ביומו.
בשנתיים־שלוש הקרובות אנו צריכים לנקוט צעדים חמורים שיציינו את סיום המדיניות השקולה והמאוזנת. לפי דעתי, צריך לבצע בעתיד הקרוב פעולה צבאית לא רציונלית, בהיקף פרוע. חשוב גם שפעולה כזאת לא תבוא כתגובה על פיגוע ספציפי. הפעולה צריכה להיות בזמן של "שקט" יחסי, ללא הסבר פרטני, על מנת לשבור את הרצף ההרסני של פיגוע־תגובה ולהפתיע את הפלסטינים. באשר להנהגה שלהם, אינני סבור כי חשוב שזו תישאר על כנה, ובהחלט אפשר לעשות שם "סדר".
לאחר מכן, יש להמשיך בשרשרת פעולות בלתי סבירות, אולם באופן סיבתי בלבד. קל להגדיר עמדה ישראלית חדשה לגבי התנאים להפסקת אש: כל עוד הפלסטינים לא מבצעים פעולות טרור, לא נבצע נגדם פעולות צבאיות רחבות היקף. אולם בכל שבוע בו יהיה טרור ברחבי הארץ, תינקט פעולה לא פרופורציונלית בעליל כנגד הציבור הפלסטיני. לפי דעתי, צעדים כאלה (ולא חסרות אפשרויות) יכולים לגרום לרוב הפלסטינים לשקול שוב את תמיכתם בפעולות הטרור, ולסייע לנו בעתיד הקרוב.
פעולות אלו, כפי שציינתי, "טובות" רק לזמן הקרוב, ואין ספק שלא יוסיפו לנו אהדה בעולם - אבל הן הכרחיות לערעור ה"התנגדות" הפלסטינית ולשיקום ההרתעה שלנו. בטווח הארוך, אני תומך בפעולה "הגיונית" יותר - בניית גדר הפרדה, למשל - וכל המקדים הרי זה משובח. בתקופה האחרונה התבלטה אפשרות זו כאופציה הזוכה לתמיכה גבוהה בציבור, ומטרתה לצמצם את הקלות הבלתי־נסבלת של החדירה לשטחינו. אנו חייבים לקבל החלטה אמיצה ולקבוע אחת ולתמיד את גבולות הארץ. אין לי ספק שבמסגרת ההפרדה החד־צדדית יהיה עלינו לפנות התנחלויות מבודדות, לחלק את ירושלים, ואולי גם לשקול לוותר על חלקים קטנים מהשטחים שיש בידינו מאז 48'.
אחרי שנחזיר לעצמנו את יכולת ההרתעה שלנו, גדר מתוחכמת, בעלות כלכלית גבוהה, היא האמצעי היחיד לצמצום דרסטי ביכולת ההסתננות לתוך ישראל, וזאת התשובה היחידה לטרור. ההשקעה בהחלט תחזיר את עצמה מבחינה כלכלית, אבל היא בעיקר תחזיר את עצמה בהצלת החיים שלנו. אז, אחרי שאנחנו נהיה בטוחים בגבולותינו, נוכל להתחיל לדאוג לפלסטינים.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש