 |
מה זה "חפיפניק"? למה הוא עושה את זה? מה ההבדל בינו לבין סתם דתי? ומה עושים איתו?
|
|
| חברה וכלכלה • ש. פוגל • יום ו', 3/12/1999, 0:29 |
|
| |
זה קרה בערב הקראה אחד. הבחור (הלא דתי) שעמו הגעתי למקום שוחח עם בחורה לא מוכרת וכשהתקרבתי העזתי להתערב בשיחה, התפתח דיון קצרצר שקטעתי לפתע בשאלה "ועם מי יש לי הכבוד?" הבחורה הציגה את עצמה בשמה והושיטה את ידה, לא היה לי נעים במיוחד אבל נאלצתי "לייבש" אותה ולהשאיר את ידה תלויה באוויר. מבט הפליאה שניכר מעיניה נענה במשפט "מצטער ,אבל אני לא נוגע בבנות" . אני יודע מה יאמרו הדתיים שבינינו "מה הוא עושה , החסיד השוטה הזה, הצבוע הזה, הרי מצד הדין מותר היה ללחוץ את ידה." אינני מתכנן להיכנס לדיון ההלכתי (רק אעיר שתגובה זו לא מדויקת במאת האחוזים) כי מה שחשוב היה תגובתה של הבחורה "דווקא יש לי ידיד דתי ולו אין בעיה בכלל, כלומר הוא עושה קצת יותר מללחוץ יד." ועכשיו לך תסביר לה שהוא "חפיפניק".
שוב ושוב אנו נתקלים בו, בבחור הזה: כיפה יש לו על הראש, פחות או יותר, אבל ברגע שתיכנס לשיחה עמו או תשהה בחברתו, תתקשה למצוא מה מבדיל אותו מבחור לא דתי. המוזיקה היא אותה מוזיקה, הלבוש זהה, צורת הדיבור דומה להפליא וכך גם ההתנהגות. אז מה אומרת הכיפה?
מדי פעם אנו חווים את אותו מבט מלא בוז, שאומר "הדוס הזה, מה הוא חושב את עצמו." ולצערנו אנו נאלצים לשגר מבט נגדי שאומר רק "נו, באמת."
בניגוד למה שמקובל לחשוב, לא כל "חפיפניק" "יוריד כיפה" בסופו של דבר. אבל דבר אחד ברור - "חפיפניק" הוא לא דתי אמיתי, ולו בשל כך שהכיפה שעל ראשו מצהירה על כפיפות להלכה, בעוד שהוא עובר עליה - ולא מתוך כניעה חד־פעמית ליצר או מתוך אידיאולוגיה, אלא כי פשוט זה לא "נראה לו".
אגב, המאמר מתייחס בעיקר לבנים אבל תהליכים דומים מתרחשים גם אצל בנות באולפנות ובתיכונים.
מהי האידיאולוגיה של ידידנו המחפף? ראשית ההבדל נעוץ בתפישה. דתי אמיתי רואה ביהדות מרכז חייו, כאשר מטרתו לנהוג על פי עקרונותיה. החפיפניק ,במידה ויש לו עכבות כלשהם, רואה את התורה כמה שצריך לעשות בנוסף לחיים הרגילים, כשנתקלים במקרים מסוימים. ברמת הנוער החפיפניק הוא כמו כל החבר'ה, רק שלעיתים הוא צריך לזוז הצידה להתפלל מנחה. אז מה הפלא שלעיתים הוא פשוט לא מתפלל? נכון שהגדרה זו לוקה במעט דוגמטיות, אבל מה אינו לוקה?
שנית, האידיאולוגיה שלו היא הבורות. חפיפניק הוא לעולם אחד שלא יפתח ספר קודש אלא אם כן הכריחו אותו. נוח מאד לא לראות חשיבות בכל מיני דברים כשאתה לא מכיר את הדברים לעומק . בד"כ מחפפים הם כאלו שגדלו בבית חפיפניקי ולא ראו את הוריהם פותחים ספר.
שלישית, החפיפניק תולה את הדברים רק בעצמו. הוא כמעט אף פעם לא ישאל אדם גדול ממנו כאשר הוא עומד מול מצב בעייתי מבחינת מה שהוא כן מקפיד עליו, אלא הוא, על־פי הידע שלו, יפסוק ויבצע מיידית.
תבינו, הבחור הזה אינו כופר - בד"כ יש לו אמונה רדודה במידה זו או אחרת. הוא פשוט לא תופש את ההשלכות שלה על החיים. השתתפנו פעם במפגש של "גשר" ביום הזיכרון לרבין ואיתי ועם עוד חבר דתי הסבו חמישה חילוניים ובחור דתי נוסף, תלמיד תיכון דתי. מיד כשהוא התקרב לשולחן הוא פגש מכרה שלו ומבט מרחוק על מה שהיה שם הבהיר מיידית מה טיב יחסו של הבחור להלכות מסוימות. כשהדיון התפתח, לצערי, מדיון על דמות המדינה לדיון על אמונה נוכחתי באמיתות מה שנכתב בראש הפסקה. הוא שיגר קלישאות, הפגין בורות, ונתקע כאשר שאלו אותו, וגם אז לא היה מסוגל לענות "לא למדתי מספיק בשביל לענות", כי החפיפניק מקיים את אותן מצוות שהוא מקיים מתוך אינרציה. וכידוע כאשר מופעל על גוף כוח נגדי - אי־הנוחות שבקיום מצווה - אם כוחו קטן יותר מהכוח המנוגד, ינוע הגוף לכיוון הכוח המנוגד.
החפיפניקים הם הבעיה הגדולה ביותר של החינוך הדתי. לאלו המאבדים את אמונתם בשל הרהורי כפירה אפשר עוד לעזור עם הוראה נכונה של התחום. אבל מה יעשה נגד אחד שלא מסוגל לקלוט את הערך שבקיום מצוות ועוד מקבל גיבוי מהבית? מחנכים עומדים חסרי אונים נגד תלמידים כאלו. מה גם שמבטי הבוז שאלו משגרים כלפי חבריהם שמנסים להקפיד מרפים את רוחם של האחרונים.
גם לחפיפניק לא נעים. מאוד לא נעים היה שכאשר בסמינריון מסוים שיחקו "משחק היכרות", שכלל מגעים אסורים בין בנים לבנות, ארבעה פרשו מהקבוצה וכמה חילונים הסתכלו במבט מזלזל על שני הדתיים שלא יכלו להסביר למה אינם עוזבים כחבריהם. מאוד לא נעים לחפיפניק כשמעמתים אותו עם ההלכה.
המתח בין "מעגלי פינות" לבין כאלו הנמנעים מכך, הוא בלתי נמנע. לעיתים ,כשמדובר בחברים קרובים, העסק מסתכם בעקיצות הדדיות. אבל במקרים רבים, לדוגמה בכיתה שמחולקת בין אלו לאלו, מדובר במלחמה של ממש. המתח ימשך לעולם כל עוד הנסיבות המפגישות יהיו קשורות לדת - במקום הלימודים, בסניף, במקום בעייתי מבחינה הלכתית, בסביבת חרדים/חילוניים ובמקרים דומים. המתח הזה מזיק ליחסים בן בני אדם ולמען האמת, לעיתים קשה למצוא שיוך בין דתי מקפיד לחברו המחפף.
אז מה עושים? איך מערכת החינוך הדתית תתמודד עם הבעיה? יש להקדים שבמצבה הנוכחי קשה להאמין שהיא מסוגלת לעשות את השינוי התפיסתי הדרוש. אבל לא עולה כסף להציע פתרונות תיאורטיים: קודם כל יש לקחת את התלמידים אי־שם במהלך גיל ההתבגרות ובנוסף לכך שמציבים להם מחנך אמיתי כדמות לחיקוי, אחד שהתלמידים יעמדו מאחריו ויראו בו דמות לחיקוי ללא קופת שרצים, יש לגרום להם להסתכל על העולם של הלא מקפידים מבחוץ ולהראות להם את חוסר ההגיון שבו. זו משימה קשה ובעייתית, כיוון שקשה לנתק בני נוער מכל מה שהכירו כאמיתי ולהציג אותו כמזויף. קשה אף יותר החשש לפגיעה בכבודם של ההורים, ולכן יש לעשות את הדברים בעדינות ובחוכמה.
שנית, יש להעמיק (בעיקר באיכות, ולאו דווקא בכמות) את לימודי המחשבה ולמקדם בנושאים פרקטיים מבחינת תלמידי ישיבה־תיכונית או תיכון־דתי. בעיקר יש לחזק את הקשר בין אמונה לקיום מצוות ולמידות טובות. כמו כן יש להיזהר מיצירת תחושה של זלזול אצל התלמידים - לענות על כל שאלה במתינות ולעומק (כמובן, בתנאי שהיא אינה קנטרנית). בספרו של ד"ר שרגא פישרמן "נוער הכיפות הזרוקות", מוצע להעמיק את לימודי האמונה כדי להתמודד עם בעיית עזיבת הדת ממניעים של "איבוד האמונה", אני סבור שהעמקה זו תסייע גם לבני נוער שמקפידים פחות למרות שהם עדיין מאמינים.
חשוב ביותר להיות מודעים לכך שבני נוער מחפשים למרוד, ויש לתת להם את הנתיב הנכון לכך - למרוד ברדידות המחשבתית שמקיפה אותם.
יש תקווה. בשנים האחרונות אין זו בושה עוד להיות צעיר דתי חושב, למרות שתחושות האנטי שמפתחים הצעירים כלפי מערכת החינוך הדתית דוחות לעתים את החשיבה עד למכינות הקדם צבאיות או לישיבות ההסדר. חפיפניקים תמיד היו. אולי בימים טרופים אלו אפשר לשנות את הגוון הציבורי.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש