 |
|
הדיון על קיומו של רצון חופשי נמשך משחר ימי האנושות. פילוסופים, תאולוגים ופסיכולוגים התווכחו האם מסוגל האדם לנתב עצמו ולפעול באופן ספונטני, או שמא הוא נתון לחסדי כוחות חיצוניים ופנימיים אשר נמצאים מעבר לשליטתו.
|
|
| מדע • רון בן-יעקב • שבת, 2/2/2002, 14:37 |
|
| |
מגבלות הרצון החופשי
"רצון חופשי" פרושו הכושר להוצאה לפועל של רצון, מבלי שיהיה לו שום גורם: הוא אמור לצוץ באופן ספונטני. הרצון הוא מצב מנטלי מודע, וכשאומרים "אני רוצה לאכול" הכוונה היא שאנחנו מודעים לרצון לאכול. צרכים, דחפים, מניעים וכוונות קיימים גם מבלי שנהיה מודעים להם, וה"רצון" הוא המצב בו אנחנו מודעים למניעים ולכוונות. במאמרים הקודמים על התודעה והאני טענתי שתודעה היא מצב מנטלי בעל כוונה, כך שלמעשה מתרחש "אני מודע ל..." כאשר התוכן - המושא - של התודעה קיים לפני שהתודעה והמחשבה מתייחסים אליו.
סקירה מרפרפת של תיאוריות פילוסופיות ופסיכולוגיות מראה שקשה עד בלתי אפשרי להניח את קיומו של רצון חופשי. החל מהיוונים שעל פיהם הרצון הוא הכושר לפעול לאורו של "טוב" שניתן ללמוד אותו, דרך הרצון החופשי הטהור של קאנט המגיב בדייקנות מופתית לתבונה הטהורה וכפוף לסיבתיות שבטבע, ועד לפסיכולוגיות התנהגותיות ופונקציונליות הרואות את חזות הכל במערכת של גרוים, תגובות ותהליכים סיבתיים. קושי דומה עולה גם מתורות פסיכולוגיות המחזיקות בדעה שרצון הוא סיפוק צרכים פרודיאניים של מין, רעב ואלימות, ואף כאלו מתקדמות יותר הכוללות ברצון גם רדיפה אחרי ריגושים, השגים וחויות שאין בהם צורך פרקטי.
הרצון לאור מודל התודעה
כאמור לעיל, רצון הוא זיהוי של החלטה שכבר נעשתה. הרצון אינו פעולת ההחלטה עצמה, אלא מחשבה שהתוכן שלה הוא תוצר ההחלטה. על פי המודל שהוצג במאמר הראשון, תודעה מתחילה כיחס סיבתי בין העולם או הגוף לבין ההתנסות שלנו. זו מעובדת באזורים מסוימים של המוח (כמו אזורי הראיה בחלק האחורי), ומזוהה על ידי אזורים אחרים במוח. כך שברמה הראשונה ישנה התנסות חוויתית של מניעים או תחושות שכבר קיימים. זו פעולת זיהוי פסיבית, שבאה אחרי קיומם של אותם מניעים או תחושות, בדומה ל"משיכה רומנטית" כתשובה לשאלה "מה אתה מרגיש כלפי חברתך?"
הרמה הגבוהה יותר מזהה את קיומו של מניע (שאובחן על ידי הרמה הנמוכה יותר) כמו למשל את המוטיבציה או ההשתוקקות "לקרוא באייל". המניעים והדחפים "מחווטים" במוח ובנפש (Mind) יחד עם החוויות וההתנסויות שאגרנו על ידי למידה (מודעת או לא), תורשה, מבנה, ארגון, והחומר שממנו מורכב הגוף.
לרמה נוספת יש כושר בקרה וזיהוי של יותר מדחף או מניע אחד, לגבי אותו מושא. למשל, אני רוצה שוקולד אבל יודע שהוא גורם השמנה. כשם שהמידע המתקבל מהחושים, כמו ראיה, מתאפיין בעוצמה מסויימת, כך נבדלים גם המניעים בעוצמתם. הרמה הגבוהה מזהה עוצמות שונות של מניעים שונים לגבי אותו מושא, והבחירה היא בדחף בעל העוצמה הגדולה יותר.
כך שבחירה היא תהליך אמוציונלי לא מודע, למשל בין הפעולה שתגרום לגוף כאב לבין זו שתביא להנאה. במלים אחרות, פעולת הערכת העוצמות השונות של המניעים והדחפים, היא פעולה שחשה ומחשבת "מחיר" לתוצאות הבחירה. אולי ניתן לומר שהתבונה היא היכולת להעריך מה יהיה התשלום, או הפיצוי הרגשי העתידי, אם נפעל בצורה זו או אחרת.
רצון ודטרמיניזם
הן דטרמיניזם והן היפוכו שוללים רצון חופשי. פעולות אינן חופשיות אם הן נובעות משרשרת סיבתית, ואף לא אם מאקראיות מוחלטת. המתמטיקאי הצרפתי בן המאה ה-19 לפלאס טען בזכות הדטרמיניזם, שאם שדון היה יודע את מיקומו של כל חלקיק, הוא גם היה יכול לדעת את כל אשר יבוא. דיויד יום קבע שהמקרה הוא האלטרנטיבה היחידה לנחיצות סיבתית.
פייר סימון לפלאס
אמנם דטרמיניזם קיים בטבע ואנחנו כפופים לחוקיו, אבל למעשה הפעולות שלנו נקבעות על ידי מצבנו כנגד מצב העולם, ושני המצבים הללו נמצאים בשינוי תמידי. הדטרמיניזם לא לוקח בחשבון שהפעולות ותהליכי המחשבה והתודעה משפיעים ומשנים את מצבנו ומצב העולם. אזכיר שהמודל המקורי אינו אלימינטיבי אלא רדוקטיבי, היינו מניח ולא מבטל קיומם של מצבים מנטליים.
הפילוסוף האנגלי ג'ון ווטקינס הביט במצב הפיזי של מוחו וגופו של שפינוזה כשזה כתב "סדר הרעיונות הוא כסדר הדברים". אם נגלול את הזמן לתקופה של לפני היות מוחות ומחשבות, אזי על פי הדטרמיניזם מצב היקום דאז כלל בתוכו תנאי שעל פי חוק טבע מסוים יוביל למצב הפיזי שבו אצבעותיו של שפינוזה יכתבו על פיסת נייר את הטענה לעיל. זאת אומרת שאולי מחשבתו של שפינוזה ליוותה את הארועים הפיזיים, אבל היא לא תרמה מאום לכתיבת המשפט הזה.
כיצד ייתכן שחומר חסר פעילות מנטלית, חסר־נפש, מכיל בתוכו תנאים וחוקי טבע שיביאו, בדרך של סיבתיות פיזיקלית־חומרית, לאוסף תהליכים ויחסים מנטליים, כך שמלכתחילה מתקיימת תאימות הרמונית בין מצבים מוחיים למצבים מנטליים?
אינדטרמיניזם היא האפשרות שפותרת את הקושי העולה מכתבי לפלאס ויום. ווטקינס הראה שאם דטרמיניזם משמעו שכל הארועים קבועים לחלוטין בכל פרטיהם, הרי שהשלילה של דטרמיניזם אינה קיומם של ארועים לחלוטין לא־דטרמיניסטיים. השלילה של דטרמיניזם היא קיומם של ארועים שהם קבועים באופן לא־מוחלט.
האינדטרמיניזם שולל רצון חופשי, אבל מאפשר מידה מסויימת של חופש לנפש להעלות רעיונות חדשים, וזאת באופן נטורליסטי ולא כקסם. ייתכן שבדיעבד ניתן להראות את המהלך הדטרמיניסטי למצב נפשי מסויים, אך שום דבר כאן אינו צפוי מראש.
לחיזוק האינדטרמיניזם, קארל פופר טען שמהלך ההיסטוריה מושפע מהגידול בכמות הידע האנושי, אולם לא ניתן לחזות מראש את כמות צמיחת המידע וכיווניה, משום שאחרת הינו יודעים היום מה שנדע מחר.
הרצון נבחן במעבדה
כיום ידועה חשיבות המערכת הלימבית, האחראית על הרגשות, והמחקר הקוגנטיבי מתרכז יותר בחקר הרגשות. תחושות, מניעים ודחפים נתפסים כרמות ריגוש גופני, בעוד הניורוכימיה מתקדמת בהבנתה כיצד נטיות, זכרון, רגשות וכו' מקודדים במוח.
חולה הסובל מפגיעה מוחית המאפשרת מחשבה הגיונית, אבל מונעת גישה לרגשות, לא יכול לתפקד בצורה נאותה בחברה; לפחות היכולת להחליט מוסרית פגומה אצלו. הממצא הזה שולל לגמרי את הרצון החופשי הטהור של קאנט: הרצון על־פי קאנט מציית בדייקנות מופתית לתבונה הטהורה, מבלי שיהיה מושפע מרגשות ותחושות הגוף (כמו אהבה, אמפתיה, אחווה חברתית או כבוד לטבע). קאנט, אגב, הכיר אולי בבעיה כשכתב "אני חייב לשלול את הידע בכדי לפנות מקום לאמונה".
עמנואל קאנט
מארק טוויין קלע לנקודה הזו כששאל מדוע דווקא דוד עשה את המעשה הנכון כשיצא כנגד גולית: "אם זהו המעשה הנכון לעשותו, מדוע לא עשה זאת מוג לב?"
מחקרים למיפוי המוח מעלים שאזור מסוים בקליפת המוח (דורסולאטראל קדם־חזיתי) אחראי על תהליך קבלת ההחלטות. פגיעה באזור הזה גורמת, בין השאר, לאי פעילות ספונטנית, ולהפרעות הנגרמות על ידי גרויים סביבתיים. חולים הראו חוסר יכולת ליזום דרכי פעולה נכונות, או אפילו לבצע פעולת בחירה.
ממצאים מראים שמרבית הפעילות הקוגנטיבית, עד כדי 95 אחוז, אינה מודעת. מנסיון היומיום, מוכרות פעילויות אוטומטיות רבות, כמו נהיגה תוך שיחה נלהבת, נגינה בכינור, או תיקתוק עיוור במחשב. בלימוד נגינה או נהיגה אנחנו אפילו מתאמנים כדי להפוך פעולות מודעות לאוטומטיות. גם ההפעלה של רגשות נעשית באופן אוטומטי, ואין רצון מודע השוקל ומחליט להכנס לדכאון או לשמוח. ניסויים מראים שמניעים ומטרות קיימים ומופעלים בצורה אוטומטית, מבלי שנהיה מודעים להפעלה. הסביבה החברתית מגרה ומפעילה, למשל, ניסיון להתחבב על עמיתים חדשים לעבודה, מבלי שהניסיון הזה יהיה מודע. כך גם נקבע יחס סטריאוטיפי לאנשים, באופן בלתי מודע ואוטומטי.
לפעילויות של אוטומטיזם מוטורי כמו מיצמוץ, תנועות גפיים או אפילפסיה, אנחנו קוראים "לא רצוניות", "הסח הדעת" או "לא התכוונתי". התהליך הפיזיולוגי זהה אם אני מזיז יד בכוונה או בלי תשומת לב. ההבדל הוא שכשמייחסים רצון לפעולה, ישנה מחשבה המודעת להחלטה מצד אחד ולפעולה עצמה מצד שני, כך שהפעולה נתפסת כתוצאה של המחשבה, אבל כבר אריסטו הבחין שמחשבה לא יכולה לגרום לפעולה. במקרה זה, זיהוי הרצון חייב לבוא אחרי ההחלטה, דבר המתיישב עם המודל המקורי שהצגתי.
מחקרים מראים שהמוח "מחליט" לפני שההחלטה הופכת למודעת. כחצי שניה עד שניה לפני כל פעולה נרשמת במוח פעילות חשמלית, הקרויה מתח מוכנות. המודעות לכוונת ההחלטה מופיעה רק אחרי אותו מתח־מוכנות, וכ-200 אלפיות השניה לפני הביצוע עצמו. המחקר הניורופיסיולוגי מציע, אם כן, אישוש להנחה שהרצון פרושו מודעות להחלטה שכבר נעשתה באופן בלתי מודע.
אם נקזז כ-50 אלפיות השניה להעברת הפקודה מהמוח לשריר היד, למשל, נשארות כ-100 עד 150 אלפיות השניה בין המודעות להחלטה למתן הפקודה. המחקר מראה שהזמן הזה מספיק למוח רק כדי להטיל וטו על הפעולה. הרצון החופשי מצומצם לכדי טווח זמן קצר ביותר, ופעילותו איננה יוזמת ומחליטה אלא מונעת ומבטלת. ממצאים אלה גם עולים בקנה אחד עם אלה המראים שרצון חופשי הוא רק האופן בו אנחנו תופשים את סדר הארועים.
איך לשמור על אחריות ללא רצון חופשי
נראה, אם כן, שרצון חופשי איננו אפשרי, והכושר לבחור ולהחליט בנפרד מסיבה מוקדמת איננו מתיישב עם טענות פילוסופיות וממצאים ניסויים. לפעמים מושמעות טענות בזכות קיומו של רצון חופשי משום הצורך במוסר ובאחריות אישית וחברתית, אולם נראה שטענות אלו מבלבלות בין סיבה לתוצאה.
"אחריות" היא היכולת לבחור על פי נורמות מקובלות או לקיים הבטחות, לכן ברור מדוע חיות, תינוקות, פסיכופתים וסוציופתים משוחררים בדרך כלל מאחריות. אחריות משמעה גם היכולת להסביר ולנמק את מעשינו, בהסתמכות על מאוויים ואמצעים: "החלטתי לשדוד בנק כי רציתי כסף והאמנתי ששוד יספק את רצוני". אולם אין זה תנאי מספיק: אולי ילד קטן לא מסוגל לתת הסבר כזה, אבל פסיכופת כן. לכן, קיום "אחריות" דורש שהאמונות והמאוויים יהיו מקובלים בחברה המסוימת, שהמאוויים יהיו ברי־ביצוע ("החלטתי לשדוד בית שימוש" יתקבל בלעג), והאמצעים מקובלים (שוד איננו מקובל). כמו כן, התוצאות האפשריות חייבות להיות גם הן מקובלות על ידי החברה.
מדוע חברה מאשרת "אחריות"?
משום שבחירה אחראית גורמת למצב של הנאה במוח/נפש של המתבונן. דיויד יום כתב שמידה טובה היא תוצאה של בחירה ופעולה שנעשו בגלל שנגרמה נחת לעושה. אחריות היא הפעולה המועדפת משום שהיא נחשקת, כמו שאנחנו מעדיפים בושם על ריח ביצים סרוחות, העדפות התלויות בסביבת הגידול.
ילדים בני חמש יכולים לחוש הנאה כאשר אנחנו משבחים אותם. הילד לומד לנחש איזה מעשה ואיזו בחירה יגרמו למוח/נפש להיות במצב של הנאה, למשל על ידי למידה או חיקוי ההורים. חברות שונות מחליטות איזה סוג אוכלוסיה פטורה מהדרישה להיות אחראיים, על פי היכולת שלהם לבצע בחירות בצורה אחראית. כך שחברי הקבוצה לומדים שבנוסף ליכולת להביא את המוח/נפש לידי הנאה על ידי בחירה אישית, גם בחירה המקובלת בחברה יכולה לגרום להנאה. הנאה לקהילה תורמת ליחיד סיפוק.
עונש הוא פן של אחריות, והוא פעולה המביאה את החברה לידי סיפוק. יש סיפוק הן עקב רגשות הכעס והנקם על העבירה, הן מההרתעה והן מההגנה על החברה. כל הטענות הללו יכולות להביא לעליה ברמת ההנאה של חברי הקהילה.
אם כך, להיכן נעלם הרצון החופשי?
יכול להיות שהמוסר החברתי איננו אלא התענוג שנגרם למרבית המוחות/נפשות של חברי הקהילה השופטים, קרי מתייחסים לעבירה. העונש מוצדק משום שהוא מענג את המוח באמצעות רגשות נקמה, חינוך והרתעה, כנגד פעולות שביצעו אורגניזמים שמוחם מתפקד בצורה שהחברה מקבלת כתפקוד נורמלי.
לא נראה שאחריות דורשת קיום של רצון חופשי, אלא רק קיומה של מכונה הפותרת בעיות בצורה יעילה ותכליתית. "אחריות" היא היחס בין מוחות המחליטים על סמך דחפים ומניעים, תוך הסתמכות על מידע מהחושים מהגוף והמוח, כאשר המוחות הללו נמצאים במצב של עונג או סבל כתוצאה ממחשבות ופעולות של מוחות אחרים. אם נבחר לקרוא למוחות המחליטים ללא התערבות "רצון חופשי", ניחא, כל עוד נסכים שאין החלטה שצצה לה משום מקום.
סיכום ביניים
לעומת נפח היקום, הנאמד בכ- 10 בחזקת 87 מ"ק, חישוב שמרני מראה שהיכולת היצוגית של המוח נאמדת בערך ב- 10 בחזקת אלף טריליון. המכונה הזו, אם כן, שבה יש מוח בעל כושר פלסטי (כהגדרתו של פופר) אשר קולט מידע ומייצר משמעויות, לא צריכה להפחיד אותנו אלא להגביר את התפעמותנו לנוכח המורכבות העצומה והכוח הגדול שטמון בה. התבונה וההכרה הם כשרים הטבועים בגוף, ומבנה התבונה עצמה נובע מההתגשמות הגופנית, כך שהיא ניתנת לבחינה אבולוציונית, כמו שנבחנת התפתחות איבר מורכב כמו העין. מן הסתם אין איזה הומונקולוס, תבונה טרנסצנדנטלית או "אני" קרטזיאני שיושב ב"תיאטרון הפנימי של הנפש", מתבונן ברגשות ובחוויות ובוחן דחפים ומניעים העוברים בסך לפניו. התבונה, האני והרצון נבנים ומאופינים על ידי הייחודיות של הגוף, ותלויים בשאר מרכיביו ויכולותיו.
נראה שלאחר 2400 שנות הגות, שבנו לנקודת ההתחלה שממנה יצא אריסטו, ועל פיה האדם הוא מהות פיזיקלית בעלת רגשות, הניתנת עקרונית לתאור שיטתי ומדעי. האדם יכול להתפתח, ויכול להיות מובן, אך ורק על רקע הסביבה והחברה בה הוא חי.
כדברי אפיקטטוס, "לא יהיה זה הישג קל ערך אם רק נמלא את מה שטבע האדם רומז".
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש