 |
|
מדינת ישראל מספקת, למתעניין בתורת המדינה, חומר למחשבה חדשות לבקרים. יהיו אלו שביתות, הפגנות, הפרות של חופש הביטוי תחת הנימוקים של ביטחון המדינה או מניעת הסתה - אין לנו צורך בדיון היפותטי. אחת הסוגיות העומדות על הפרק היא סוגיית הפרדת הדת מן המדינה. שאלה זו, שיכולה להחשב לשאלה האמורה להטריד רק את מנוחתם של מספר הוגי דעות, עלתה לדיון בתוכניות טלוויזיה, רדיו והפגנות.
|
|
| פוליטיקה • אהוד לם • יום ב', 29/11/1999, 22:57 |
|
| |
בדיון הציבורי מתערבבות מספר סוגיות הקשורות כולן ליחסי דת־מדינה וליחסים בין הקבוצות הדתיות השונות במדינה, אולם הנבדלות זו מזו בנקודות מהותיות. ננסה להבחין בין השאלות השונות.
ויכוח אחד נע בין דיון בשאלה האם יש להפריד את הדת מן המדינה, לשאלה האם יש להפריד את הדת מן הפוליטיקה. משתמע משאלה זו, שקיימת דה־פקטו הפרדה בין המדינה ובין הפוליטיקה. הלא כיצד יכולה הדת לאפיין את חיי המדינה, מבלי להיות קשורה לפוליטיקה? קיימת לכך רק אפשרות אחת - הדת תהיה מרכיב מבוהק בחיי המדינה, שישלט לא על־ידי הפוליטיקאים, אלא על־ידי גורמים אחרים. יש להניח שעל ידי רבנים. דמוקרטיה במיטבה! מובן שהרצון הכן לחסל את השחיתות הפוליטית המלווה לתקציבי דת הוא רצון חיובי - אולם אל לנו להביא את עצמנו למצב שבו סוגיות מהותיות לחיי האזרחים יוצאו משליטתם של נבחרי הציבור. מכאן שניתן לתמוך בהפרדת הדת מן המדינה, או להתנגד לה, אולם תמיכה בפשרה של הפרדת הדת מהפוליטיקה מהווה וויתור מיידי על עקרון היסוד של הדמוקרטיה.
ערבוב תחומים אחר קיים בין סוגיית ההקצבות לסקטור הדתי והחרדי לבין סוגיית מעורבות גופי הדת השונים בחיים האזרחיים של המדינה. ערבוב תחומים זה הוא מן המסוכנים ביותר. תחילתו ברצון, דמגוגי משהו, לנגח את הציבור החרדי "שמקבל ולא נותן", וסופו בכך שנוצר קשר הדוק בין תקצוב הולם של מערכת החינוך החרדית לבין חופש הדת בישראל. סוגיית תרומתם של החרדים לחברה היא חשובה, אולם כשלעצמה אינה מצדיקה כל קיפוח שהוא בזכויות המגזר החרדי. קיפוח כזה, בודאי כאשר הוא נעשה בסתר, אינו לגיטימי. אולם תהיה העמדה לגבי סוגיה כלכלית זו אשר תהיה - לא ניתן לגזור ממנה לגבי סוגיית תפקיד הדת בחיי המדינה. יוצא שהמנהיגים המנסים לנגח את הציבור החרדי, סופם שמביאים גם להקצבות יחודיות למיניהן, וגם להנצחת ערבוב התחומים בין החברה הדמוקרטית־חילונית לבין מנגנוני הדת הממוסדים.
המלכודת הסמויה ביותר בדיון על יחסי דת ומדינה נובעת מהערבוב בין השאלה כיצד איש איש רואה את תפקיד היהדות בחייו, לבין השאלה כיצד יש לנהל את חיי הדת במדינה. ליבי עם אותם אנשים המזדעזעים לחשוב על חינוך ילדם בארץ, ללא חשיפתו לתרבות היהודית - אולם המסקנה שלא ניתן להפריד את הדת מן המדינה בישראל שגויה. השגיאה כאן כפולה. לא רק שאין קשר בין שתי השאלות - שהרי ניתן בהחלט לספק השכלה יהודית, ואף חינוך דתי במדינה עם חופש דת, אלא גם שמשתמע מן השאלה שקיימת אפשרות לבחור דרגות שונות של הפרדת הדת מהמדינה.
לפי קו מחשבה זה, לא ניתן לבצע הפרדה מלאה של הדת מן המדינה בישראל - כי הרי אז נאבד כל צביון יהודי, ולכן צריך לחשוב על פתרון פשרה לבעיה. פתרון שידמה, כך אני משער, לרעיון של הפרדת הדת מן הפוליטיקה. מדוע פתרון זה רע, לכל מי שרוצה בחופש דת, כבר ראינו.
ההנחה שניתן לבחור דרגות שונות של קשר בין הדת לבין המדינה, ולשמור על ערכי היסוד של הדמוקרטיה, דומה לנסיון לומר שאין סיבה להסתפק בשני מינים וניתן לקבל כל ערבוב שהוא בין תכונות נשיות לגבריות. מיזוג של דמוקרטיה ודת ממוסדת, הוא לדמוקרטיה כמו ששעטנז להלכה היהודית.
לכאורה קביעה זו נראית נחרצת מידי, ונשאלת השאלה מדוע לא ניתן למצוא שביל זהב בין העמדות הקיצוניות. למרבה המזל החברה הישראלית, מספקת הדגמה חיה מדוע ערוב תחומים שכזה אינו אפשרי.
המועצות הדתיות, שאמורות לספק שירותי דת בסיסיים לציבור רחב, שברובו הגדול אינו שייך לקהילות דתיות, הן הדוגמא הטובה ביותר. לכאורה - שביל זהב. מתן שירותי דת, מסובסדים, לציבור רחב, שברובו מעוניין בהם. אולם, מהיותם של גופים אלו גופי שלטון, הם כפופים לנהלי שלטון מסוימים, ולביקורת בית המשפט העליון. וכך שביל הזהב, הופך לדרך יסורים בה מתמודדות שתי תפיסות עולם ומערכות קבלת החלטות מנוגדות. יותר מכך, בחברה הישראלית המצב חמור מכך. היות שקיים ציבור משמעותי של אנשים המחויבים למרות ההלכה, יוצא שהמועצות הדתיות מאוישות על־ידי האנשים שעבורם קבלת מרות בית המשפט החילוני היא הקשה ביותר. הגענו למצב בו שתי מערכות כפיה, כופות זו על זו, ומקשות על חופש האמונה של שני חלקי הציבור.
דוגמא נוספת, המדגימה את הקושי במציאת איזון בין דת ומדינה בישראל, היא מערכת החינוך. מערכת החינוך החרדית היא עצמאית, לחינוך הממלכתי דתי ישנה אוטונומיה רחבה, ואילו החינוך החילוני כפוף למעשה לגחמותיו של כל שר חינוך. לכאורה מערכת החינוך החילונית היא זו שבה יש איזון בין חופש דת, לבין צביונה היהודי של המדינה. אין בה הפרדה מלאה של הדת מן המדינה - כדי לאפשר הוראת מקרא והיסטוריה יהודית, אולם גם אין בה שליטה דתית. בפועל, ברור לכולם שאין איזון כזה. הלא אם היה קיים, מדוע אין רוצים בו החרדים ואפילו לא חובשי הכיפות הסרוגות? יוצא ששוב שביל הזהב, יותר משמביא לפשרה מוביל לעימות. גרוע מכך, הזכות לחינוך, במדינת ישראל, אינה שווה בכל המגזרים - יש הזוכים לחינוך לפי השקפתם ויש הזוכים לחינוך לפי פשרה.
כיצד אם כן, יתהה הקורא, ניתן לפשר בין דת למדינה בישראל - ועוד יותר מכך לפשר בין דתיים לשאינם דתיים? מסתבר שהמחשבה הדמוקרטית הציבה פתרון, שעד כה נראה כמוצלח. הפרדת דת ומדינה. הפרדה מוחלטת, שאינה תלויה לא ברצונו של אזרח זה או אחר, לא ברצונו של השלטון, ולא בטיב הסוגיה הדתית שעל הפרק. כפי שקובע סעיף 18 להצהרה העולמית בדבר זכויות האדם: "כל אדם זכאי לחירות המחשבה, המצפון והדת; חירות זו כוללת את הזכות להמיר את דתו או את אמונתו ולתת ביטוי לדתו או לאמונתו, לבדו או בציבור, ברשות היחיד או ברשות הרבים, דרך הוראה, נוהג פולחן ושמירת מצוות."
במדינה עם חופש דת, ניתן לקיים חיי דת פורחים וחיים אזרחים בריאים - ולראיה מרבית מדינות העולם המערבי. במדינת הלכה, לא ניתן לקיים חיים דמוקרטיים, וגם כאן לא חסרות דוגמאות.
לאחר הפרדה מוחלטת בין דת ומדינה, יבחר איש איש את שביל הזהב שלו, ויזכה לקבל מהמדינה את המגיע לו. ינותק הקשר המטריד בין סוגיות אמונה ומצפון לסוגיות תקציביות, ויבוטלו גורמי החיכוך המרכזיים בין מערכת השלטון האזרחית לבין דרישות ההלכה מן המקיימים אותה. פתרון זה יאפשר מאבק הגון יותר על ליבו של הישראלי - שיוכל לבחור בכוחות עצמו בדרך חייו. בהחלט אפשרי שבחירה כזאת תביא לפריחה עצומה של חיי הדת בישראל.
החשש מפני אובדן צביונה היהודי של המדינה, ומפני כך שתחדל להיות מדינת היהודים, מובן. היום, החשש לאובדן צביונה הדמוקרטי של המדינה מוחשי הרבה יותר. יש פתרון מוכח, ואם חפצים אנו בהמשך קיומה של ישראל כמדינה דמוקרטית , נעשה בחכמה אם נאבק על ישומו.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש