 |
מדוע נכשלה שיטת הבחירה הישירה כישלון כה חרוץ בזמן כה קצר? וחשוב מכך, האם החזרה לשיטה שקדמה לה תתקן את הנזקים שנגרמו בינתיים?
|
|
| פוליטיקה • יזהר מזרחי • יום ו', 25/1/2002, 0:40 |
|
| |
בחירות 1996 היו הבחירות הראשונות שהתקיימו על־פי חוק הבחירה הישירה, והממשלה שהוקמה לאחריהן היא הראשונה שפעלה על־פי חוק יסוד הממשלה החדש. בחירות אלה נערכו בתקופה סוערת ובנסיבות בעייתיות, בלשון המעטה. חודשים ספורים קודם לכן נרצח ראש הממשלה יצחק רבין על־ידי יגאל עמיר, מה שכפה על מפלגת העבודה להציב את שמעון פרס כמועמד לראשות הממשלה. יהיו שיגידו כי כניסתו של החוק החדש לתוקף היתה אחד מן השיקולים שהנחו את עמיר בבצעו את הרצח. בבחירות עצמן, שנערכו במאי 1996, ניצח בנימין נתניהו את שמעון פרס בהפרש קטן של כעשרים אלף קולות.
מיד עם היוודע תוצאות הבחירות לכנסת היה ברור כי לפחות אחת מהנחות היסוד שעמדו בבסיס החוק החדש אינה נכונה: המפלגות הגדולות ירדו בכוחן, ואילו המפלגות הקטנות הגבירו את כוחן. הליכוד יחד עם גשר וצומת, שמנו 40 ח"כים לפני הבחירות, ירדו ל- 32 מנדטים. העבודה ירדה מ- 44 ח"כים ל- 34. ש"ס, לעומת זאת, עלתה מ- 6 ל- 10. גם המפלגות הערביות גדלו בכוחן. לפחות אחד מיוזמי החוק, ח"כ לין, מצא את עצמו בעקבות כך מחוץ לכנסת.
בבחירות השניות שנערכו במסגרת חוק יסוד הממשלה החדש ב- 1999 התעצמה מגמה זו עוד יותר. העבודה ירדה ל- 24 מנדטים (יחד עם גשר), הליכוד ירד ל- 19, ש"ס עלתה ל- 17, שינוי וישראל־ביתנו, שתי מפלגות חדשות, השיגו יחד 10 מנדטים. שתי המפלגות הגדולות, שב- 1988 מנו יחד 79 ח"כים, מונות כעת 43 ח"כים בלבד. מסתבר שבניגוד להערכת יוזמי החוק, האפשרות להצביע בפתק אחד לראש הממשלה ובפתק אחר לרשימה לכנסת קסמה לישראלים רבים. אני אישית הכרתי לא מעטים שב- 1996 הצביעו פרס+ליכוד או צירופים מעין אלה. פסיכולוגיה פשוטה גם יכולה להסביר זאת. מצביעים רבים לא באמת יודעים עבור מי להצביע, ובצורה כזו הם משקיטים את מצפונם, בבחינת - מי שניצח אני הצבעתי בעדו. אם פרס יילך יותר מדי שמאלה לפחות אדע שבהצבעה עבור הליכוד אני ריסנתי אותו, וכן הלאה. מעבר לכך, המפלגות הקטנות תמיד נתפסו כאמינות וישרות יותר, שכן הן נאלצו לעשות פחות פשרות מאשר מפלגות השלטון גדולות. על כן, כאשר הייתה לבוחר אפשרות להעניש את המפלגות הגדולות ולרומם את הקטנות, הוא עשה זאת בחפץ לב.
התיאוריה ביחס לגודל המפלגות לא הייתה הנחת היסוד היחידה שהתמוטטה בעקבות יישום חוק הבחירה הישירה. לא פחות קשה הייתה קריסת התיאוריה של "מאזן האימה" בין הכנסת לממשלה. במה המדובר? במסגרת הכנת החוק בוועדות הכנסת נקבע שלמרות בחירתו של ראש הממשלה ישירות על־ידי הציבור, עדיין תוכל הכנסת להביע בו אי־אמון ולהדיחו, אך זאת בשתי הסתייגויות: ראשית, הדבר יוכל להיעשות רק ברוב של 61 ח"כים, ןלא כפי שהיה קודם לכן, שניתן היה להפיל ממשלה בכל רוב מזדמן; שנית, וחשוב מכל, אם תביע הכנסת אי- אמון בראש הממשלה ותדיחו, יתקיימו בחירות חדשות גם לראשות הממשלה וגם לכנסת חודשיים אחר־כך. במלים אחרות: אם אתם, חברי הכנסת, כל כך מאסתם בראש הממשלה עד כדי שתבקשו להדיחו, אזי תצטרכו להעמיד את החלטתכם למבחן הציבור. לא ייתכן עוד מצב שתפילו ממשלה אך בה בעת תמשיכו לשבת על כיסאותיכם בבטחה. משמעות הדבר היתה שראש ממשלה יודח על־ידי הכנסת רק במקרים קיצוניים במיוחד, בהם הרוב המוחלט של חברי הכנסת סבור שהוא מהווה סכנה למדינה. סעיף אחר בחוק איפשר להדיח את ראש הממשלה מבלי ללכת לבחירות, אך זאת ברוב של 80 ח"כים. סעיף זה יועד למקרים בהם ישנה הסכמה שראש הממשלה סובל ממחלה כלשהי או מפגם חמור אחר אשר מונע ממנו מלכהן בתפקידו, ולא רצוי לטלטל את המדינה למערכת בחירות במסגרת החלפתו.
את תיאורית "מאזן האימה" ניתן להכניס תחת הכותרת "היופי שבפשטות": מה יותר ברור ומובן מאליו מאשר התפיסה העממית הגורסת שאין דבר החשוב לפוליטיקאי יותר מאשר כיסאו? הנחת היסוד הפשוטה הייתה שבשום מקרה - למעט משהו שקורה אחת למאה שנה - לא יהין חבר הכנסת להוליך את עצמו לבחירות מוקדמות בהן הוא עלול להפסיד את מקומו בכנסת. הוגי השיטה החדשה הפכו מן הסתם בדעתם את כל הסיטואציות והמשברים הפוליטיים בישראל מאז קומה והגיעו למסקנה שבשום משבר לא היו חברי הכנסת הולכים מעבר לסף, דהיינו מעמידים את עצמם לבחירה מחודשת של הציבור בטרם עת. מסקנה: זוהי הדרך המושלמת להבטיח קדנציות יציבות ומלאות בנות ארבע שנים לממשלות ישראל.
ובמציאות: הממשלה והכנסת הראשונות שנבחרו במסגרת חוק הבחירה הישירה לא הוציאו את ימיהן, וכיהנו רק שלוש שנים במקום ארבע וחצי (הקדנציה היתה אמורה להסתיים בנובמבר 2000 והסתיימה בפועל במאי 1999). אמנם, ראש הממשלה לא הודח באמצעות הצבעת אי־אמון, אך במקום זאת הצביעו רוב חברי הכנסת בעד חוק המקדים את הבחירות לכנסת בשנה וחצי. בצורה כזאת נעקף הסעיף המחייב רוב של 61 ח"כים, אך ברור שאם היה רוב של 61 נגד הפלת הממשלה החוק לא היה עובר. בשורה התחתונה, התוצאה הייתה זהה: רוב חברי הכנסת העדיפו להעמיד את עצמם לבחירה מחודשת שנה וחצי מוקדם מהמועד הנקוב בחוק, ובלבד שיזרזו בכך את סיום כהונתו של בנימין נתניהו כראש ממשלה. נתניהו אכן הפסיד בבחירות, אך גם לא מעט חברי כנסת שהצביעו נגדו או שרצו בנפילתו איבדו את מקומם. די אם נאמר שמפלגת העבודה, שהובילה את המהלך, איבדה עשרה מנדטים בבחירות 1999.
התופעה חזרה על עצמה גם בכנסת שנבחרה ב- 1999. עם חזרתו של ראש הממשלה אהוד ברק מועידת קמפ־דיוויד הואץ תהליך הפירוק של ממשלתו, והצעת חוק להקדמת הבחירות, כמו זו שהביאה את קיצו של נתניהו, היתה תלויה מעל ראשו. בסוף 2000 כבר היה ברור כי הצעה זו תזכה לרוב, אלמלא התפטר ברק עצמו ובכך סלל את הדרך לבחירות לראשות הממשלה בלבד (בהן הוא הפסיד, כמובן). לא ברור מה היה האינטרס של ברק להציל את כיסאותיהם של חברי הכנסת שאף פעם לא היו חביבים עליו, אך זו הייתה תוצאת התפטרותו.
כך או אחרת, בפרק זמן קצר להפליא התברר כי בניגוד גמור לאינטרס האישי שלהם, חברי הכנסת מוכנים ואף ששים ללכת לבחירות מוקדמות, ובלבד שיהיה זה על מנת לזרז את נפילתו של יריבם הפוליטי. הנושא הזה עדיין לא נחקר דיו, אך ההשערה שלי היא שהתוהו־ובהו במערכת הפוליטית הנוכחית הוא כה גדול, עד כי חברי הכנסת נגררים לפעול נגד טובתם האישית ולעתים אף נגד השקפתם הפוליטית. על העובדות, בכל אופן, לא ניתן לערער: היציבות הפוליטית מאז כניסתו לתוקף של חוק הבחירה הישירה התערערה עוד יותר בהשוואה לתקופה שקדמה לכך; "מאזן האימה" נכשל לחלוטין; חברי הכנסת לא מהססים להדיח ראשי ממשלות (או לנסות להדיחם) גם כאשר הדבר כרוך באיום על עתידם הפוליטי שלהם. מדוע? לא ברור.
וכאילו שכל זה לא מספיק, הרי שלדעתי הבעיה החמורה ביותר הכרוכה בחוק הבחירה הישירה היא כזו שקשה ליחס אותה במדויק לחוק עצמו. כוונתי לקריסתו של המוסד הקרוי "משמעת קואליציונית". זהו למעשה הגורם המשמעותי ביותר לכאוס הפוליטי השורר במקומותינו בשנים האחרונות, ואשר אחד מסממניו הבולטים הוא העובדה ששנת 2002 היא השנה השלישית ברציפות שנפתחת מבלי שאושר תקציב המדינה. ראשית כמה מילות הסבר: הממשלה מקיימת דיון לגבי כל הצעה אשר צריכה להיות מובאת לאישור הכנסת: הצעות חוק ממשלתיות, הצעות חוק פרטיות, מינוי מבקר המדינה וכו'. משקיבלה הממשלה החלטה להתנגד או לתמוך בהצעה, מחייבת החלטה זו את כל מרכיבי הקואליציה. בהנחה שלא ניתן חופש הצבעה, חייבים כל חברי הכנסת החברים בקואליציה, כלומר יותר מ- 60 ח"כים, להצביע לפי החלטת הממשלה. סיעה המתנגדת להחלטה יכולה לנסות ולשנותה מתוך הממשלה או להתפטר מהממשלה ולעבור לאופוזיציה. זהו בעצם הכלי העיקרי של הממשלה בתפקידה כרשות המבצעת, שכן את מרבית החלטותיה החשובות היא חייבת להביא לאישור הכנסת. לדוגמה: ח"כ אלמוני מעלה הצעת חוק פרטית שלפיה כל אזרח במדינת ישראל יקבל בהגיעו לגיל 18 מכונית חדשה מסוג "ביואיק לה־סייבר" שעולה כ- 250,000 ש"ח. ההצעה מובאת לדיון בממשלה, ומשרד האוצר מסביר שעלות הצעת החוק היא כה גבוהה עד כי אם הוא ייצא אל הפועל תפשוט המדינה רגל. הממשלה מחליטה, ברוב של 14 מול 13, להתנגד להצעת החוק. כעת, אם המערכת עובדת כראוי, תיפול הצעת החוק בכנסת כיוון שרוב הח"כים, החברים בקואליציה, יצביעו נגדה, וזאת גם אם חלקם היו שמחים מאד שבני משפחותיהם יקבלו מכונית ביואיק לקראת יום הולדתם ה- 18 הקרב ובא (הסיטואציה נשמעת דמיונית אבל היא כלל לא כזו).
במשך רוב שנותיה של המדינה פעלו הממשלה והכנסת בדיוק כך. ח"כ שהרהר באפשרות של הפרת המשמעת הקואליציונית לקח בחשבון את התשלום הפוליטי הכבד שהוא היה נדרש לשלם אח"כ. לדוגמה, ח"כ אלי דיין ממפלגת העבודה הפר את המשמעת הקואליציונית של ממשלת יצחק רבין והצביע בעד חוק יום לימודים ארוך בניגוד להחלטת הממשלה. ראש הממשלה זעם על כך והורה לפעול נגדו במוסדות המפלגה. מר דיין כבר לא נכנס לכנסת הבאה (ב- 1996). מציאות זו השתנתה במקביל לכניסתו לתוקף של חוק הבחירה הישירה, אם כי לא ברור עד כמה תרמה לשון החוק לכך. למרות שראש הממשלה נבחר ישירות על־ידי הציבור, הרי שהכלים לשלטונו נותרו כשהיו. הממשלה, כרשות המבצעת, המשיכה להידרש לאישור הכנסת על כל צעד ושעל, וראש הממשלה נדרש לגבש רוב פרלמנטרי יציב על מנת למשול. כל ראשי הממשלה שכיהנו מ- 1996 נכשלו בכך בצורה מוחלטת, והעובדה היא כי בימינו לא יכול ראש הממשלה לסמוך על חברי הקואליציה שלו אף לא בהצבעה השולית ביותר. אנו רואים את שיאה של התופעה הזו ממש בימים האחרונים: הממשלה הצביעה ברוב מרשים (22 מול 6) בעד הצעת התקציב של האוצר. לא עברה אפילו יממה לפני שנשמעו קולותיהם של ח"כים ממפלגת העבודה, ש"ס, ישראל בעלייה ומפלגות נוספות, המצהירים שבכנסת הם יצביעו נגד התקציב. הגדילו לעשות שרי מפלגת העבודה, שהצביעו בממשלה כאיש אחד בעד התקציב, ולאחר מכן יצאו לתקשורת והודיעו כי במתכונת הנוכחית התקציב לא יזכה בהצבעתם. הדברים אף הגיעו למצב האבסורדי שממשלה הנהנית מרוב קואליציוני תיאורטי של כ- 80 ח"כים, מוצאת מולה אופוזיציה מעשית של כ- 80 ח"כים בבואה לאשר את התקציב.
ההסבר המקובל למצב הזה הוא שהפוליטיקאים הפכו להיות פופוליסטים יותר מבעבר, אך אני סבור שאין זה הסבר מספק. מאז 1949 נדרשים הפוליטיקאים להיבחר מעת לעת בבחירות חופשיות ולהנות מאמון הציבור. מדוע רק כעת הם הפכו לפופוליסטים? מדוע לא ראינו חוקים כמו חוקי הנגב או חוק משפחות ברוכות ילדים לפני עשר או עשרים שנה? אני מתאר לעצמי שחוקרי מדע המדינה שיתנו את דעתם על התופעה ימצאו שההוויה הפוליטית של ימינו נובעת ממספר סיבות, ובהן היחלשות המנגנונים המפלגתיים, עליית כוחה של תקשורת ההמונים הירודה בקביעת מעמדם הציבורי של פוליטיקאים, זליגה איטית של נורמות שחיתות ממפלגות השוליים אל המפלגות הגדולות, ועוד.
הדבר החמור באמת הוא שביטול חוק הבחירה הישירה והחזרה אל שיטת הממשל הפרלמנטרית הקלאסית לא צפויים להחזיר את מוסד המשמעת הקואליציונית לימי גדולתו. כפי שציינתי, חיסולה של המשמעת הקואליציונית לא נבע ישירות מחוק הבחירה הישירה, ועל כן לא נראה באופק תמריץ מספק שישכנע את חברי הכנסת שיכורי הכוח לוותר על האוטונומיה החקיקתית שניכסו לעצמם ולחזור אל התלם. המוסכמה הפוליטית בה מאמינים כיום חברי הכנסת גורסת שבניגוד למקרה של אלי דיין, בימינו סביר להניח שח"כ סורר מעין זה יתוגמל על־ידי הבוחרים במפלגתו ולא ייענש. למרבה הצער נראה שמוסכמה זו אכן נכונה.
לא זאת אף זאת: גם מי שמאמין כי עם החזרה לשיטת הבחירות הותיקה תשוב חלוקת המושבים בין המפלגות להיות בנוסח שנות השבעים והשמונים, דהיינו כ- 40 ח"כים למפלגה גדולה, סביר להניח שיתאכזב. אני לא רואה שום סיבה שתביא את מצביעי ש"ס, התנועה האיסלאמית, ישראל־ביתנו ושאר המפלגות "הקטנות" להחליט כי הפעם הם מצביעים עבור הליכוד והעבודה. כל אחד מסיבותיו שלו, כמובן. האם עבור מצביע טיפוסי של ש"ס חשוב יותר שתקום ממשלה בראשות הליכוד מאשר שש"ס תהיה חזקה ותספק את צרכי מצביעיה? האם מצביע של שינוי ייתן בהכרח את קולו למפלגת העבודה? אני בספק.
אינני טוען שלא צפויים שינויים במפה הפוליטית, נהפוך הוא. אלא ששינויים אלה לא יתרחשו בהכרח בגלל השינוי בשיטת הבחירות. לדוגמה: ככל הנראה הבחירות הקרובות ייערכו על רקע האינתיפאדה, הטרור והמצב הביטחוני הקשה. במציאות שכזו ניתן להניח שיהיה גידול מסוים בכוחן של מפלגות הנושאות את הדגל הביטחוני, כמו הליכוד, וירידה מסוימת בכוחן של מפלגות הנושאות דגלים אזרחיים במהותם, כמו שינוי וש"ס. דוגמה נוספת: ככל שהעלייה הרוסית תהפוך ליותר ותיקה בארץ, כך צפויה ירידה בכוחן של מפלגות "רוסיות" המדגישות את עניין העלייה והקליטה. כל אלה הם שינויים שאין להם קשר הכרחי לשיטת הבחירות לראשות הממשלה.
כזכור, חקיקת חוק הבחירה הישירה בוצעה ברוב של ח"כ אחד, 61 מול 59. ברור, אפוא, שלחוק היו מתנגדים רבים כבר מתחילתו, אך עיקר ההתנגדות לחוק הצטברה בתקופת כהונתו של בנימין נתניהו. אין זה סוד שנתניהו היה ונותר אחד מהפוליטיקאים השנואים ביותר על חלקים נרחבים בציבור הישראלי, ועוצמת הרגשות שהוא מעורר היא יוצאת דופן. רבים ממתנגדיו שוכנעו כי הבחירה הישירה סייעה להגעתו של נתניהו אל כס ראש הממשלה, וכי חזרה אל הבחירה הפרלמנטרית תבעט אותו החוצה מן המגרש הפוליטי. לצד אלה היו גם רבים אחרים שפעלו נגד החוק החדש מטעמים רעיוניים ומתוך ראיית מגרעותיו. השילוב בין שתי הקבוצות הללו הביא להגשתה של הצעת חוק המבטלת את הבחירה הישירה עוד בתקופת כהונתו של נתניהו.
ההצעה, שמאחוריה עמדו באופן פורמלי חברי הכנסת יוסי ביילין ועוזי לנדאו, מגובים על־ידי הפרסטיז'ה של "המכון הישראלי לדמוקרטיה", התקבלה באופן סופי בתקופת כהונתו של אהוד ברק, ובסיועו הפעיל של ראש הממשלה החדש אריק שרון, שתמך בה. גם כאן, כמו בעת קבלת חוק הבחירה הישירה, מרבית המתנגדים והתומכים גיבשו את דעתם על סמך אינטרסים פוליטיים צרים ולא על סמך ניתוח ממשי של שתי השיטות. הראיה לכך היא העובדה ששתי מפלגות התנגדו לביטול החוק כאיש אחד: ש"ס ושינוי. סביר להניח שאפילו על הצעת חוק הקובעת שהשמש זורחת במזרח ושוקעת במערב לא היו שתי מפלגות אלה מצביעות יחדיו. חוק הבחירה הישירה מת, אם כך, בחטא, בדיוק כפי שנולד בחטא.
סיכומו של דבר: מאחורי היוזמה לחוקק את חוק הבחירה הישירה עמדו כוונות טובות, כך אני מאמין, אך באותה מידה עמדו שם הנחות יסוד שגויות. החוק הזה הבטיח דבר אחד ללא עוררין: ראש ממשלה יכול היה להיות מוחלף רק על־ידי הציבור, בבחירות ישירות. חברי הכנסת לא יכלו להחליף ראש ממשלה ובאותה עת להישאר בכיסאותיהם מבלי לתת על כך דין וחשבון לבוחר. אך התנפצות הנחות היסוד של החוק, שצפו את בנייתה של מערכת פוליטית חדשה ויציבה, דירדרה את ישראל לתוהו־ובהו פוליטי כמוהו לא היה מאז קום המדינה. הצרה האמיתית היא שביטולו של חוק הבחירה הישירה והחזרה אל השיטה הפרלמנטרית לא תשיב אותנו אל המנוחה והנחלה. למה הדבר דומה? שוו בנפשכם אישה נשואה, אשר קצה נפשה בבעלה היורם והמשעמם, והיא מחליטה לנטוש אותו לטובת גבר צעיר, נאה ומסעיר יותר. אך כעבור זמן לא רב היא מגלה שלבן זוגה החדש יש גם מגרעות לא קטנות, ודומה כי אורח חייו פרוע מעט יתר על המידה. משהיא מגששת את דרכה חזרה אל הבעל הראשון, היא מגלה שגם הוא למד דבר או שניים בהלכות החיים הסוערים, והוא אינו עוד אותו איש אפרפר וחדגוני כשהיה, המבטיח לה נישואים יציבים ונטולי תהפוכות. דמותם של הפוליטיקאים הישראלים עונה במידה רבה על התיאור הזה, ואת המערכת הפוליטית אותה הם מרכיבים ניתן לכנות "נקמת היורמים". את חבורת המושחתים שיכורי הכוח הללו לא כל־כך מעניין תחת איזה חוק הם פועלים, ובלבד שיוכלו לעשות כרצונם, לשדוד את קופת הציבור ולהנות ממנעמי החיים הטובים אותם מזמנות להם הכנסת והממשלה.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש