 |
"מתחת לקו העונג", מאת חגי דגן. הוצאת חרגול, 184 עמ'.
|
|
| ספרים • שמעון גלבץ • שבת, 22/12/2001, 20:45 |
|
 |
|
"משפט הפתיחה של רומן מעיד רבות על עיסתו," אמר פעם הסופר הנרי מילר. הספר "מתחת לקו העונג" נפתח כך: "גרשון משמש בשק אשכיו המכווץ והנוקשה וחשב: איזה בזבוז, עכשיו היתה צריכה לבוא מציצה של שישי בצהרים."
גרשון, גיבור הרומן, הוא שמן עצלן, הסרוח רוב ימיו בחדרו ועורך מרתונים של אוננות תוך צפייה בסרטי וידיאו פורנוגרפיים. חברו שמאי, תלוש כמעט כמותו וניחן אך במעט יותר יוזמה, בפרט בתחום הכיבושים המיניים. רוב הדמויות האחרות בספר הן נשים צעירות, אהובותיו הנוכחיות או הפוטנציאליות של שמאי. הגיבורים שיצר חגי דגן נפגשים בפאב, בבית הקפה, בדירתו המוזנחת של גרשון או בדירותיהן של הנשים. אין ברומן עלילה של ממש, והאקשן העיקרי מצוי בסצנות מין שנועדו לגרות את בלוטות הצחוק והלעג המר של הקורא יותר מאשר להתסיס את ההורמונים. היתר הוא אקשן מילולי, מבדר מאוד.
זירת הרומן במתחם שנקין, שאינו אזור גיאוגרפי בלבד, גבולותיו גם תרבותיים. מחוצה לו נמצאים הדתיים והמזרחיים - הברברים שבשער. השנקינאים הם צאצאי האחוס"לים, מונח מקביל ל-WASP האמריקני, שטבע לאחרונה ברוך קימרלינג (ר"ת: אשכנזים, חילוניים, ותיקים, סוציאליסטים, לאומיים). בפני האחוס"ל השנקינאי פתוחות שתי אופציות בלבד - להיות מצליחן או להיות מפסידן. המצליחנים הם הפרסומאים, היחצ"נים, האופנאים, אנשי התקשורת, האנשים שסוגרים עסקאות וירטואליות על אספרסו קצר. גיבוריו של דגן נמנים עם אוכלוסיית המפסידנים, אלה שנתקעו בעבודת סמינריון באוניברסיטה ולא ישלימו אותה לעולם, אלה שגילו אוזלת יד ביזמות ולא פתחו סניף של "ארוס" בבני ברק, אלה שחווים את הריקנות של העולם החומרני אך אינם משכילים להתמקם במרכזו הנוצץ.
הרומן גדוש בביטויים ובדימויים המתארים את הכלום והסתמיות בחיי הדמויות. "אני חיה רק בתיאוריה," שחה לעצמה אחת הנשים, "מן חיים על תנאי של אם א' אז ב', כמו שיעור לוגיקה מחורבן... למה יוצא שהחיים עוקפים אותי בלי לאותת ומשאירים אותי לבד על מין אי־תנועה?" אך ככל שהריקנות הקיומית מתפשטת, כך מתרבים בחלל ההולך ונפער חפצים ופריטים מכל סוג ומין.
בעולם שמתאר דגן הכול נתון לתהליכי חיפצון וריבוי: צבא החתיכות בשנקין מבזבזות את זמנן "מטלטלות תיקים קטנים של כלום ושקיות קרטון של קניות." כששמאי שואל את עצמו מה מזכירה לו בחורה מסוימת ולא יודע מה, הוא מקמט את מצחו ומריץ בראשו רשימת פריטים ארוכה: "לא רהיט, לא כלי תחבורה, לא תמונה… פחמימה? לא פחמימה. מינרל?…פרי? לא בדיוק. ירק! לפת? לא…." הבחורה הזו תזכה לבסוף לכינוי "כרוב ניצנים", וחברותיה תתכננה "מעדן חלב" או "חזזית".
הריבוי גורם למחלות מוזרות, לא ביולוגיות. שמאי "סובל מהיפר־וינטילציה בגלל ריבוי בליינד־דייטים". דברים מופשטים ככותרות עיתונים או צלילי מוזיקה מתרבים, מגיחים ממציאותם הווירטואלית ומתנחלים בגוף. כותרות על מהומות מתנחלים בחברון ובאזור רמאללה זוחלות מן העיתון, מתפתלות כנחשים, חודרות לגרונה של כרוב ניצנים ומתפצלות שם; ואת גרשון שנקלע למסיבה תוקפים צלילים אלקטרוניים מונוטוניים והם מתפתלים בו כתולעי מתכת מרובות־זיזים.
מה המפלט מכל זה? האהבה, כמובן. אולם האהבה השנקינאית נתונה במשבר. הנשים מתאהבות רק כדי לא להתעסק בעצמן, אך מושאי אהבתן הפוטנציאלית, הגברים, בעייתיים, שכן הם "מעונינים רק במשמוש הגוף עד גועל נפש". הריקנות יוצרת מעגל קסמים זדוני: לנשים אין כלום משל עצמן והן מסוגלות להתמלא רק מן הגברים, אך גם הגברים ריקניים והם חוזרים ובאים להיזון מן האישה, לינוק את לשדה. הכלום הזכרי ניזון מן הכלום הנקבי ולהפך, והכול נותרים רעבים.
מפלט אפשרי אחר הוא החזרה בתשובה. לדת יש הסבר לריבוי החפצים ולריקנות כביכול שהם מייצגים: "תפוז הוא לא סתם," מסביר מחזיר בתשובה לבאי כנס התעוררות, "תמששו את התפוז. תרגישו כמה שהוא לא דבר פשוט, לא דבר סתמי, כמה שהוא תפוז... כמה שלכל דבר יש סיבה, מאחורי כל זה יש כוונה, אפילו אם היא בדרך כלל סמויה, לכל דבר יש בורא שהביא אותו לעולם... אולי תצליחו דרך התפוז להרגיש את החוכמה שמאחורי התפוז".
אולם החוזר בתשובה נפלט אל מחוץ לגבולות העולם השנקינאי, ואילו דמויותיו של דגן נשארות שם וממשיכות להתחבט במצוקותיהן. מרגע מסוים, מתברר לקורא שגרשון, גיבורו הבהמי של הסיפור, מייצג פתרון של הפוך על הפוך לבעיית הריקנות הקיומית. הוא חי "מתחת לקו העונג", מעבר לטוב ולרוע של המצליחנות והמפסידנות. "בעיר הזאת, עיר של יפים ויפות, של מאות אלפי אנשים ששקועים בגלגול קטעים ובהרצת צחוקים... בעיר המתנוססת והחוגגת והמושפרצת הזאת חי אחד גרשון... והוא מתמכר באדיקות ובכובד ראש לשקיעה, לוויתור גדול, לתבוסה סופנית... הוא נבואת זעם... הוא לא זקוק לרחמים... הוא מתמכר לתבוסה, אבל הוא לא סובל מזה. אפשר אפילו לומר שהוא חוגג את זה."
התפלות והבדידות אמורות להיות עצובות, אסון שקט, אך ברומן של דגן הן מעוררות גיחוך. הדמויות הן במידה רבה קריקטורות, המרבות ללגלג על עצמן ועל זולתן, ובעצם מזמינות את הקורא לעשות כן יחד עמן. וכשהדמויות הן קריקטורות אין לדגן כל קושי לצרף אליהן כגיבור ברומן גם את החתול של גרשון, אורליוס. "החתול הוא תבנית נוף הפסיכוזות של בעליו," מצטט אורליוס אמרה ששמע מפי שמאי, וכיוון שהוא מצויד בעוד דברי חוכמה כאלה ומכיר את נפש אדוניו, אין לו בעיה להשתלב כקול נוסף ברומן.
המציאות הממשית של הדמויות יומיומית, טריוויאלית, אולם בקטעי המונולוגים והדיאלוגים, שמהם מורכב הרומן, קוראות הדמויות דרור לדמיונן ומגלגלות שפע אסוציאציות בעלות ממד סוריאליסטי. הפער האבסורדי בין הדמיון המופלג למציאות הפרוזאית משמש לדגן כר פורה ליצירת הומור ייחודי, כיפי, שהופך את הקריאה בספר לקלה ומהנה.
|
קישורים
מתחת לקו העונג - לקניית הספר ב"מיתוס"
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש