התפיסה הדואלית על קיומן של שתי מהויות באדם, החומר והרוח, היא בת אלפי שנים. היא עוברת מממלכת אוזיריס של מצרים העתיקה, דרך הפילוסופיה היוונית שדיברה על חומר המתפשט בחלל לעומת מהות חושבת, עבור בתיאולוגיה היהודית־נוצרית־מוסלמית שמאמינה בקיומה של נשמה אלוהית וגוף פגום, ועד לימינו אלו. אך ביוון נוסחו גם דעות מטריאליסטיות המניחות יקום המורכב רק מחומר. קשת הדעות נעה, אם כן, מאפיקורוס שראה את העולם כמורכב מאטומים, ועד לרמח"ל שכתב "גזרה החכמה העליונה שיהיה האדם מורכב משני הפכים, דהיינו, מנשמה שכלית וזכה, וגוף ארצי ועכור".
נקודת השיא של התפיסה הדואלית היתה בקביעתו של הפילוסוף בן המאה ה-17 רנה דקארט "אני חושב, משמע אני קיים" והנחתו שהנפש מושפעת מהגוף ומשפיעה עליו דרך בלוטה במוח. הוא רק לא הסביר כיצד מתבצע הקשר הזה, ומהו אותו לא־חומר המרכיב את הנפש.
רנה דקארט (ציור מאת פרנס האלס, 1649)
המחקר העכשווי הוא צאצא של תיאוריות מטריאליסטיות־מוניסטיות יווניות עתיקות שנזנחו לאורך המאות. התיאוריות המודרניות גורסות שהיקום מורכב רק מסוג אחד של דברים - חומר אשר עונה לחוקי הטבע המוגדרים על ידי הפיזיקה. חוקים אלו מגדירים יקום סיבתי, בו אירוע אחד גורם לאחר. היוונים הקדמונים לא התייחסו כלל ל"חומר שבראש", אולם הנוירו־פילוסופיה המודרנית עובדת יחד עם חוקרי מוח, פסיכולוגים, ופיזיקאי קוואנטים, ומנסה להתוות דרכי חשיבה ומחקר חדשים.
בין שאר ההסברים שהוצעו, הייתה התיאוריה החישובית - המחשב כמודל לפעילות המוח. המודלים הראשונים הניחו שתהליך עיבוד הנתונים במוח הוא סדרתי: קליטת נתונים מהעולם, חישובם ועיבודם עד לפלט של פעולה או מחשבה. עיבוד המידע נסמך על מערכת סמלים וחוקים, ומכאן שבמחקר מבנה השפות טמונה חשיבות רבה. אולם תיאוריה זו אינה עולה בקנה אחד עם ממצאי המחקר הנוירולוגי, המראה שבמוח פעילים במקביל צבירים בני מיליוני נוירונים. לכן פותח מודל חישוב מקבילי המכונה "רשתות נוירונים": מערכת בעלת כושר למידה, המורכבת משכבות קשרים המעבירות מידע ביניהן. תוך כדי המעבר, המידע עובר כיוונון והתאמה, והמערכת הולכת ומתקרבת לפתרון המבוקש.
מהי תודעה?
ברור שתודעה איננה מחשבה בלבד, משום שישנם אירועים לא מודעים - לדוגמא, ספורטאי הסובל מפציעה במשך המשחק, אך רק בהפסקה נהיה מודע לכאב. תודעה גם איננה מחייבת עירנות או הכרה, שהרי גם החלום הוא תודעה. התודעה אינה מצב מוחי גרידא, אינה פועלת על כלום, ואינה מהות התופסת מקום בחלל.
התודעה תמיד מתייחסת למשהו: "תודעה של...", או "אני מודע ל...". הדברים אליהם מתייחסת התודעה יכולים להיות:
- העולם הנקלט דרך חמשת החושים: העורב השחור מחוץ לחלוני.
- הגוף, דרך בחינה עצמית. למשל, המידע על תחושת הרעב, שלא מגיע דרך אחד החושים. או מערכת הקינסטזיה, היינו היכולת לחוש תנועה עצמית, כמו היכולת לתאר את מצב הגוף בחלל בעיניים עצומות.
- המחשבות, התחושות והרגשות: מודעות לטעם המתוק של הדבש, או למחשבה על המאמר שאני קורא.
- מקרים בהם אנחנו חווים חוויות חושיות מבלי שנהיה מודעים להן. לדוגמא, הקורא לא היה מודע לצבע השולחן (עד לרגע זה, בו הסבתי את ליבו), למרות שהמידע אודותיו כבר נקלט במערכת הראיה. גם פעולות "אוטומטיות" תוך נהיגה אינן פעולות מודעות. ניסויים גילו תופעה של "ראיה עיוורת", בה עיוורים מלידה הצליחו לגעת בחפצים בתדירות העולה על טעות סטטיסטית.
בשפה "עממית" אומרים שיש אירועים שלא "מגיעים" או לא "נכנסים" לתודעה. מכיוון שהתודעה אינה "מיכל של אירועים", הרי למעשה ישנם אירועים שהתודעה לא מודעת להם. אם כן, כדי להסביר מהי תודעה, נזקקנו לתודעה עצמה, או אולי לרמה נוספת של תודעה.
התודעה היא HOT
הסבר למהות התודעה ותכונותיה, הנשאר בתחום מדעי הטבע, מספקת תיאוריית High-Order Thoughts and High-Order Experiences ("מחשבות ותחושות מסדר גבוה", או HOT - HOE). התיאוריה מתארת את התודעה לא כתכונה של המוח, או כמהות שפועלת על המוח, אלא כיחס בין רמות שונות של פעילות נפשית: רמה אחת מפקחת (monitor) על הרמה הנמוכה ממנה (detected), והן משתפות ביניהן מידע.
בתיאוריה זו, כמו בתיאוריות אחרות של הנפש, המצב המנטלי קשור קשר סיבתי למצב מוחי. קיימים מצבים מנטליים שונים, וכל מצב הוא תוצאה של פעילות אזורי מוח שונים, המתייחסים זה לזה.
ברמה הראשונה, נמצאים החושים הקולטים מידע מהעולם או מהגוף. בתהליך הראיה, לדוגמא, קולטות העיניים מידע מהעולם באמצעות גירוי הרשתית על־ידי קרינה אלקטרומגנטית. המידע עובר דרך עצבי הראיה למוח, שם הוא עובר סדרה של עיבודים בכמה תחנות של המערכת הויזואלית.
רמת מודעות שניה רגישה לפעילות במערכת הראיה, ומזהה בה שינוי בפעילות האלקטרוכימית. המידע עובר אליה מהרמה הראשונה, מעובד בה והופך לחוויה חושית. המוח "רואה", למשל, עץ.
(צילום אילוסטרציה: רשות הגנים הלאומיים של ארה"ב)
באותה עת, רמת מודעות שלישית מזהה את הפעילות המוחית ברמה השניה, ומפענחת את המידע האלקטרוכימי, וכעת החוויה החושית הפכה להיות מודעת.
כדי ליצור תמונה דרושים אלמנטים, בדומה לפיקסלים בתמונת טלוויזיה, המייצגים עוצמות אור משתנות של חלקי התמונה. אם נניח שנוירון מקביל לפיקסל אחד, נקבל שהמוח מקביל לטלוויזיה בגודל של כ- 50 דונם. אבל מי מסתכל בטלוויזיה הזו?
גופיף במוח בשם LGN מפקח על פעילות עצבי הראיה והעיניים, ואילו האונה הצידית מזהה פעילות באזורי הראיה הנמצאים בקליפת המוח האחורית.
כל המידע מתקבל מגירוי החושים על־ידי רמות ועוצמות של פעילות אנרגטית (במקרה של ראיה, שמיעה ומישוש) או על־ידי כמות וריכוז של מולקולות כימיות (טעם וריח). הפעילות המוחית מתנהלת ברמות של ריכוזי תמיסה או פעילות אלקטרוכימית. כל המידע והפעילות הללו מוגדרים כאנלוגיים - רצף הנמדד בכמות ועוצמה, ואינו מתואר איכותית. המערכות הקולטות והמפענחות הינן מערכות אנלוגיות, וכך מתקבלים תחושות ורגשות כמותיים ולא איכותיים. משמע, הרגשות מהווים בסיס לפעילות המוח. התיאוריות מניחות למשל, שהמערכת הלימבית, האחראית על הרגשות, נמצאת בפיקוח חלקים מסוימים של קליפת המוח הקדמית. מעניין שתומאס ג'פרסון, מאבות האומה האמריקאית, כתב בעקבות רוסו "אני מרגיש, משמע אני קיים".
תומאס ג'פרסון
לשאלה "איך אתה מרגיש?" עונים (לפעמים) "אני מרגיש טוב". רמה גבוהה זיהתה פעילות ברמות נמוכות יותר, אשר קלטו ועיבדו מידע מהגוף. התשובה היא מחשבה איכותית אודות המידע הכמותי שעבר בין רמות התודעה. הכנר נתן מילשטיין אמר בראיון שבשעה שהוא מנגן הוא לא חושב, שמא תפגע נגינתו. הקשר בין הרמות השונות כובה, בדומה לפעילויות אוטומטיות בשעת נהיגה. דוגמה נוספת היא בלוטת האמיגדלה שבמוח: ניסויים הראו שפגיעה בה מנטרלת לחלוטין את חוש הפחד, וגם את היכולת לזהות פחד המובע על־ידי אחרים. במקום לשרוק בחשיכה, אולי עדיף פשוט "לכבות ת'אמיגדלה".
ניתן להשוות זאת למד־מהירות במכונית, המודד את כמות סיבובי הגלגל בדקה על־ידי קליטה ועיבוד מידע (אנאלוגי, כמותי) המגיע מהחיישן שבגלגל. המידע מדווח למערכת בקרה (דיגיטאלית, איכותית) המדליקה נורית אזהרה. נהוג לומר שהמערכת "יודעת" מה מצב המכונית.
אם כך, במקום התפיסות שתיארו תודעה כמהות, כמקום או כישות, המודלים שלנו מניחים שאין "תודעה" כשלעצמה. התודעה היא תמיד לגבי משהו שכבר קיים, אני מודע למידע על הכיסא, אני מודע למחשבה או לרגש. המידע על הכיסא או הרגש היה קיים לפני שהתודעה זיהתה אותו. אין התודעה קיימת מלכתחילה וממתינה לגרויים, משום שאז נעמוד בפני הצורך לברר היכן היא נמצאת וממה היא מורכבת.
התודעה אם כן, היא יחס בין רמות פעילות שונות של צבירי נוירונים המקושרים ביניהם, מזהים פעילות ומעבירים מידע אלקטרוכימי. הרמות מפענחות ומזהות מידע קיים אודות עצמים, רגשות או מחשבות. זהו תיאור פסיכולוגי־פיזיקלי הכפוף לסיבתיות חוקי הטבע.
כך שאם כל החיווטים במוח קיימים ובריאים, המוח יכול לעבד מידע וליצור ייצוג אמין של הגוף והעולם. תינוק, לעומת זאת, מרגיש ומגיב, אבל חסר תודעה משום שקליפת המוח איננה מפותחת. חולי אפילפסיה שמטופלים על־ידי ניתוק מסלולים במוח מאבדים שליטה על הפעילות המוטורית, או "רואים דברים" עקב פגמים באונה הרקתית, או בהיפוקמפוס.
מוח האדם הוא תוצאה של התפתחות אבולוציונית, כך שבעזרת המודל ניתן להבין את קיומם של רגשות ואפילו רמה מסוימת של תודעה אצל בעלי חיים בעלי מוח פחות מפותח, המסוגל להכיל פחות רמות. גם התפתחות האישיות (Personhood) אצל התינוק ודעיכתה עקב הזיקנה, יכולה לנבוע מגידול או הקטנה של הרכב המוח, ומכאן ביכולתו.
עדיין אין תיאוריה אמפירית ברורה התומכת ב-HOT/HOE על־ידי אבחון מצבים מנטליים במונחים נוירולוגיים. כמו כן, אין המודלים מגבילים עצמם לשלוש הרמות המתוארות. כך שאפשר להיות מודעים למחשבה על זכרון של מחשבה על חווית הארוחה אמש. מספר הרמות מוגבל ביכולתו ובקיבולתו של המוח המסוים.
אדגיש רק שאין בכך כדי לשלול את תופעת החוויה הפרטית - "אני רואה אדום" או "אף אחד לא יכול לדעת מה אני מרגיש". לנקודות אלו אתייחס בחלקו הבא של המאמר, שידון במושג ה"אני".
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש