הנסיך האירי 75
Lord of the Dance הביא את המוסיקה האירית לתודעתם של רבים בישראל, אך זו כבר הייתה קיימת בישראל זמן לא קצר לפני שהמופע הגיע לראשונה לישראל. נעמי וינר סוקרת את מצב המוסיקה האירית בישראל.

פלישתה השקטה של המוסיקה האירית לישראל התחילה לפני שנים מועטות בלבד, כל־כך בשקט, למעשה, שכמעט אף אחד לא שם לב אליה. היא עדיין ממשיכה, לאט אבל בטוח, לכבוש עוד ועוד מעריצים נלהבים - שמחפשים, במקור, מוסיקה קצת יותר מתוחכמת ומיוחדת מהמיין־סטרים האינסופי, ומוצאים יותר ממה שהם חלמו למצוא בדבר המוזר, המרתק והנפלא הזה שנקרא "מוסיקה אירית".

לפני שאנחנו מנסים להציץ לתוך הפופולאריות ההולכת וגדלה של מוסיקה אירית בישראל, נשאלת השאלה: מה זו בכלל "מוסיקה אירית"?

על קצה המזלג: מוסיקה אירית היא המוסיקה שצמחה (איזו הפתעה) מהתרבות האירית, כלומר - מהתרבות הקלטית המיתולוגית, בתוספת השפעה קלה של הכובש האנגלי ששלט באירלנד במשך 800 שנה. הכלים המסורתיים בהם היא משתמשת הם כינור, מנדולינה, נבל אירי, חמת חלילים, תוף אירי (בודראן) ומה שנקרא "חליליות איריות", שהן אוסף של חלילים בכל הגדלים, מעץ ומפח. לכלים אלו מצטרף מדי פעם דגש חזק על המוסיקה הווקאלית, הווה אומר - זמרות וזמרים בעלי קול יוצא דופן באיכותו ומקצבים הדורשים מהם להגיע עד לקצה גבול היכולת בשירה - וקצת מעבר לה. את הווקאליות אנו מוצאים בעיקר בבלדות האיריות, המספרות, בדרך כלל, קטעים מהמיתולוגיה האירית־קלטית או סיפורים עצובים מימי הכיבוש. פרט לבלדות, מתאפיינת המוסיקה האירית במוסיקה עליזה וקופצנית המלווה ריקוד בדרך־כלל (ג'יג / ריל), בשינויי קצב מהירים (ובכלל בסירוב גורף לשמור על המקצב באיזושהי צורה) ובהתחדשות בלתי נלאית. כאן טמונה הייחודיות של המוסיקה האירית לעומת סוגי מוסיקה עממית שונים - למרות שהיא קיימת כבר אי אילו 3000 שנים, המוסיקה האירית ממשיכה כל הזמן להמציא את עצמה מחדש. כיום, השירים המודרניים כוללים לרוב גם כינור חשמלי וסינתיסייזר.

ובחזרה לישראל. בניגוד לדעה המקובלת, המהפיכה האירית בארץ לא התחילה בינואר 98' בעקבות ההופעה של "Lord of the Dance" בארצנו הקטנטונת (למרות שאין ספק כי ההופעה הקפיצה את עניין הציבור בתחום כמה דרגות), אלא שנתיים־שלוש קודם לכן. אף אחד לא ממש יכול לשים אצבע על הנקודה שבה החל הכל, אבל כולם מסכימים על הסממן המובהק הראשון לכך שלא מדובר בעוד אופנה חולפת של כמה משוגעים־לדבר: הקמתה - ומייד אחר כך, ההצלחה - של להקת מוסיקה אירית מקורית ישראלית בשם "קטיפה שחורה".

כמה להקות ישראליות הטורחות לכתוב מוסיקה מקורית שהיא לא מיין־סטרים נמצאות בסביבה? לא הרבה, כשחושבים על זה. רובן מתמקדות בג'אז, שכבר הפך להיות המיין־סטרים של מי שמנסה לצאת קצת מהמיין־סטרים הגלגל"צי המקובל. כיום פועלות בישראל שלוש להקות איריות מקוריות קבועות שקיימות יותר משלוש שנים ועדיין ממלאות מועדונים ואולמות: "קטיפה שחורה", "כחול" ו"אייריש קופי". כמובן, מדי פעם מופיעות עוד כמה להקות של מוסיקה אירית ונעלמות, כנטייתן של להקות באשר הן.

חוץ מהלהקות הללו, צצים ועולים שפע של סממנים המשכנעים אותנו שהמוסיקה האירית פורחת בישראל: בחנויות הדיסקים ניתן למצוא יותר ויותר מבחר של מוסיקה אירית, ובחנויות רבות יוצאים הדיסקים הללו מהמדף של "מוסיקת העולם" בו הצטופפו קודם, וכובשים לעצמם מדף משלהם. את ה"קורז" וה"צ'יפטיינז", שתיים מהלהקות האיריות הידועות ביותר, כבר ניתן לשמוע פה ושם ברדיו, גם בשעות שפויות (ולא רק בשתיים בלילה). פאב אירי - מצליח ביותר - נפתח בתל אביב, והמוסיקה בו היא, כמובן, על טהרת המוסיקה האירית.

וכמובן, אסור לשכוח את המופע של מוסיקה אירית, לורד אוף דה דאנס...

קודם, ממש בהתחלה, זרקתי את השם Lord of the Dance לאוויר, ומייד התעלמתי ממנו - דבר שדי קשה לעשות כשכותבים על מוסיקה אירית כיום, בישראל וגם בכלל בעולם. וכי למה ההתעלמות ממנו כל כך קשה? מכיוון שהוא (בעזרת תאומו הותיק יותר, Riverdance, שניהם בנים לאותו אב יוצר - מייקל פלאטלי, האגו והאגדה) שינה את פני המוסיקה האירית בכל העולם.

כמו בישראל, גם בעולם הגדול המוסיקה האירית חיה, נשמה ואפילו בעטה הרבה לפני פלאטלי והלורד שלו - אבל כמו בכל העולם, גם בישראל "נסיך הריקוד" העלה את המוסיקה הנ"ל על המפה.

כמה עובדות: בפעם הראשונה שהביא משרד האמרגנים "זאב אייזיק" את לורד אוף דה דאנס לישראל בינואר 98', שולשה - כן, שולשה - כמות ההופעות המתוכננת עקב ביקוש עצום של הקהל. למרות זאת, כל הכרטיסים נמכרו, עד האחרון שבהם - עובדה שהופכת מדהימה יותר כשמביאים בחשבון שכרטיס עלה בין 250 ל-‏600 ש"ח, והאולמות בהם הופיעה הלהקה הכילו לפחות 2000 מקומות. המכירה הלוהטת הזו גירתה, כנראה, את תיאבונם של האמרגנים, וכעבור ארבעה חודשים בלבד המופע הפופולארי נחת כאן שוב, כשהוא פותח את "פסטיבל ישראל" המכובד. ההופעות, הפעם, נערכו במקומות גדולים יותר - בריכת הסולטן בירושלים והאמפיתאטרון בקיסריה - ומספרן הוגדל, כלקח מהפעם שעברה. ולמרות זאת, מספר ההופעות המתוכנן הוכפל, וכל הכרטיסים נמכרו.

סך הכול נערכו בישראל 28 הופעות, וצפו במופע מעל מאה אלף איש.

מדובר במאה אלף איש, ששילמו כל אחד בין 250 ל-‏600 ש"ח, כדי לראות מופע מוסיקה וריקוד של תרבות שהם, ברובם, לא מכירים (סקר שנערך גילה שפחות מרבע הצופים שמעו אי פעם את המושג "התרבות הקלטית").

כמות כפולה מזו קנתה - ועדיין קונה - את קלטות הווידאו של המופע.

על המפה או לא?

(רק לשם השוואה משעשעת : בהולנד התרבותית, שבה קיים אחד מריכוזי המעריצים הגדולים ביותר ל-"Lord" ומספר התושבים גדול יותר מישראל, היו 27 הופעות)

עכשיו, משסיפקתי את ההכרח שבסקירת Lord of the Dance ואפילו הוכחתי, בעזרתו, שקיים קהל המתעניין במוסיקה אירית בישראל, בואו נערוך סיכום ביניים קצר:

עניין ציבורי יש? יש.
חובבים ומעריצים יש? יש.
סיבה נראית לעין יש? אה... שאלה טובה.

ובאמת, כאן מתחילה לקפוץ השאלה: למה? מה יש במוסיקה האירית שנשמע מושך לאוזן הישראלית?

הרבה תיאוריות עלו בקרב האוהדים כדי לענות על השאלה הזו. העיקריות נועצות את האשמה בפלישה הגדולה יותר של מוסיקת העולם או, לחילופין, בגאונות של היוצר - פלאטלי - שהצליח להפוך מופע תרבות למותג פופולארי.

אני, אישית, לא מסכימה איתם. ראשית, מוסיקת העולם הפכה פופולרית כל כך רק בשנה האחרונה, ורוב המאזינים שלה בכלל לא מכירים את המוסיקה האירית. ושנית, פלאטלי הוא אולי גאון (למרות שהוא הגדיר מחדש את המושג "אגו"...), אבל זה לא מסביר את המשיכה היוצאת דופן הזו של קהל ישראלי־דווקא למופע שלו.

אז מה כן?

אחי גיא ואנוכי ישבנו וחשבנו וחשבנו (תוך כדי האזנה למוסיקה אירית, כמובן), והגענו למסקנה הבלתי נמנעת דווקא כשהאמא שלנו נכנסה ותמהה: "ממתי אתם שניכם שומעים מוסיקה מזרחית?!". למען האמת, אנחנו לא - אבל הקטע שנשמע ברקע, סולו כינור בליווי התוף האירי, בודראן, היה יכול בהחלט לבלבל אוזן בלתי מנוסה. לא, בלבול כזה לא מאפיין את המוסיקה האירית, ורוב רובה שונה מאוד מהמוסיקה המזרחית - אבל כלי הנגינה והסגנון הסלסולי־לעיתים דומים להפליא לכלים והסגנון המשוערים של המוסיקה היהודית־ישראלית המקורית. לדוגמא:

הבודראן (תוף אירי) הוא בעצם דרבוקה שמחזיקים אותה ביד, במאונך, במקום בעזרת הברכיים, במאוזן. דרבוקה, לתשומת לבכם, הוא הכלי שלפי חוקרי המקרא אחזה מרים בידה כשפרצה ב"שירת הים" המפורסמת שלה.

החליליות האיריות דומות להפליא לציורים של חליל רועים מימי המקרא, ודומות בצלילן לחלילי העץ הבדואים. (למרות שהאירים משתמשים בהן כדי לצור מקצב שונה לחלוטין).
הנבל האירי הידוע, הסמל הלאומי של אירלנד (וגם, כמובן, סמל הבירה האירית, גינס), זהה כמעט לחלוטין לכלי המשוער בו ניגן דוד המלך ולתכשיט הנקרא "כינור דוד".

וכן הלאה והלאה.

נכון, זו תיאוריה מוזרה במקצת וקשה להוכחה, אבל היא נותנת הסבר פחות או יותר הגיוני לשאלה שהטרידה אותנו (או לפחות אותי) בתחילת הפסקה הזו.

תקצר היריעה מלכסות את שלל הנושאים הקשורים למוסיקה אירית בכלל ולמוסיקה אירית בישראל בפרט, ועל כן אסיים בקריאה נרגשת זו: תנו צ'אנס למוסיקה אירית!

קישורים
מוסיקה אירית - האתר של נעמי וגיא
Lord of the Dance
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "מוזיקה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  פאב אירי בת"א? • ניר יניב • 6 תגובות בפתיל
  נסיך הריקוד הוא עירום • דיקי סמבן • 3 תגובות בפתיל
  בודראן ומוסיקת עולם • ליאור גולגר
  מישהו אולי יודע איפה.... • מת על אירים • 2 תגובות בפתיל
  מומלצים שלי!!! • לילך דתיה, אירית בנשמה • 3 תגובות בפתיל
  אירים? • שוקי שמאל • 3 תגובות בפתיל
  ריקודים איריים • יאיר
  הדיסק של LORD OR DANCE • נסיכת לילה
  לידע כללי,דרבוקה מחזיקים גם במאונך,ולא בין הבירכיים • האייל האלמוני
  אהה מוסיקה אירית • יעלי • 3 תגובות בפתיל
  Irish music sessions • Hadar Aviram • 6 תגובות בפתיל
  מישהו יודע איפה אני יכולה להשיג את..... • האייל האלמוני • 2 תגובות בפתיל
  להקת פיונולה • מאור • 3 תגובות בפתיל
  בבקשה !! :-( • מיכל
  די וי די • מיקי

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים