 |
בניגוד למה שאומרים מנהיגי המערב בנאומי התקינות הפוליטית שלהם, המערב מצוי כעת במלחמה עם האיסלאם כולו, ולא רק עם קבוצה קיקיונית בהנהגתו של אוסמה בן־לאדן. זוהי מלחמה שנכפתה עליו, ואם יסרב להילחם אותה, ינחל תבוסה הרת שואה. מהם קווי המיתאר העיקריים של האיסלאם בן ימינו, אשר הובילו אותו למאבקו במערב, ומאלו מקורות הם נובעים?
|
|
| פוליטיקה • יזהר מזרחי • יום ג', 16/10/2001, 9:21 |
|
| |
תמונה 1: כתבה של רשת טלוויזיה אמריקנית מלפני מספר חודשים, ששודרה בתוכנית "רואים עולם" בערוץ הראשון. הצוות מבקר בבית ספר תיכון יוקרתי בפקיסטן. התלמידים, כבני 17-16, לבושים באפודות צמר וענובים עניבות כחולות. שערם גזוז בקפידה. הם נראים כנערי פנימייה אנגלית מלפני חצי מאה, זכר למורשת הבריטית העמוקה הטבועה בארצם. אלה הם תלמידי העילית הפקיסטנית, אשר בניגוד למרבית בני ארצם יגדלו להיות רופאים, מהנדסים ועורכי דין. הם באים, מן הסתם, ממשפחות הנהנות מרווחה כלכלית יחסית, והוריהם משכילים. באנגלית מהוקצעת הם אומרים לכתב שאוסמה בן־לאדן הוא גיבורם ומנהיגם. אם יהרגו האמריקנים את אוסמה, יבואו עשרה אחרים במקומו. אחד הנערים מכריז, כשחבריו מהנהנים לצדו בראשיהם: "כולנו מוג'אהידין" - כולנו לוחמים למען האיסלאם.
תמונה 2: נשיא ארצות־הברית ג'ורג' וו. בוש נואם בפני שני בתי הקונגרס, כשבוע וחצי אחרי התקפת הטרור על וושינגטון וניו־יורק. בדברו על טרור המתאבדים הוא מקפיד לציין כי מרבית חכמי הדת המוסלמים מתנגדים לדרך מאבק זו ולפגיעה בחפים מפשע בכלל.
תמונה 3: מתוך הסרט "הפלישה ממאדים". נשיא ארה"ב, בגילומו של ג'ק ניקולסון, מנסה לדבר אל לבו של שגריר המאדים. הוא מדקלם בפניו את הממבו־ג'מבו של הפוליטיקלי־קורקט האמריקני הטיפוסי: אנחנו בני תרבויות שונות; הבה נלמד זה מתרבותו של זה במקום להרוג זה את זה. החייזר מחייך בלבביות ותוקע את כף ידו בכפו של הנשיא. מתוך היד יוצא מוט מלובן המטפס אל גבו של הנשיא ונתקע בלבו.
שלוש תמונות מתוך אין ספור תמונות בהן הוצפנו מאז ה-11 בספטמבר. האחת מבטאת בצורה הטובה ביותר את מהותה הנוכחית של דת האיסלאם; השנייה מבטאת את עיוורונו של העולם הנוצרי למהות זו; השלישית מייצגת את המציאות באופן הקרוב ביותר מבין השלוש.
אין לטעות: אנו מצויים כעת בעיצומה של מלחמה עליה הכריז העולם המוסלמי כנגד העולם הנוצרי, המערב ובעיקר - ארצות הברית. כמובן, אין זו "מלחמה" במובנה הישן, כאשר מדינה א' מכריזה מלחמה באופן פומבי על מדינה ב' (היו ימים שהכרזת המלחמה הייתה חייבת להיות מלווה בשיגור שליח הנושא איגרת רשמית). זוהי מלחמה במובן בסיסי ופשוט בהרבה: מרבית המוסלמים בעולם רואים בארה"ב ובבעלי בריתה את אויביהם, ויותר ויותר מביניהם מוכנים היום לקום ולעשות מעשה, דהיינו לנקוט באלימות, על־מנת לממש את תפיסתם זו. הפרופיל המדהים של מתאבדי בן־לאדן באמריקה - אקדמאים צעירים שכל עתידם היה לפניהם בין אם בארצותיהם ובין אם בארץ מערבית כלשהי - והדברים שהביעו הנערים הפקיסטנים בכתבה שנזכרה לעיל - ממחישים זאת. בפועל, מטבע הדברים, רק חלק קטן מן המוסלמים ייקחו חלק בלחימה פעילה ובמעשי התאבדות. אבל מספיק שאחוז אחד או שניים מן המוסלמים בעולם יעשו זאת, בכדי שארה"ב תהיה מסובכת במלחמה ארוכת שנים ורבת נפגעים.
האיסלאם מצוי כעת במשבר, הדוחף אותו למעשי יאוש. מרבית המוסלמים בעולם השתחררו משלטונן הזר של האימפריות המערביות לפני יותר מחמישים שנה. ובכל זאת, מצבן של המדינות המוסלמיות הולך ונעשה רע משנה לשנה. כל מי שמבקר בבריטניה, גרמניה, צרפת, או כל מדינה מערבית אחרת, לא יכול שלא להבחין במספרים העצומים של המהגרים המוסלמים המציפים את המערב. זוהי תנועה שהולכת וגדלה משנה לשנה, ומדינות האיסלאם אף מעודדות אותה. כל אדם שנגרע ממצבתן משמעותו פחות פה אחד להאכיל. בשיעורי הילודה הפנטסטיים המייחדים את המדינות הללו ההגירה הזו מאפשרת להן "להחזיק את הראש מעל למים". אך בניגוד לכל הגירה אחרת שהגיעה אל חופי המערב ובעיקר אל אמריקה, המהגרים המוסלמים מפתחים שנאה עצומה לארצות הקולטות אותן. המהגר המוסלמי חש רגשי נחיתות עצומים אל מול השפע הנגלה לנגד עיניו, וכשהוא משווה זאת למדמנת העוני המוכרת לו מארץ מוצאו הוא מסיק שהשפע הזה נרכש באמצעות גזל ודיכוי של העמים החלשים. במקום לפתח הזדהות עם ארצו החדשה, כפי שעשו היהודים, הסינים והאיטלקים בסוף המאה ה-19 באמריקה, הוא מפתח כלפיה ניכור ומשטמה.
אך האיסלאם סובל ממשבר גם ברמה התיאולוגית. ההלכה האיסלאמית לא מכירה במצב שבו המוסלמים נשלטים על־ידי בני דת אחרת, ולמעשה אין היא סובלת מצב בו המוסלמים אינם שליטים במקומותיהם. והנה מוצאים את עצמם המוסלמים בתחילת המאה ה-21 כשמצד אחד אף מדינה מוסלמית אינה תחת כיבוש זר, אך מצד שני העולם המוסלמי בכללותו מצוי בנחיתות עצומה אל מול העולם הנוצרי. כיום נסמכות המדינות העניות, ובהן מדינות מוסלמיות רבות, על חסדיהן של המדינות הנוצריות העשירות ושל המנגנונים שהן הקימו בכדי למסד את עושרן (האיחוד האירופי, הבנק העולמי). מציאות זו נראית בעיני האיסלאם ככיבוש ושעבוד מסוג אחר, אולי גרוע יותר מזה הישיר.
כאשר הכובש מצוי על הגבעה מולך - שלח אליו צרור יריות או מרגמה. כאשר הכובש אינו מצוי בקרבתך - לך עד אליו ופוצץ את עצמך בלב העיר הגדולה שלו.
ואל נשכח - הכובש הוא גם כופר. הוא זה שמוגדר על־ידי ההלכה האיסלאמית כנחות, כמי שצריך להיות בשליטתך, ולא להיפך. על כן זוהי מצווה להרגו ולהביסו, ובמלחמת קודש כל האמצעים מותרים. רק בכדי להמחיש זאת אזכיר כי ימים ספורים לפני מתקפת הטרור בארה"ב רצחו אנשי בן־לאדן את מנהיג האופוזיציה האפגאנית למשטר הטליבאן. האיש נרצח על־ידי שני מחבלים מתאבדים, אשר התחזו לעיתונאים מערביים. כלומר, על־מנת לרצוח בן אדם אחד ראוי להקריב במודע את חייהם של שני "שהידים", שכן עצם ביצוע המעשה במצוותם של המנהיגים הרוחניים או הצבאיים (במקרה זה בן־לאדן) הופכת את המוות ל"כדאי".
ככל שהדבר יישמע היום מוזר, ייתכן שההתרסקות הקולוסאלית של המטוסים האמריקניים על מגדלי התאומים ועל הפנטגון הייתה לא יותר מאשר בלון ניסוי של בן לאדן. על ארצות הברית לצאת מנקודת הנחה שבידי הטרוריסט הזה מצויה היום פצצת אטום מסוג כלשהו (אין טעם לדבר על נשק בלתי קונבנציונלי מסוג אחר, שכן ספק אם נשק כימי או ביולוגי מסוגל לגרום ליותר נזק ממה שכבר נגרם בניו־יורק באמצעות המטוסים האזרחיים התמימים), וכי הוא מתכוון לפוצץ אותה בלב עיר אמריקנית מרכזית. פעולת הטרור של ה-11 בספטמבר באה לבחון את תגובתה של ארה"ב ואת תגובתן של מדינות אחרות בעולם לעליית המדרגה המדהימה הזאת בשימוש בטרור הבינלאומי. מבחינת עוצמת ההרס, שום פצצה קונבנציונלית לא יכלה לגרום לנזק ולאבדות רבים יותר מאלה שנגרמו בניו־יורק ובוושינגטון. השלב הבא הוא השלב הגרעיני, ומה שנחשב עד לפני כמה שבועות כתסריט הוליוודי מופרע במיוחד עלול ככל הנראה להיות מציאותי הרבה יותר מכפי שנרצה לחשוב.
ואם נחזור אל התמונה השלישית שנזכרה למעלה. האויב הניצב היום לפני ארה"ב ולפני המערב הנוצרי כולו אינו שונה בהרבה מאותם חייזרים מצחיקים מן הסרט "הפלישה ממאדים". יחד עם הנאצים ועם עוד כמה תופעות היסטוריות קיצוניות שותפים המוסלמים למועדון המפוקפק של חברות אנושיות אשר איבדו את אנושיותן, את אותו בסיס אלמנטרי המשותף לכל בני האדם באשר הם שעליו ניתן לקיים מגע ומשא ומתן אנושי. הטייס המוסלמי, הלבוש כיאפי אמריקני טיפוסי, זה מן הדירה הסמוכה, שקם ממושבו והולך אל תא הטייס בכדי לרסק את המטוס אל המגדל אינו שונה מהחייזר שעוטה את דמותה של פרוצת צמרת אשר מפתה את יועצו של הנשיא להכניסה אל תוככי הבית הלבן. שניהם עוטים חזות אנושית, לא יותר מכך.
כל מי שהיה עד להתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר, יכול היה לחוש כבר מן הדקות הראשונות של האירוע שמדובר בהתרחשות היסטורית מסדר גודל נדיר. ההסכמה הכללית, ש"העולם אחרי ה-11 בספטמבר לא יהיה כמו זה שלפניו", התגבשה במהירות ודומה שהקיפה הן את הקורבנות המזועזעים שבאמריקה והן את הרוקדים ברחובות המזרח התיכון. השאלה היא, כמובן, איזה עולם נולד מן האירוע הזה, או יותר נכון: בפתחה של איזו תקופה היסטורית אנו עומדים?
כמו תמיד, גם עכשיו נכונה הקלישאה היהודית העתיקה הגורסת שהנבואה ניתנה לשוטים. איש מאתנו לא יוכל לומר כבר היום לקראת מה צועדת האנושות בעקבות אירוע שהתרחש רק לפני שבועות ספורים. ברם, מה שאנו כן יכולים לעשות הוא להתבונן אל העבר תוך ניסיון לדלות מתוכו "קווי אופי" היסטוריים ונקודות ציון אשר יסייעו לנו להעריך טוב יותר את העומד בפנינו. זוהי למעשה תכליתו של לימוד ההיסטוריה.
הנושא העומד בפנינו מחייב מספר הגדרות יסוד, שגם אם אינן מוסכמות על הכל הן הכרחיות לצורך הדיון. ראשית, מהו "המערב"? המערב אליו אני אתייחס כולל את מדינות אירופה מקו פינלנד־איטליה ומערבה, את אמריקה הצפונית, את אוסטרליה וניו־זילנד, ואת יפן. התקופה המדוברת היא המחצית השנייה של המאה העשרים, החל בתום מלחמת העולם השנייה. כמו כן, חשוב לציין שבדיון היסטורי מעין זה נעשה שימוש הכרחי בהכללות שקל לכאורה להפריכן, אך אין בכך בכדי לסתור את מהות הטיעונים המובעים בו. למשל, אני אתעלם מן העובדה שעד שנות השבעים היו ספרד ופורטוגל נתונות תחת שלטון לא־דמוקרטי ואתייחס אליהן כאל חלק מן המערב, משום שלעובדה זו אין השפעה על המגמות ההיסטוריות העקרוניות. בסופו של דבר, ספרד ופורטוגל מעולם לא קראו תיגר על מדינות המערב, ותקופת שלטון הדיקטטורה הייתה נעוצה בהיסטוריה הפרטנית שלהן, אך לא במגמות ההתפתחות ההיסטורית הכלליות של המערב.
מאז 1945, עת הסתיימה מלחמת העולם השניה, מצוי המערב בתקופה היסטורית שמתאפיינת בשני סימני היכר מרכזיים: שגשוג כלכלי ויציבות ביטחונית. השאלה עליה נדע לענות בשנים הבאות היא האם התקפת הטרור על אמריקה פגעה במאפיינים אלה ופתחה למעשה תקופה היסטורית חדשה.
האם השגשוג הכלכלי של מחצית המאה האחרונה הוא חוליה שגרתית בתנודות הגאות והשפל של הכלכלה העולמית המוכרות לנו מן ההיסטוריה, או שיש בו ייחוד כלשהו? לדעתי, האפשרות השניה היא הנכונה. ייחודו של השגשוג הכלכלי המתמשך שפקד את המערב אחרי מלחמת העולם השנייה הוא בשיעור האוכלוסייה אשר נהנה ממנו. בעבר הרחוק יותר, גם בתקופות של עושר ורווחה לאומיים, מרבית האוכלוסייה הייתה שקועה בעוני ובחיי דוחק, אם בחקלאות ואם בתעשייה. בתקופות הזוהר של בריטניה האימפריאליסטית, לדוגמה, במאה התשע־עשרה, נמנו מרבית הבריטים על מעמד הפועלים הנמוך. מרביתם היו חסרי השכלה, והם עבדו מגיל צעיר בעבודה פיזית קשה במכרות פחם, במפעלי התעשייה ובשדות הכפר. העובדה שארצם הייתה אז בשיא תפארתה, ונהנתה משקט ביטחוני חסר תקדים תוך שמשאבי העולם כולו זורמים אליה מן הקולוניות השונות שלה, לא שינתה בהרבה, או בכלל, את חייו של פועל התעשייה הפשוט משפילד או מברמינגהם. השגשוג הכלכלי של המאה העשרים, לעומת זאת, הטביע את חותמו על מרבית אוכלוסיית המערב. שיעורי העוני במדינות המערב היום הם שוליים במידה ניכרת לעומת כל תקופה היסטורית אחרת, מה גם שהעוני עצמו אינו דומה לזה של לפני מאה או מאתיים שנה. במדינות אירופה, בעיקר, ישנן רשתות תמיכה סוציאליות ענפות לעניים, שכמותן לא היו בשום עידן קודם. על־כן, כאשר אנו מדברים על השגשוג הכלכלי של המערב כיום, איננו מדברים רק על משפחות המלוכה ושכבות האצולה המצומצמות, אלא על מרבית האזרחים החיים במדינות המערב, ומכאן שעל החברה המערבית כולה.
גם אם לאורך עשרות השנים האחרונות ידעו מדינות המערב משברים כלכליים אחת לכמה שנים, הרי שלא היו אלה יותר מתנודות זעירות על שרטוטו של גרף השגשוג הגדול שכיוונו ברור לכל הדיוט. כאן תקופת מיתון קצרה, שם עלייה קלה באינפלציה, פה הפגנת מובטלים אלימה. בסופו של דבר אף אחד מאלה לא הסיט את הכלכלה המערבית מנתיב הצמיחה החד משמעי שלה. גם משבר ההיי־טק העובר בימינו על חלק ניכר מתעשיות הטכנולוגיה וספיחיהן לא צפוי להחזיר את אותם פרטים שייפגעו ממנו לדפוסי החיים שאפיינו את אבותיהם לפני מאות שנים. איש מהם לא יהפוך לעני, וגם הכלכלה העולמית כולה תחווה לכל היותר "תיקון" מכאיב שיהווה תגובת נגד הולמת לניפוחן של בועות פיננסיות מסוימות.
מאז מלחמת העולם השנייה לא היתה מעורבת אף מדינה מערבית, למעט ארצות הברית, בעימות צבאי רחב היקף אשר השפיע באופן משמעותי על ההיסטוריה שלה. ארה"ב היתה מסובכת לאורך שנים רבות במלחמת גרילה בויטנאם, אך למרות מרכזיותה של מלחמה זו בהיסטוריה האמריקנית, הרי שעדיין התנהלה מלחמה זו במרחק אלפי קילומטרים מכל אדמה אמריקנית כלשהי, ובתחומי ארה"ב עצמה המשיכו חיי היומיום להתנהל כסדרם (למעט אותם אמריקאים שנפגעו במלחמה ובני משפחותיהם). למרות היקף הנפגעים העצום במלחמת ויטנאם - בערך 55,000 הרוגים בצד האמריקני - הרי שלעומת מה שידע העולם רק חצי יובל לפני כן, לא היה בכך שום דבר מיוחד. אפילו במלחמת העולם הראשונה, שארה"ב השתתפה בה למשך זמן של כשנה בלבד, נהרג מספר כפול של חיילים אמריקניים, ומלחמה זו כמעט ולא הותירה כל חותם על ההיסטוריה של ארה"ב. במבט מגובה רב על המערב כולו, אפוא, לא משנה מלחמת ויטנאם את התמונה הכללית מבחינה מדינית וביטחונית, היינו, שהחל מסוף מלחמת העולם השנייה נהנה המערב מיציבות ביטחונית ממושכת ובת־קיימה.
ייתכן ולא מעט קוראים מרימים כעת את גבותיהם ושואלים: ומה בדבר האיום הסובייטי? מה בדבר המלחמה הקרה? ובכן, זהו יתרונו של המבט ההיסטורי, אשר ביכולתו לבחון דברים לאחר מעשה. יותר מעשור אחרי סיומה של המלחמה הקרה והתמוטטות ברית המועצות אנו יודעים כיום שמרביתו של האיום הסובייטי על המערב היה למעשה איום דמה, וכי ברה"מ עצמה הייתה במידה רבה נמר של נייר. רק חסימה הדוקה של תקשורת ומידע מנעה מהמערב ניתוח ממשי של מצבה. אך גם אם נתייחס לתקופת ההתרחשויות עצמה, חשוב שנציין שתי נקודות: ראשית, למעט אירועים נקודתיים של "הליכה על הסף", כמו משבר הטילים בקובה (1962), בשום שלב לאורך המלחמה הקרה לא התרחש עימות צבאי של ממש בין שני הצדדים (זו הסיבה שמלחמה זו נקראה "מלחמה קרה"). שנית, אזרחי המערב לא חיו לאורך ארבעים שנות המלחמה הקרה בפחד מתמיד מפני פלישה סובייטית ומלחמת עולם. בשנות החמישים היתה אמנם היסטריה מסוימת בארה"ב ביחס לאפשרות של מתקפה סובייטית - אנשים בנו מקלטים גרעיניים בחצרות בתיהם וילדים תורגלו מה לעשות במקרה של מתקפה גרעינית (להתכופף מתחת לשולחן או להתכסות בשמיכה...) - אך בסופו של דבר היסטריה זו שככה, והיא נרשמת לכל היותר כקוריוז בתולדות תקופה זו. אזרחי המערב למדו להתייחס למלחמה הקרה כאל משהו שקוראים בכותרות העיתונים מפעם לפעם, לפני שעוברים לדברים המעניינים יותר - מוספי הספורט או אל תוכניות הבידור בטלוויזיה, למשל. במלים אחרות, המלחמה הקרה לא הפריעה אפילו לרגע לחברה המערבית להתרכז בשגשוגה הכלכלי ובהמשך המגמה של צבירת נכסים חומריים ותרבותיים ברמת הפרט וברמת המדינה. האיש הממוצע ברחוב פשוט לא הושפע ממנה.
עם זאת, למרות שהיריב הסובייטי לא הציב אתגר מעשי אל מול המחנה המערבי, הרי שהוא כן הציב חלופה רעיונית שעלולה הייתה לאיים על יסודות קיומו - הקומוניזם. דווקא במערכה הרעיונית נחל המערב ניצחון חד משמעי, משהתברר שהקומוניזם אינו מהווה דרך חיים לאומית בת ביצוע לאורך זמן. מבחינה היסטורית התקיים הקומוניזם תקופה קצרה יחסית בת פחות ממאה וחמישים שנה (מאז פרסום המניפסט הקומוניסטי ב-1848). חשוב לציין נקודה זו כאשר ניגשים לדון במאפייניו של היריב הנוכחי של המערב - האיסלאם. אפשר לומר על האיסלאם הרבה דברים, אך לא ניתן לומר עליו שהוא אפיזודה היסטורית חולפת. האיסלאם קיים כבר כאלף וארבע מאות שנה, והיסודות עליהם הוא ניצב אינם דומים לכלונסאות הדקים של הקומוניזם, אשר קרסו כגפרורים אחרי עשרות שנים בלבד.
ההשקפה המרקסיסטית, אשר למרבה הצער שרידיה עדיין נפוצים בשיח המערבי, מיהרה לפרש את אירועי ה-11 בספטמבר בפורמט המקובל: ארה"ב היא המייצגת המובהקת ביותר של העולם הקפיטליסטי השבע, אשר עושרו בא לו מניצולם ומדיכויים של עמים - כלומר מעמדות - אחרים, עניים בהרבה. ההתקפה על סמלי העוצמה האמריקנית אינה אלא ביטוי ראשוני להתקוממותם של עמי הדרום המדוכאים כלפי עמי הצפון המדכאים. עד מתי, שואלים המרקסיסטים בגרוש, תוכל ארה"ב להמשיך ולנצל את האפריקנים והאסייתים, שלא לדבר על תמיכתה בישראל הפושעת נגד הפלסטינים המסכנים, ולצפות שלא תבוא תגובת נגד אלימה? אנשים אלה, כמובן, מתעלמים מכמה עובדות. ראשית, במאה וחמישים השנים בהן קיימת האידאולוגיה הקומוניסטית לא התנהלה ולו מלחמה אחת בין שני עמים או מדינות שהייתה על בסיס כלכלי- חברתי בלבד. כל המלחמות, החל ממלחמות העולם שלידתן באירופה וכלה בסכסוכים מקומיים דוגמת זה הערבי־יהודי, התנהלו על בסיס לאומי, דתי או אתני. החזון הסוציאליסטי שגרס כי פועלי כל הארצות יפנו את גבם לממשלותיהם הלאומניות ויסרבו להילחם זה בזה קרס כבר ב-1914, כאשר פועלי כל הארצות דווקא יצאו למלחמת החפירות העקובה מדם בהתלהבות ובששון. ולא זאת בלבד, אלא שחצי יובל לאחר מכן הם לא ניסו אפילו למנוע מממשלותיהם לצאת למלחמת עולם נוספת, שגם היא, כמובן, לא נסבה על שום אינטרס מעמדי.
שנית, אם אכן מצוי היום העולם הלא־מערבי על סף רתיחה אל מול הדיכוי המערבי המופעל כלפיו, מדוע זה דווקא החלק האיסלאמי שבו טורח לתרגם זאת לפעולות אלימות? הרי אפילו בקרב אוכלוסיית העולם הלא־מערבי (מה שנהוג לקרוא "העולם השלישי") מצויים המוסלמים, למרות מספרם העצום, במיעוט. די בצירוף ההודים והסינים - שני מיליארד נפש - בכדי להמחיש זאת. יתרה מזאת, מיליוני מוסלמים, בעיקר בארצות המפרץ, אינם יכולים להיחשב כעניים ומדוכאים על־פי כל קנה מידה. גם שאר המוסלמים, ובהם המצרים, האיראנים והפלסטינים, עדיין מצויים במדרג המעמדי בעמדה גבוהה יותר מזו של מרבית אוכלוסיית אפריקה שמדרום לסהרה.
שלישית, וזו כבר התייחסות נוקדנית במקצת, מתעלמים נציגי המרקסיזם עלי אדמות מהדמויות הממשיות של מתאבדי האיסלאם אשר ביצעו את פיגועי ההתאבדות בארה"ב. סביר להניח שמר בן־לאדן יכל לגייס עשרה מתאבדים בשקל בכל מחנה פליטים או שכונת עוני ממוצעים בארץ ערבית כלשהי. אך מתוך מחשבה ברורה ומפוכחת הוא בחר לגייס למשימה השטנית דווקא גברים משכילים אשר באו מרקע לא ממש עני ומרוד. אלה אינם נערים נבערים אשר שכנועם להתאבד דומה בעיקרו לשכנועם לגשת אל חנות המכולת לקנות ארטיק. מדובר בגברים, אקדמאים, בעלי רקע לא־דתי במופגן. אנשים שכל עתידם היה לפניהם כמהנדסים או כבעלי מקצועות חופשיים אחרים. ולא זאת בלבד, אלא שלצורך ביצוע משימותיהם הם נדרשו לחיות שנים ארוכות במדינות מערביות (גרמניה, ארה"ב) ולאמץ לעצמם דפוסי חיים מערביים כמעט לחלוטין. אין אלה אנשים שבודדו כל חייהם מן המציאות ועברו שטיפת מוח המתארת את ארה"ב כגיהינום עלי אדמות. המתאבדים הללו חיו בארה"ב והכירו אותה יותר טוב ממרבית האמריקנים עצמם. בן־לאדן סבר, ובצדק, שדווקא היכרות בלתי אמצעית עם המערב, ולמעשה חיים מערביים לכל דבר ועניין, דווקא הם יחזקו בצורה הטובה ביותר את הנחישות של נבחריו להקריב את חייהם במשימה אליה הם יועדו. זאת, כאמור, משום שבניגוד למרבית המהגרים אשר נחתו בחופי אירופה ואמריקה לאורך ההיסטוריה, המהגר המוסלמי לא נוטה להתפעל מן החופש והעושר המציפים את רחובות המערב. נהפוך הוא - אלה מעוררים בו בעיקר בוז ושנאה, אם משום שהם נתפסים בעינו כמושחתים מעיקרם ואם משום שהוא סבור כי הם הושגו על חשבון בני עמו ודתו.
אין בדברי אלה משום התעלמות מן הפערים הכלכליים העצומים המאפיינים את העולם של ימינו, או מן התוצאות האפשריות שלהם. אני סבור, עם זאת, שהטרור האיסלאמי אינו נובע מפערים כלכליים אלה וכי התייצבותו של האיסלאם כאויב העיקרי של המערב גם היא אינה תלויה במצבם הכלכלי של המוסלמים כפרטים או כקהילות. האיסלאם, למי ששכח, הוא דת. כל מהותה של הדת - כל דת - היא ההפך הגמור מהראייה המרקסיסטית הטוענת שההוויה קובעת את התודעה. הדת טוענת שהאמונה, כלומר התודעה, קובעת את המציאות, כלומר ההוויה. בכך אין האיסלאם שונה מן היהדות ומן הנצרות. האמונה במוחמד וההתנהגות הנגזרת ממנה אינה תלויה במצבו הכלכלי של המאמין. אם נשים לב נראה כי אף פעם לאורך ההיסטוריה לא טענו מנהיגים מוסלמים כלפי אויביהם טענות על בסיס כלכלי. לא חאג' אמין אל חוסייני, לא נאסר, לא חומייני ואף לא בן־לאדן, איש מהם לא שילהב את חסידיו בקריאת סיסמאות מעמדיות או חברתיות מעל המרפסת. הטיעונים והסיסמאות היו תמיד בעלי אופי לאומי או דתי. במאבקים פנימיים, לעומת זאת, כמו במהפכה האיסלאמית באירן (1979), נעשה שימוש נרחב בטיעונים כלכליים־חברתיים כאמצעי להפלת משטר קיים שתואר כמושחת ונצלני. לשון אחרת, היריב הפנימי, שגם הוא מוסלמי, מתואר במושגים כלכליים (אם כי לא מרקסיסטיים). המאבק באויב החיצוני הלא־מוסלמי, לעומת זאת, ייכון תמיד על בסיס לאומי או דתי (או שניהם). ומי יכול להמחיש טיעון זה בצורה טובה יותר מאשר אוסמה בן־לאדן בכבודו ובעצמו: מיליונר שנולד עם כפית זהב בפיו, בן למדינת שפע מוסלמית (סעודיה), שטורח ומגייס למשימות הטרור שלו דווקא אנשים מן האליטה של החברה הערבית. כאילו בכדי להעביר מסר חד וברור לקורבנותיו: אל תטעו לחשוב שהמפגעים בכם הם אנשים מיואשים, עניים מרודים, שטוב מותם מחייהם העלובים. אלה הם אנשים מלאי תקווה - תקווה שבאמצעות קורבנם הם יקדמו את מטרות האיסלאם הקדושות. למי שמקווה לראות את בן־לאדן משתתף בהפגנות הקרובות נגד הגלובליזציה נכונה אכזבה. האיש מקפיד להרחיק את עצמו מכל זיהוי ולו העקיף ביותר עם כל דבר החורג מפרשנותו הקיצונית לאיסלאם.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש