|
המלחמה האמיתית היא בכוחות המובילים להפרדה וליצירת מאזן אימה מתמיד. על המערב להביא את שאר העולם לצעוד צעד אחד קדימה להכרה במרכזיות האדם, גם אם הדבר יתפרש כחולשה.
|
|
טור אישי • רון בן-יעקב • יום ג', 25/9/2001, 22:16 |
|
| |
טרור מן הסוג שעברנו לפני שבועיים אינו זקוק למניע ספציפי. הוא רק משתמש בכעס כנגד המערב או ישראל או הממשלות הלאומיות בארצות ערב, ומנצלו כדלק לקידום מטרותיו הדתיות־אטוויסטיות. כדי להלחם ולמגר אותו סופית, על ליבת רוח המערב לעבור מטמורפוזה מהותית, ולהעלות באוב רוחות רעות מהעבר. אולם יתכן וישנה דרך חלופית שבעזרתה ניתן ליבש את בית גידולו של הטרור ולמגר את סכנתו בטווח הארוך. זאת, לא תוך ויתור על הקדמה האנושית, אלא דווקא על־ידי ניצולה.
זוועות רבות נעשו בהיסטוריה. תחילה בשם ישויות דמיוניות וערטילאיות, שקיומן התחייב ממצב האנושות בשחר ההיסטוריה: הדתות. בשמן התנהלו מסעות מרחץ דמים ודיכוי כל מחשבה אשר ניסתה לפרוץ את הקבעון הרליגיוזי. במאתיים השנים האחרונות התנהלו מלחמות בשם ישויות אידאולוגיות פוליטיות־טוטאליטריות, החל ממלחמות נפוליאון וכלה בשתי מלחמות העולם, שבהן נערכו זוועות גדולות אלפי מונים. אולם כל המלחמות הגדולות הללו שרקען חברתי־פוליטי או כלכלי, נערכו בתוך משפחת עמי המערב - העמים שינקו את מסורתם מהיהדות והנצרות מצד אחד, ומהרעיון הרנסאנסי של האדם כמרכז הבריאה וכבעל חופש אישי מעצם קיומו, מצד שני. הקרב האחרון שהתנהל בין העולם הנוצרי והמוסלמים היה אולי מסע נפוליאון למצרים. אבל מלחמה זו לא הגיעה לעומק השנאה והתיעוב של העימותים הבין־תרבותיים שהיו באלף השנים שקדמו.
יש הטוענים שהנאורות, ההומניות והשאיפה המתמדת לידע ולחופש אינם אלא מעטה דקיק ושביר שאותו עטתה עליה התרבות המערבית במאתיים השנים האחרונות. עם זאת ניתן לראות את המעטה הזה כשלב אבולוציוני בהתפתחות אותה רוח אנושית. בדומה למעטה הכיטין של החרקים, אין המערב יכול להשיל מעליו את תרבותו הנרכשת לפי רצונו או בהתאם לנסיבות. נפש האדם הולכת ומשתכללת מדור לדור, ואת הגלגל לא ניתן להסב לאחור. המערב לא יכול היום לחזור אחורנית ולשכוח את כל אשר למד מהמהפכה הצרפתית, האמריקאית, הקומוניסטית והתעשייתית. יש קוצר ראות במחשבה שלפתע יהפכו אירופה ואמריקה של המאה העשרים ואחת לממלכת רומי הקדושה וייצאו למסעי צלב בשם השילוש הקדוש.
אחרים מצביעים על כך שרק לפני 50 שנה הוכיחו העמים התרבותיים כביכול שבשעת הצורך הם יכולים להשיל בקלות את מעטה ההומניות של כבוד האדם וחרותו, ולהטיל פצצות אטום ביפן או למחוק ערים שלמות בהפצצות - דרזדן. אולם, בניגוד למעשה הטרור האחרון בניו יורק, עמדו באותה עת עמי העולם החופשי בפני מכונת מלחמה משוכללת מונעת אידאולוגיה שאיימה עליהם, והייתה קרובה ביותר לממש את איומה להרוס עד היסוד את אותה חרות אדם יקרה. הפצצות הוטלו לאחר מאבק איתנים רצוף שנמשך שנים, גרם למיליוני אבידות ונשא בחובו פוטנציאל לגרימת עוד הרס וחורבן. להפצצות ההן היתה אפוא מטרה מזוהה ומוגדרת. אך עם זאת, אי אפשר להתעלם גם ממרכיב הנקמה, אותה רצחנות קמאית שביצבצה מתחת למעטה הנאורות.
ברצוני לנסות ולשחק את האיפכא מסתברא, את פרקליטו של השטן, ולטעון שהקריאות למלחמת חרמה בטרור המוסלמי ובתומכיו, אינן אלא ניסיונות סרק לחיפוש המטבע תחת מנורת הרחוב. נוח יותר לחפש מטרות טקטיות ברורות, מדינות ספציפיות, וקשה ומסובך יותר להלחם בטרור החמקמק. קשה שבעתיים לקבל החלטה מטא־אסטרטגית על עתיד העולם.
בין־לאדן ודומיו מהווים את ההקצנה המוחלטת של טרור המונע על ידי שנאה טהורה. אין להם רצון להשיג דבר מה מוחשי, אין הם רוצים כופר נפש או כסף, אין הם רוצים לכבוש טריטוריה אלא רק לזרוע פחד וחדלון בקרב מי שאינו חושב כמותם, וחופש אישי הוא תועבה וסכנת קיום עבורם. כל נסיון לתפוס אותם הוא מרדף אחר הרוח, משום שאחרים יקומו תחתם. הם ניזונים מפחד ומכעס. הסכסוך הישראלי־פלסטיני הוא משני עבור בין־לאדן, אבל הזעם שהסכסוך מייצר מהווה שמן מניע בגלגלי המכונה שלו. ההיסטוריה המודרנית למדה אותנו שמצד אחד אי אפשר למגר קבוצות חתרניות, סגורות ובעלות מוטיבציה, אפילו שעה שהעימות מוגבל לאזורים קטנים. לדוגמה, ארגונים כמו הויאטקונג בדרום־מזרח אסיה או הטרור הפלסטיני בישראל לא חוסלו. לקח חמור יותר שלמדנו מהטרור האיסלמי הקיצוני הוא סכנת המעגל הסגור, המייצר רווחים הולכים וגדלים לטרוריסטים והפסדים מצטברים לדמוקרטיות. מעשה טרור מוביל לתגובה, המובילה למעשה טרור חמור יותר.
הארצות הדמוקרטית לא מסוגלות לבצע את מה שלוחמניים קיצוניים אחדים במערב מטיפים לו - כלומר, לאמץ את התזה שקובעת "במלחמה כמו במלחמה", ודורשת לרדוף עד חורמה וללא רחמים לא רק את הטרוריסטים אלא את כל מי שקשור אליהם, את צאצאיהם ומשפחותיהם, להמיט חורבן עולם על זכרם, לחרוש את אדמתם לזרעה במלח ואולי אף לקרוא לה "איליה קפיטולינה". ניתן לומר שגישה זו אינה משוללת צידוק, אולם מנסיוננו נוכחנו לדעת שמתוך ההריסות יקומו הטרוריסטים מחדש - זה רק עניין של זמן, והרי זמן יש להם בשפע. כפי שאמרתי בתחילת דברי, את מה שלמדנו לא ניתן לשכוח.
על כן נחוצים הצעדים הבאים: 1) לחקור ולמצוא את האחראים לפיגוע. 2) לשכלל את אמצעי המיגון ההתגוננות והביון, ולהרחיב את מאמצי הסיכול. 3) לחתור לשילוב ידיים בין כל המדינות השואפות להמשיך בדרך הקידמה ושמירת חירות האדם. 4) להוסיף למעגל הזה מדינות נוספות, כשהכוונה בעיקר למדינות העולם השלישי, ובפרט למדינות ערביות־מוסלמיות. 5) ועיקר העיקרים - לפעול כנגד שורשי השנאה למערב.
קיצוניים מסוגו של בין־לאדן, הפועלים מכוח השינאה הטהורה, מהווים את קצה פירמידת הטרור החברתי־פוליטי. מעט מתחתם קיימות קבוצות טרור שבכל זאת פועלות על פי סדר יום מסוים ומנסות להשיג דבר מה בתמורה להפסקת פעולתם. הגופים הפלסטינים או המחתרת הבאסקית, אף שהם חדורים שנאה במינון כזה או אחר, מנסים להשיג הכרה בלאומיותם או בזכותם לדבר בשפת אבותיהם. על המערב המתקדם לפעול לניטרול הסביבה שמצמיחה טרור מסוג זה. אי אפשר להתעלם לחלוטין מהקיפוח, או לפטור את טענות הדוגלים בתיקון עוולות חברתיות בכינוי המזלזל "יפי נפש" - אין לראותם אך ורק כדון קישוטים הלוחמים בגלובליזציה. לא ניתן להתכחש למה שזוהה כבסיס הכלכלי לפער ולקיפוח אשר גורם לשנאה המושרשת לפרוח.
מצד שני, אין זה מציאותי לדרוש עתה מאומות המערב לפתור באחת את הפערים העצומים ביניהן לבין אפריקה, אסיה ואמריקה הדרומית; אולם עתה, לאור הזעזוע מהפיגוע בניו יורק, אפשר לנסות להפנות את תשומת ליבן לעולם השלישי.
החשש שחמשת הסעיפים לעיל ישחקו במישרין לידי קבוצות טרור שיפרשו אותם כחולשה הקוראת לפיגוע נוסף אכן מוצדק. אולם, מכיוון שה-Raison d'etre של הטרוריסטים הוא זריעת פחד וטיפוח האגו, קרוב לוודאי שממילא הפיגוע הבא בדרך. גם אם הוא לא יתרחש מחר אלא בעוד חמש שנים, הוא יכאב. והם לא יחזרו על אותו דפוס פעולה. תרחישים אחרים עולים על הדעת: מתקן אטומי קטן במזוודה שתוטמן ברכבת התחתית של לונדון או מבחנת וירוסים שתרוקן למאגרי המים.
אחד התקליטים האהובים עלי הוא תקליט רוק כבד משנות השבעים של להקת אוריה היפ. עטיפת תקליט הוויניל המקורי עשויה כמראה והמאזין מתבקש בפשטות Look at Yourself. זו צורת הפעולה החלופית שלפיה על מדינות המערב לפעול כצעד ראשון בדרך הארוכה לסגירת הפערים ברחבי העולם, בנסיון להילחם - וזאת המילחמה האמיתית - בכוחות המובילים להפרדה וליצירת מאזן אימה מתמיד. על המערב להביא את שאר העולם לצעוד צעד אחד קדימה להכרה במרכזיות האדם, גם אם ינתנו לכך פירושים שונים.
יש הטוענים שעל המערב למצוא דרך שתוכל לשלב הומאניזם וחופש עם אכזריות ודריסת החירות האישית, הנדרשים למלחמה שכזאת. את מלאכת התרתי דסתרי של עיצוב הניאו־צלבניות הם מעמיסים על כתפי הפילוסופיה והפסיכולוגיה. אך המטרה האמיתית של הפילוסופים ואנשי מדעי החברה צריכה להיות אחרת בתכלית.
על מדינות המערב להתחיל לפעול לריפוין שלהן, לסגירת הפערים החברתיים, הכלכליים והחינוכיים בתוך כל מדינה. רק אם כל מדינה תכלול את כל אזרחיה במעגל האושר והרווחה, רק אם כל מדינה תקטין את רמת החיכוך והמתח בין השכבות החברתיות השונות בגבולותיה, רק משתעשה זאת, תוכל לצבור עוצמה פנימית וגם ניסיון שניתן יהיה להפנותו ליחסים שבין העולם הראשון לשני והשלישי. הכתובת על הקיר מזהירה שאם ההוגים לא יתוו את הכיוון הנכון, ימהרו הפוליטיקאים, התקשורת, קולות ההמון וחברות הנשק לדחוף לפעולות מלחמתיות שתועלתן מפוקפקת.
למערב יש מה להפסיד במאבק הזה - לא נכסים חומריים, אלא את רוחו. אמריקה אינה כואבת את אבדן הנדל"ן בניו יורק - היא חרדה לאבדנה של רוח הקידמה, הנאורות והחופש. המערב מודע לאפשרות ההפסד, הפסד יכולתו של האדם לשלוט בגורלו. מלחמת חורמה בעולם המוסלמי ובטרור יגרמו למערב לוותר על מרכיבים של חופש עצמי ולדכא את חירותם של אחרים. המדכא אחרים, סופו שמדכא עצמו.
על אף נטייתם לקיטש, האמריקאים נטולי סנטימנטליות, במיוחד תושבי ניו יורק, שניחנו במידה רבה של ציניות. כל סנטימנט ולו הנעלה ביותר נפרט אצלם בסופו של דבר למטבע קשה. לפוליטיקאים האמריקאים יש תחושה היסטורית חזקה מאד, והם חרדים ומודעים לאחריותם ולהשפעות שיהיו להחלטותיהם על הדורות הבאים. אולי יש סיכוי לצורת ההסתכלות המוצעת כאן, אם ישתכנעו האמריקאים שבנוסף לחתירה כנה לצדק חברתי גלובלי, יש בראייה זו גם כדי לתרום לרווחתם הכלכלית. כך גם תובטח דרך החיים האמריקאית, ולמעשה כל דרך החיים המערבית, שמעמידה את חופש הפרט ואת רווחתו כאידאל שאת החתירה המתמדת אליו יש לטפח.
אפילוג
יתכן וזוהי הנחה נאיבית, אולי מיתממת או מתכחשת למציאות, וגם איני משוכנע עד תום שהיא מציגה נכוחה את המציאות ואכן מציעה אופציה ריאלית. ועם זאת, אני בטוח שאפילו אם פני העולם מועדות למלחמת תרבויות, לארמגדון הסופי בין המוסלמים לנוצרים, עדיין אסור להתעלם מהדרך החלופית שהצבעתי עליה כאן.
בעודי כותב את הגיגי אלה, אני ממשיך להקשיב לחדשות, לפרשנות, לממצאי החקירה ולשידורים על המראה הבלתי נתפס של מטוסים המתנגשים במגדלי התאומים. ואני מוסיף עוד שיכבת פיקפוק על המאמר שלפניכם.
|
|
|