 |
כשאתם עוצרים לקחת הפסקת סיגריה, זיכרו שגם אנחנו, הלא־מעשנים, רוצים משהו דומה: הפסקה מסיגריות. מונולוג מעושן.
|
|
| טור אישי • דפנה סחייק • יום ב', 3/9/2001, 23:21 |
|
| |
כל מיני מעשנים נזעקים לאחרונה בתחושות קיפוח: מציקים להם בתקנות שונות ומשונות חדשות לבקרים, מנדים אותם, פוגעים בהם בכל מיני פרסומות.. ובכלל, זה מאוד in להרגיש מקופח בזמן האחרון. ואיזה מסכנים המעשנים שדוחקים אותם פתאום לפינות אפלות או מחוץ לגדר - אה, החוצה לחצר.
אז זהו, שלא.
מישהי אמרה לי פעם, שסיגריות הן כנראה ההרגל הכי סוציומטי שהיא מכירה, ואני מסכימה. תדמיינו לרגע מישהו שנוהג לפצוח בסדרות גרעפסים רועמות, מכל הלב, אחת לכמה זמן, בלי לחשוב יותר מדי ליד מי הוא עומד. הוא לא פוגע באף אחד, לא מזיק לאיש, ובכל זאת - היו מעירים לו בלי סוף, ומגנים אותו בפניו, ושלא בפניו. אבל כשמישהו מתעקש לאפר לתוך מעט החמצן שנשאר לי בעיר מלאת הפיח ואבק המלחמה שבחרתי לחיות בה - על זה יש רבים שמוכנים להתווכח ארוכות. זה בסדר. ואם הפרסומת נשמעת לכם כמו האשמה בקיצור חיים של מישהו - צר לי. אך יש בזה מן האמת.
גם מעבר לכל המתלוננים "בעלי ההצדקות", כמו נשים בהריון או חולי קצרת (אסטמה, בלעז), יש הרבה אנשים שהעשן באמת פשוט מפריע להם. גם כאלה שלא, כנראה, נפגעים לא פחות. אותם שמעשנים מול הפרצוף שלי, כאילו מציבים את הנאתם הרגעית, או את התמכרותם הלא־כל־כך־רגעית, מעל לבריאות שלי, או מעל לרצון שלי (וגם הרצון שלי מצדיק מאבק!).
החיים זימנו לסביבתי הקרובה לא מעט חולי קצרת, ונפלה בחלקי הזכות המפוקפקת להכיר מקרוב תופעה מרגיזה למדי: הם ניגשים, מבקשים, לפעמים כמעט מתרפסים, לפעמים תוקפים; התגובה כמעט תמיד מבטאה שאט־נפש מהטיפוס המרובע והקטנוני שמעז לפגום בהנאתם. יש לי אינספור דוגמאות לחוסר ההתחשבות בלא־מעשנים: למשל, בית קפה ירושלמי אחד (לא חשוב איזה), שבו מלצר התבלבל בין אזור העישון לאיזור שללא עישון, וכל המקום הפך אזור עישון אחד גדול - "אבל רק עד שהאנשים האלה ילכו, זה לא ייקח עוד הרבה זמן. תשבו בינתיים"; או קבוצת ישראלים שחיכו איתנו למטוס לישראל, ששלחו אליי מבטים רושפים וסיננו בפה קפוץ־סיגריה, "בסדר, בסדר. אנחנו כבר מכבים". אחת הבנות שבקבוצה שלי נאלצה לצאת לגשם בשלבים מתקדמים של התקף. לפני זה היא הספיקה לשמוע אי אילו דברי לעג. מה לעשות? לחפש סדרן נמרץ שבראש מעייניו ההגנה על זכויות הקול הדומם בארבע לפנות בוקר?
לאחרונה נתקלתי בכל מיני כותבים (למעשה, רובם היו כותבות) בעיתונות, שמחו על התוקפנות בפרסומות האחרונות נגד עישון. צר לי. כל הטעונים שלכם - שאפשר למות באלף דרכים אחרות, שהאוויר מזוהם בלאו הכי ועוד סיגריה לא תעלה ולא תוריד, שבסוף תחיו עד מאה ועשרים, וכל רואי השחורות יתבדו, שאלה החיים שלכם והעישון הוא בחירה שלכם - כל אלה נופלים כשמישהו אחר נמצא בחדר. וכן, הסיגריה שלכם מהקצה השני של החדר מגיעה אליי. אם היה למישהו ספק בכך, הרי שהוא נמוג בעשן סיגריה אפל במיוחד:
לפני כמה זמן ישבתי בחדר עם כמה אנשים, וחלקם הכריזו על הפסקת קפה. נשארתי בחדר עם חברה שלי, כשלפתע ראיתי שעיני התינוקת שלה מאדימות ודומעות. עוד המלים על דל שפתיי, והתווסף גם שיעול לתפריט. מה שהיא אמרה המם אותי לרגע: "כן, זה מהסיגריות. זה תמיד קורה לי. מה אני יכולה לעשות..."
אז אם אתם מתעקשים לקצר לעצמכם את החיים, אני לא יכולה להתווכח אתכם (למרות שגם את זה אני עושה לפעמים). גם בהופעות, תחנות אוטובוס, תור לכספומט, ושאר מקומות פתוחים, אין לי מה לעשות, אלא להחנק בשקט. אבל בעבודה, באוניברסיטה, במסעדות, ובשאר המקומות הסגורים, ממש לא איכפת לי אם מוציאים אתכם לחדר השני. אם העובדה שאתם מפריעים לאחרים לא גורמת לכם מראש לוותר על הסיגריה בשניה זו, או לצאת לרגע החוצה, אני אפילו מעדיפה שיבקשו מכם, בנימוס, לצאת. או לא בנימוס. ואני לא מרחמת עליכם שפגעו בהנאת הסיגריה־שאחרי־הארוחה. בעצם, מי בכלל קבע שההנאה שלכם קודמת לזו שלי?
|
קישורים
החושף! - אתר למען עולם נקי מעשן
פטיש עישון - למה עישון זה סקסי (יש גם כאלה) (אתר למבוגרים בלבד)
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש