 |
אלבום שני של "השמחות": שווה, אבל פחות.
|
|
| מוזיקה • ירדן ניר-בוכבינדר • יום ג', 18/9/2001, 16:36 |
|
| |
האלבום הראשון של השמחות גרם לי לצאת מגדרי. הוא הציג מוזיקאי מבריק - ישראל ברייט - וצליל מגוון שהצליח להכיל בתוכו כמה קטבים מנוגדים של החברה הישראלית, מהאקורדיון ועד הדרבוקה.
באלבום השני, "אנשים מספרים", שינוי פרסונלי אחד: סניה קרויטור, שהיה כנר אורח בכמה שירים באלבום הראשון, הוא כבר חבר מן המניין כאן (אם כי בשלוש התמונות הקבוצתיות הוא לא נמצא משום מה, רק בתמונה קטנה נפרדת).
הצליל של הלהקה כאן מגוון לא פחות מבאלבום הראשון, אולי יותר. בהתאם לשינוי הפרסונלי, הפך הכינור למרכיב שווה זכויות, ומצטרף אל האקורדיון של ויטלי פודולוסקי ל"חטיבה רוסית" כבדה. הצליל האלקטרוני היה בתקליט הראשון סגור בגטו של שני שירים; כאן יש שוב שני קטעים אלקטרוניים לחלוטין ("מלחמה אייטולה", "אסלי סוקוט"), אבל מכונות התופים והתכנותים דומיננטיים גם ב"כסף מזומן" ו"גיבור תרבותי", וחודרים במידה רבה לרוב השירים האחרים.
מי שנסוגה קצת היא הדרבוקה של סמי בדרה. חבל, אני חושב. השיר הפותח, "פרצופים", מוכיח את כוחה: שיר יפה, מתנגן וקליט, שבאמצעו פתאום נכנסת הדרבוקה, מעיפה אותו באוויר, ומכריחה גם משותקים לרקוד. ביתר השירים היא עדיין ברקע - אבל היא עדיין כאן, והיא עדיין התבלין הסודי של השמחות.
הנפילה הגדולה של האלבום השני, לעומת הראשון, היא בבלדות: הראשון הפתיע עם שלושה שירים איטיים ושקטים יותר, יפים עד דמעות. כאן אמורים, כנראה, למלא את מקומם "פרחים", "עכשיו אני זמר" ו"פינטוזים" - אבל הם אינם מספקים את הסחורה. שירים בסדר, כאלה. העיניים שלי נשארו יבשות.
נקודת תורפה מצערת מאוד באלבום היא המילים. ישראל ברייט לא היה משורר גדול גם קודם, אבל הוא הצליח לשלוף מדי פעם אניגמות קליטות ("תן לו במה נשמע, תן לו ברוך הבא, תן לו ביהודה, ויודה יודה בא שלום") וצירופים חביבים ("קחי אותי אליך, אבטיח או מים קרים") שהספיקו איכשהו להציף את המילים מעל ביצת הבנאליה. כאן הוא מתאמץ, נורא מתאמץ, והוא אפילו לא קרוב. שולטים כאן נסיונות להיות מגניב־במלעיל, אניגמות לא קליטות (אניגמטיות היא חבל דק), בנאליות הרסנית, וסתם עילגות:
אחד במאפרה ואחד בפה
אחד בשרותים ואחד בזה
אחד במדרגות ואחד בעבודה
אחד בעלייה ואחד בירידה
אהה...
זה מלחמה איטוללה
איטוללה איטוללה
אפשר בקושי להחליק את זה בשירים שגם המוזיקה שלהם היא מגניבה־בהטעמת־ה'מג'; אבל בבלדות, שצריכות לרגש, הפגיעה היא אנושה. ברור שלא מתאים לשמחות לשיר אהוד מנור, למשל, אבל אולי הם יוכלו לקנות מילים מקובי אוז? לשיר ג'יבריש?
ואולי ברייט בכלל חושב בערך כמוני, אבל רוצה בכל מחיר להשאיר בבית את כל התמלוגים על השמעות ברדיו? יש כאן חיזוק לביקורת שיש לי על הכלל של תשלום אוטומטי של תמלוגים למחברי מילים, אבל זה כבר עניין לדיון נפרד.
ועם כל הבעיות, זה עדיין אלבום טוב. "השמן נהיה כריש" מספק את הסחורה בתפקיד "יהודה יהודה"; "פרצופים", "בעל הקלטת" ו"איזה יום היה לי סמואל" מוכיחים שוב את כשרון ההלחנה של ברייט. השמחות עדיין מציעות רעננות, דמיון מוזיקלי וכיף גדול. לאלו בינינו שלמרות הכל שמחים להיות ישראלים, השמחות מזכירים למה.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש