בימים אלו, לראשונה מאז שאני זוכר את עצמי, מוקרנים בישראל שני סרטי אימה טובים בעת ובעונה אחת: 'החוש השישי' של מ. נייט שיימלן בהשתתפות ברוס ויליס והאליי אוסמנט, ו 'פרויקט המכשפה מבלייר' של דניאל מיריק ואדוארדו סאנצ'ז בהשתתפות ה'תר דונאהו, מיקל וויליאמס וג'ושוע ליאונרד (בתפקיד עצמם).
שני סרטי אימה הרצים במקביל בישראל באותו הזמן, תגידו, אינם תופעה יוצאת דופן במיוחד. מה שמיוחד במקרה הזה, ששני הסרטים אינם סרטי אימה במובן הרגיל של המילה. שניהם מצליחים להתעלות לרמה של 'סרטים מפחידים' לרגעים מסוימים, ולרמה של 'סרטים לא נעימים, אבל טובים' לרגעים אחרים.
כולכם מכירים את סרט האימה הסטנדרטי, אותו זוועתון גרפי, שופע דם וקרבים, יצורים מעוותים ובני־עשרה על סף (או במהלך) סקס. בצורה מעוותת משהו, 'צעקה' יצג את הז'אנר הזה בצורה הנאמנה ביותר - כיוון שהיה מודע היטב לקלישאות של הז'אנר ושחה כדג במים העכורים של סרטי האימה שהיו לפניו, וזכורה לכולנו הסצינה המצוינת בה מסביר אחד המשתתפים את העשה ואל־תעשה של סרטי האימה, בעוד משתתפים אחרים עסוקים באופן אקטיבי בלהפר את הנחיותיו אחת לאחת - ולשלם את המחיר.
אלא מאי? סרטי האימה, לפחות בזמן האחרון - ועל אחת כמה וכמה בגל המיותר של חיקויים והמשכים שבאו בעקבות 'צעקה' - פשוט לא מפחידים. הם _מבהילים_.
כאשר חברה שלי רואה סרטי אימה, היא נוהגת לשבת עם כפות ידיה על אזניה ברגעים נבחרים בסרט (בעיקר אלו בהם המוזיקה עוברת את גבול הטעם הרע), בהמתנה לצעקה/מכה/רעש־חזק הבלתי נמנע. עיקרון ה'בווו!' תופס בסרטי האימה האלו תפקיד מרכזי (אם לא יחיד) בהבאת הצופה למצב של חוסר נוחות (המצב אליו שואף כל סרט אימה להביא את הצופה). את זה הסרטים יעשו באחת משתי דרכים -
- 'להכניס לצופה בהפוכה' - הכל שקט ונעים, זוג מתמזמז לו בפסטורליות מתחת לעץ מרשרש, מוזיקה חרישית ברקע, גלי הים מלחכים את החוף הסלעי. לפתע! (הכינורות מתגברים) מציצה לה יד מתחת למים!! (הכינורות צורחים) תופסת את הצעיר!!!! (הכינורות מגיעים לקרשנדו בלתי־נסבל) וגוררת אותו מתחת למים!!!!
המים שוקטים, שקט ושלווה, הנערה בוכה בהיסטריה, ולא נודע כי בא אל קרבו.
- 'אתה יודע שאתה רוצה את זה' - סצנות מורטות עצבים שמעבירות את הצופה מפסגה אל פסגה של כינורות מצרחים, מעודף אדרנלין אחד לשני, מחושך מוחלט בו מייבבת הגיבורה בהיסטריה אל מבוכים אפלים בהם דולקת בעקבותיה התגלמותו של הרוע, מגופה מבותרת לגרון חתוך.
כתוצאה מכל זה, סרטי האימה נוטים להתחרות בכמות הגופות, נחשולי הדם וחוסר־האנושיות של הרעים. הם מתחרים אלו עם אלו, ומלחמה פנימית ניטשת בין סצינת רצח אחת לשניה בתוך כל סרט.
כל זה, בעיני, די מתועב - דם לא עושה לי את זה, ואת המזוכיזם שלי (עליו מסתמך כל סרט אימה שהוא) אני לא מצליח לנתק מן האינטליגנציה - והנחת היסוד של רבים מהסרטים האלו היא שהצופה אינו משופע באינטליגנציה. בנוסף, אני יכול לבקש מהסובבים אותי לעשות לי 'בווו!' פעם בשבוע, אם בהלה אני מבקש, בשביל זה לא צריך סרט.
ובכן, במה שונים 'החוש השישי' ו'פרויקט המכשפה מבלייר'?
'החוש השישי' לא שונה מאוד. נכון שמינון הגועל בו נמוך, אבל הוא קיים. נכון שיש כמה סצינות מפחידות באמת, אבל רובן רק מבהילות - מדובר, אחרי הכל, במוצר הולווידי מובהק (ברוס וויליס כבר אמרנו?), מלוטש עד הפינה האחרונה. השוני הוא בהתייחסות לצופה - הסרט לא מגיש את כל המסקנות וההיבטים שלו לצופה לעוסות ומוכנות לבליעה. הילד - קואל - אינו דמות חד־ממדית וצפויה, ובעיקר - הוא אמין, אמין, אמין (משחק יוצא מהכלל של אוסמונט) - הוא מזכיר לכולנו כמה ילדים יכולים להיות אכזריים, עד כמה הם מתמודדים עם עולם בו לא הם קובעים את הכללים, והפחד, האומללות והתיסכול פשוט קורנים ממנו בגלים ששוטפים את הצופה.
העלילה, חושב לעצמו הצופה במהלך רוב הסרט, טובה אבל לא מדהימה - מרעיון מוצלח, הסרט עובר סדרה של שלבים די צפויים (למרות שהיחסים בין הדמויות מתוארים בכישרון רב). אבל אחרי הסרט, מתברר לך שבעצם הבמאי ידע הרבה יותר ממה שהוא גילה לך בהתחלה, ואיכות התסריט מדלגת לה בקלילות את משוכת ה'מצוין'.
'פרויקט המכשפה מבלייר', לעומת זאת, מתעלם מכל הכללים הנהוגים בז'אנר, ומצליח להגיש את אחד המוצרים הקולנועיים המקוריים והמפתיעים ביותר שגם הצליחו מסחרית זה שנים ארוכות.
שלושה צעירים יוצאים, בניצוחה של הת'ר, הבחורה שבחבורה, לצלם סרט דוקומנטרי על מיתוס המכשפה מהעירייה בלייר. בתחילתו של הסרט הם מראיינים אנשים בעירייה ומגלים מעט עובדות על מעשי המכשפה בעבר - כמה ילדים נעלמו בתקופות שונות בעבר, זקן תמהוני התוודה בחלק מהרציחות בהשפעת אשה זקנה מההרים, קבוצת חיפוש שיצאה לחפש ילד בתקופה אחרת נמצאה כשחבריה קשורים - ראשו של אחד לרגלי השני, וקרביהם בחוץ... אף אחד לא לוקח את הענין ברצינות, ווודאי שלא שלושת גיבורנו. סתם סיפורים לפני השינה.
מכאן עוברים לעיקר הסרט - השלושה יוצאים ליער הקרוב, לחפש את האתר בו נרצחה קבוצת החיפוש ואת בית הקברות העתיק. הם מוצאים אותם, מצלמים בוידאו ובמצלמת 16 מ"מ (כל הסרט מוצג מהזויות של שתי מצלמות אלו), ומתחילים לחזור.
ואז הם הולכים לאיבוד. בהתחלה הם רק מאבדים את המפה. בלילה מתחילים להישמע קולות מוזרים סביב המחנה. גלי אבנים מוזרים מתגלים מסביב למחנה בבקרים. הם מגלים שהם הולכים במעגל... האימה, לאט לאט וביסודיות, מחלחלת לתוכם ולתוכך, הצופה. אתה הולך ומתכווץ בכיסאך ככל שהשלושה רבים, רועבים, בוכים ומפחדים, מפחדים, מפחדים... וכל הזמן, כל הזמן הם ממשיכים לצלם. בהתחלה כי עושים סרט, אח"כ כי חייבים לתעד, ובסוף כדי שישאר משהו אחריהם.
הסרט עובד על עיקרון בסיסי מאוד, שמרבית סרטי האימה שכחו אותו - אנשים מפחדים מהלא־ידוע. הצופה, שנקודת המבט שלו היא נקודת המבט של השלושה, מקבל חלקי־מציאות ורמיזות מעורפלות, וניזון - כמוהם - ממידע לא ברור. אין להם, ולו, מושג מה, לעזאזל, קורה פה. כמו במציאות - ולא כמו בסרטים - לא הכל הגיוני, הכל סובייקטיבי ונתון לפרשנות, והם רק פיונים בעולם מוזר ואכזר. הם מאשימים אחד את השני, מציקים אחד לשני, לא תמיד מסתדרים - אבל הם תמיד אנושיים, והסביבה נהיית פחות ופחות אנושית ומובנת כל הזמן.
העוצמה של 'פרויקט המכשפה מבלייר' נובעת מהריאליזם הקיצוני שלו - הסרט כולו ערוך כסרט תיעודי אמיתי (במקור התכוונו הבמאים להציגו ככזה), עם סאונד גרוע, צילום חובבני, קאטים לא ברורים. אתה נשאב יותר ויותר לתוך העולם האפל ששוכן ביערות מסביב לעיירות, מרחק נסיעה של חמש דקות מאמריקה שבה "כבר אין שטחים פתוחים ואי אפשר באמת ללכת לאיבוד", כדבריה הטרגיים של הת'ר, ויודע שוב את מה שידעת כשהיית ילד - מכשפות הן לא זקנות עם חיבה לבגדים שחורים, שנוהגות לרחף על מטאטאים ולהפחיד ילדים בשביל הכיף. הן התגלמות כל הרוע, הן יעשו לך את כל הדברים שאתה לא יכול אפילו לדמיין, וזה יהיה הרבה יותר גרוע ממה שאתה חושב.
סיפורים לפני השינה נכונים.
עדיף לא להציץ מתחת למיטה, כי מי יודע מה תמצא שם.
|
קישורים
'פרויקט המכשפה מבלייר' - האתר הישראלי של הסרט
'החוש השישי' - האתר הרשמי של הסרט
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש