 |
|
הם מהווים גרעין חדש בחברה הישראלית. זה תלוי בנו אם הם יצמחו וישגשגו, או שישארו נטע זר, דחוי.
|
|
| פוליטיקה • נחום כץ • יום ג', 28/8/2001, 20:50 |
|
| |
באחרונה הצטרף לחברה הישראלית גרעין חדש. הוא איננו בגדר עליה, אולם בקרוב ייהנה מזכויות עולה, כך אני מקווה. במספרים מדובר בקבוצה קטנה מכדי שתהיה מורגשת או משפיעה על הלך הרוחות הישראלי או על צביון החברה הישראלית, אולם בתודעה הציבורית הישראלית צריכה להיות לקבוצה זו השפעה ועוצמה הרבה מעבר לגודלה היחסי באוכלוסייה. בעבר הלא רחוק רבים הישראלים אשר באו במגע שוטף ויומיומי עם קבוצה זו, ואילו כיום היא נדחקה לשולי התודעה הציבורית המעוצבת על יד דעת הקהל והעיתונות.
מבחינה אתנית מדובר במיעוט יוצא דופן. מבחינה לאומית זוהי קבוצה עם שיוך עכשווי לא ברור. המעמד האישי של בני קבוצה זו נמצא תחת דיון, אולי נכון יותר לומר בסימן שאלה. המדובר הוא בפליטי צד"ל אשר נכנסו למדינת ישראל עם נסיגת כוחותינו מרצועת הבטחון. עם יציאת צה"ל ב-23 ביוני 2000 מלבנון, תמה מערכת יחסים ענפה ומורכבת עם קבוצה גדולה של תומכי ישראל נלהבים, אשר הוכיחו מאז 1976 את נאמנותם הבלתי מעורערת למדינה. הקורבנות הרבים אשר הקריבו אנשי צד"ל במשך עשרים וחמש שנות לחימה נגד הטרור הם העדות האילמת לכך. למעלה משבע מאות הרוגים, מאות רבות של פצועים ונכים, וששת אלפים ושש מאות פליטים אשר עזבו את כל רכושם, עזבו בני משפחה ואדמות, עזבו את כבודם ומילטו נפשם בעקבות מה שמכונה, מבחינתם בצדק, הבגידה הגדולה של מדינת ישראל ושל צה"ל בברית הדמים ארוכת השנים.
הרקע להגעת אנשי צד"ל לישראל
הכל החל ב-1976, כאשר הגיעו בחדש מרס כמה אנשים מדרום לבנון לשיחה עם קציני צה"ל בגזרת מטולה. בראשם עמדו כמה נגדים מצבא לבנון, מיחידה דרום לבנונית שעמדה להתפרק. במקביל למגעים עם קציני צה"ל, החלו התושבים להתארגן, ומהיחידה המתפרקת נטלו נשק ותחמושת. לאור הצורך להגן על יישוביהם מפני התקפות המחבלים המוסלמיים, שאליהם החלו להצטרף פורשים סונים ושיעים מאותו גדוד לבנוני מתפרק, נאלצו אנשי הדרום להתארגן להגנה. לצורך הגנה זו, הם ביקשו סיוע חיוני מצה"ל. שיתוף הפעולה שהחל להירקם בין צה"ל לאנשים אלו, שעיקרו היה בתחילה יעוץ והכוונה, סיוע בכמה רובים בריטיים ישנים ובתחמושת - הכל לצרכים הגנתיים בלבד - הוא שסלל את הדרך ליצירת כוח באזור דרום לבנון, שהתפתח ברבות הימים לצבא דרום לבנון המוכר לנו בשנים האחרונות.
הייעוץ המקומי קיבל עם הזמן את אישור אלוף הפיקוד דאז, רפאל איתן (רפול) ולאחר מכן גם את אישור הדרג המדיני. כפרים רבים הצטרפו לגרעין הראשון של הכפר הנוצרי קליעה. שאר הסיפור הוא דוגמא ומופת של שיתוף פעולה אמיתי, כן וחזק לאורך כעשרים וחמש שנים של לחימה משותפת בטרור הפלשתיני בלבנון. הקשר המסתעף כלל סיוע כלכלי ענף, סיוע רפואי, פתיחת שערי ישראל לפרנסה והצטיידות, הכשרה צבאית, סיוע בציוד, כסף ועוד, לאורך שנים רבות.
בקשר הזה היו עליות ומורדות, אולם בסך־הכל הוא הלך והתהדק לאורך השנים, והפך לברית דמים המתבססת על אמון וכבוד הדדיים בין הצדדים. אפשר לספר באריכות את סיפור שיתוף הפעולה הזה, מאז 1976, דרך תקופת רב־סרן חדאד ועד ימי גנרל לאחד וימינו אנו. זהו סיפור של גבורה ואומץ, של אנשים אשר לקחו את גורלם בידיהם, החליטו להגן על ביתם גם במחיר חייהם, וגם במחיר הידיעה שביום מן הימים מדינת ישראל תיסוג מלבנון והם יצטרכו להמשיך במטלה הכבדה לבד. זהו סיפור של גבורה ושל שכול, של קרבות, פצועים ונכים, של אוכלוסייה שלמה המגויסת למען מטרה אחת.
אך שיתוף הפעולה הזה נקטע באופן חד ומביש עם נסיגת צה"ל מדרום לבנון, במאי 2001, לאור החלטת ממשלת ישראל. הנסיגה בוצעה במהירות, בסודיות רבה, שכן הדגש היה על מינימום נפגעים לצה"ל. גרוע מכל - אנשי צד"ל, שלחמו כתף אל כתף עם חיילי וקציני צה"ל כנגד הטרור הלבנוני, לא קיבלו כל התראה על הנסיגה הזו, גם לא לאחר שזו החלה בפועל. התראה מסוג זה הייתה יכולה, לדעת רבים, לסייע להם בצורה משמעותית בהיערכות מבחינות רבות.
ראשית, יש בין אנשי צד"ל מי שיאמר שהתראה והכנה מסודרת להעברת האחריות לצד"ל יכולה הייתה לאפשר לצבא דרום לבנון להמשיך ולהחזיק במובלעות בטוחות מול החיזבאללה גם ללא צה"ל. שנית, ועל כך אין ויכוח, התראה הייתה מאפשרת להם להתארגן לקראת מעבר מסודר לישראל. צורת המעבר, לכל הדעות, הייתה מבישה. אנשי דרום לבנון, למעשה, נאלצו לברוח במהירות, באפס התראה, תוך שהם מלקטים במהירות את בני המשפחה, חלקם לבושים עדיין בפיג'אמות, לארוז מעט מטלטלים, לקחת כלי רכב. הם הצטופפו במעברי הגבול והמתינו שעות רבות לאישור כניסה ולבדיקות ביטחוניות, הם עזבו מאחור בני משפחה, רכוש וכסף מזומן, תכשיטים, בתים ואדמות. חלק גדול מהם לא יכלו לאסוף תעודות המעידות על השכלתם.
גם את מעט הרכוש שהצליחו לאסוף נאלצו לנטוש בחלקו, כולל כלי רכב רבים ונשק, בגדר המערכת הישראלית, שם נבזזו על ידי אנשי החיזבאללה. המעבר נעשה נעשה בחלק מהמקומות דרך כפרים עוינים, היורים על הפליטים ומשפילים אותם. התנסות שכזו אינני מאחל לאיש מאתנו. את העובדה שלא ניתנה להם התראה על הנסיגה הצפויה, עוד אפשר להבין על רקע שיקולים ביטחוניים וצבאיים. צה"ל חשש שדליפה מודיעינית אודות הנסיגה עלולה לסכן את חייליו ולחשוף אותם להתקפות מזנבות של החיזבאללה, שעלולות היו להסתיים בהרוגים ובפצועים ישראליים רבים. מה שלא ניתן לקבל בשום פנים ואופן הוא שמרגע שהוחלט על פתיחת השערים לאנשי הדרום, נעשה הדבר באנדרלמוסיה מבישה ומשפילה ביותר, אנדרלמוסיה שאי אפשר לתרץ בשום הסבר מניח את הדעת.
בארץ, הקליטה הייתה לקויה לא פחות, אם כי במהירות מצאו עצמן המשפחות במקלט זמני בבתי נופש של צה"ל, בתי מלון ועוד. לא כאן המקום להאריך בכך, אולם רבות נכתב כבר על הקליטה הלקויה הזו, אשר מצביעה בעיקר על דבר אחד: למרות הידיעה בישראל על הנסיגה הקרובה, לא נערכה זו לקליטה מסודרת ומאורגנת של אנשי צד"ל, הכוללת סיוע פיזי, רפואי ונפשי לפליטים, ובעיקר לא נערכה לקליטה ארוכת טווח, דבר שהתבקש מעצמו והיה די זמן לתכננו מזה שנים. "תכניות המגירה" הידועות של צה"ל ומערכת הביטחון נעלמו בשולחן משרדי כלשהו, אם היו קיימות בכלל. מסתבר, כנראה, שאין לא מגירה ולא תכניות.
מעמדם האזרחי של פליטי צד"ל
כיום, אנשי דרום לבנון הנמצאים בארץ נמצאים במעמד של פליטים. עם הגיעם ארצה ביוני 2000 נשללה מהם באופן אוטומטי האזרחות הלבנונית. אזרחות ישראלית הם טרם קיבלו. תחילה הונפקה להם תעודת זהות כתומה - תעודת תושב ארעי. תושב שכזה אינו יכול לצאת מהארץ, אלא באמצעות תעודת מסע. אין לו דרכון, ואין לו גם אזרחות. לפני מספר חודשים הוחלפו התעודות הללו בתעודות זהות סגולות, המעידות על מעמד של תושב קבע. התקדמנו. מה שנותר עוד לעשות הוא ברור, רק נמשך לעד, משום מה.
החובה המוסרית והמשפטית של מדינת ישראל לסייע
המחויבות המוסרית - אין כיום כמעט אדם פרטי או גוף (להוציא אולי את ערביי ישראל) שיחלקו על הקביעה כי מגיע לאנשי צד"ל סיוע של כבוד, זכויות ואזרחות, כאות הוקרה וכחובה מוסרית מהמעלה הראשונה על חלקם בתרומה לביטחון ישראל. גם מי שטוען כי אנשי צד"ל לא עסקו בביטחון "מאהבת מרדכי", דהיינו מתוך אהבה למדינת ישראל, אלא עשו זאת מתוך אינטרס פרטי קהילתי שלהם, איננו מכחיש כי פעילותם הביטחונית רבת השנים, על קורבנותיה, עלתה בקנה אחד עם האינטרסים של מדינת ישראל. על כן, חובתנו המוסרית כלפי אנשים אלה אינה עומדת בויכוח כלשהו.
המחויבות המשפטית - באשר למחויבות המשפטית של מדינת ישראל כלפי אנשי צד"ל, זו הרי הוצגה כבר על ידי ממשלת ישראל בשלושה בג"צים שהוגשו נגד המדינה בטרם נסיגת צה"ל מדרום לבנון. בעתירה הראשונה, שהוגשה על ידי אנשי צד"ל לבג"צ כנגד ראש ממשלת ישראל, שר הביטחון ושר הפנים, נתבקשו המשיבים לבוא וליתן טעם מדוע לא תינתן לעותרים לאלתר אזרחות ישראלית מכוח סעיף 6(ה) לחוק האזרחות, תשי"ב - 1952, ולחלופין, מדוע לא תינתן לעותרים לאלתר התחייבות, לפיה הם יקבלו מקלט מדיני בישראל בטרם ייסוג צה"ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון. תגובת המדינה לעתירה: "מדינת ישראל רואה עצמה מחויבת לדאוג לביטחונם ולשלומם של חיילי צד"ל ושל תושבי "אזור הביטחון", לאחר שכוחות צה"ל ייסוגו מדרום לבנון, ואין היא זקוקה להטפות המוסר ולאסמכתאות ב"כ העותרים בעניין זה".
המצב בשטח, שנה ושלושה חודשים לאחר הנסיגה, שונה בהחלט. ממשלת ישראל אף התחייבה, בהחלטת ועדת השרים לענייני ביטחון מיום 1.4.98, כי "ישראל רואה בהבטחת ביטחונם ושלומם של תושבי "אזור הביטחון" בדרום לבנון ושל חיילי צד"ל חלק בלתי נפרד מיישום החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 425, ומכל הסדר להשבת הביטחון בגבולנו עם לבנון". בדצמבר 1999 הוגש שוב בג"צ דומה בעניין והמדינה חזרה על מחויבותה המוסרית והמשפטית להגן על אנשי צד"ל.
אולי הנוקבת והמנומקת שבעתירות לבג"ץ בעניין זה היא העתירה שהוגשה בסוף שנת 2000 על ידי עמותת "ידידי דרום לבנון", לאחר הנסיגה והקליטה המבישה, כאמור. למותר לציין כי למרות ההתראות, העתירות, ובעיקר למרות שהתחייבה המדינה לכל האמור לעיל, עד היום לא נקבעה מדיניות ברורה לטיפול באנשי צד"ל. חלקם עדיין שוהים בבתי מלון, רבים אינם עובדים, והבעיות היומיומיות איתן הם מתמודדים מורכבות וקשות ביותר.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש